סיפורו של אלי מאיר מעיראק
*הסיפור נכתב במסגרת תיעוד סיפורי חיים של מועדון הגמלאים של בית רוזן, רמת גן
אלי מאיר
יליד שנת 1928 (תאריך משוער)
ארץ לידה: עיראק
שנת עלייה: 1951
בין מכורה לניכר
“בתעודת הזהות שלי רשום שנולדתי בשנת 1928 בבגדד. לצערי, אין אפשרות לאמת את שנת הלידה שלי. אני הבן הרביעי במניין הבנים ואחרי שנולדתי נולדו שתי בנות ובן זקונים, גם גילם המדויק של אחי ואחיותי, אינו ידוע.
“אמי היקרה, חביבה, עסקה בעבודות הבית וגידלה באהבה את שבעת ילדיה. לאבי ג’ורג’י היתה חנות קנטינה בקרון בתוך רכבת נוסעים שנסעה במסלול בגדד- בצרה, מהלך נסיעה שארך עשרים וארבע שעות. פרנסתנו היתה על הנוסעים שנזקקו למזון ולשתייה שאבי מכר להם. אני זוכר שבימי הקיץ הצטרפתי אליו וסייעתי לו בעבודתו. ”
לימודים והכשרה מקצועית
“למדתי בבית ספר עממי יהודי שש שנים ולאחר מכן שלוש כיתות ביניים בבית ספר מעורב ליהודים ולמוסלמים. בתום תשע שנות לימוד אלה, המשכתי ללמוד עוד שנתיים בתיכון היהודי, שהיה שייך לקהילה היהודית. יש להניח שסיימתי את לימודי בהיותי כבן שבע עשרה. לאור קשריו של אבי בהנהלת הרכבת, יכולתי להתקבל לעבודה במשרת פקיד ולהתקדם במערכת. לאחר ששקלתי את ההצעה, החלטתי לוותר עליה. העדפתי להיות עצמאי ולא להתמסר למנגנון ממשלתי. איני רוצה להישמע יהיר, אך עלי להודות בעובדות.
“היו לי כישורים יוצאים מן הכלל. הייתי גאון במקצועות המתמטיקה ובמיוחד באלגברה. מכאן נבעה החלטתי ללמוד הנהלת חשבונות. למדתי באופן פרטי אצל מנהל חשבונות מדופלם, שהרביץ בי תורה מעשית ועיונית, אך לא הסתפקתי בכך ובמקביל למדתי להקליד באנגלית במכונת כתיבה.
“כשסיימתי את לימודי אצלו בהצלחה רבה, התקבלתי לעבודה אצל סוחר יהודי שהיה יבואן של חלקי חילוף למכונות ועמד בקשרים עם מדינות שונות. במשך שלוש שנים כתבתי עבורו את כל המכתבים שהפיץ לעולם בעינייני עסקיו והייתי יד ימינו ו’שר החוץ’ שלו. ”
עסקים והצלחה
“בשנת 1948 פנו אלי שני סוחרים, האחד ארמני והשני מוסלמי, שהכרתי מעבודתי אצל היבואן. השניים הציעו לי לפתוח יחד איתם חנות לחלקי חילוף, לתת שירותים ללקוחות ולדאוג לאספקה של חלקים מחו”ל. ההצעה גובתה בשכר מפתה ובהבטחה לחלוקת רווחים בין שלושתנו. הסכמתי ברצון ובמשך שנה וחצי עבדתי איתם. במהלך תקופה זו, השגתי בלעדיות על שלוש סוכנויות של חלקי חילוף באנגליה. אחת מסוכנויות אלה, עסקה באספקת חלקי חילוף עבור הצבא הבריטי. אנשי הסוכנות אספו חלקי מנועים שהושארו בשטח ללא חלקים משלימים. תפקידי היה לייבא את החלקים החסרים.
“קניתי את חלקי החילוף כולל מכס בחמישה דינרים ומכרתי אותם בארבעים דינרים. הרווחתי יפה וראיתי ברכה בעבודתי.
“במקביל להצלחתי החלו שמועות על רישום לעלייה לארץ ישראל, אך אני הייתי טרוד בעסקי והתעלמתי. ההרשמה נערכה בבית הכנסת ובתחילתה נהו רבים מבני הקהילה להירשם. אט-אט נחלש זרם הנרשמים וההתלהבות פחתה.
“מה עומד מאחורי הסיפור האמיתי שגרם להיווצרות גל חדש של נרשמים, איני יודע, אך לאחר ששתי פצצות הוטלו על בית הכנסת, חלה התעוררות וגם אני מיהרתי להירשם לעלייה.
“בעיתונות המקומית דווח כי ישראלים הטילו את הפצצות, אך לא היו למידע זה הוכחות וראיות חותכות. תחושה של פחד וחוסר ביטחון הביאה רבים לסגור את עסקיהם, לארוז ולעלות ארצה. הורי ואחי הצעיר נרשמו, וכאמור, גם אני בעקבותיהם.
“באותם ימים יצאה הוראה גורפת של ממשלת עיראק כי על היהודים בעלי העסקים לחסל מידית את עסקיהם. פניתי לשני השותפים שלי וביקשתי לחלוק עמם את הרכוש המשותף שצברנו. החלוקה נעשתה באופן הוגן – שווה בשווה, חלקי עמד על סכום ששוויו כששת אלפים דולר. אילו רציתי, הייתי יכול לוותר על הרישום, להישאר בבגדד ולעשות עסקים עם סוחרים מוסלמים. היו לי הצעות ופניות רבות, אך לא נעניתי.
“כשנשאלתי, מדוע אני מסרב, הסברתי שבמדינה מוסלמית, אין עתיד ליהודים. התלות המוחלטת בריבון, אינה מאפשרת ליהודים להתקדם, כמו בעסקים כך גם במשרות ממשלתיות. ”
העלייה לישראל
“הטיסה לארץ זכורה לי בעיקר משום הכרת התודה לה זכיתי מהנוסעים הקשישים והחולים שסייעתי להם במהלכה. לאחר הנחיתה בלוד, הסיעו אותנו ל”בית עולים שער עלייה” במערב חיפה. רבים קראו למקום: “סנט לוקס”. עברנו במחנה זה את כל שרשרת הקליטה, כולל בדיקות רפואיות והנפקת תעודת זהות.
“את ויקטור אחד מאחי, לא ראיתי מאז שנת 1938 עת עלה לישראל דרך פרס, ידעתי רק שהוא מתגורר בחיפה באחד הבתים הנטושים ברחוב עבאס על הכרמל. ויקטור שירת מטעם “ההגנה” באיטליה וחזר ארצה לאחר מלחמת השחרור. הוא מאוד שמח לראותי, אך לא התאפשר לי להתארח בביתו הקטן. פניתי לסוכנות היהודית וביקשתי סיוע. קיבלתי מיטת שדה מתקפלת ואם זכרוני אינו בוגד בי, אזי נלוותה למיטה גם שמיכת צמר. מדי ערב פתחתי את המיטה בחדר המדרגות בבניין בו התגורר אחי וישנתי שם ומדי בוקר,קיפלתי את המיטה ואחסנתי אותה תחת גרם המדרגות. לא הייתי מורגל לתת-תנאים כגון אלה ותוך זמן קצר עברתי להתגורר ב”בית החלוצות” בחיפה.”
“בשנת 1952 התגייסתי לצה”ל. לגיוסי קדמו בחינות שעברתי בהצלחה מרבית ולאחריהן הופניתי לשרת בחיל האוויר. התברר שאני מתאים לצאת לקורס טיִס, אך עלי לעלות תחילה במשקל. הרזון שלי היה עובדה מוגמרת ולכן הופניתי לקורס אלקטרוניקה בחיִל. הקורס נמשך עשרה חודשים והתקיים בחיפה. סיימתי את הקורס בציונים גבוהים ונשלחתי לבסיס במרכז הארץ. למיטב זכרוני שירתי במשך שנתיים וחצי וכל אותו זמן הייתי בבסיס זה. את רצוני להתקדם בחיים, לרכוש בית ולהשקיע בחנות ובמכבסה, דחיתי לימים שאחרי השירות, ובינתיים הלוויתי לאחי את הכסף שהבאתי עמי מעיראק. בתום שירותי הצבאי פניתי אליו להחזר ההלוואה. הוא ניצל את הכסף לרכישת משאית קרח ועבד בחלוקת קרח. לצערי, לא קיבלתי ממנו את מלוא הסכום שהגיע לי. ”
נישואים והקמת משפחה
“בשנת 1954 נעניתי להצעת שידוך שיזם אחד מקרובי משפחתי. המיועדת, צעירה בשם רחל, הייתה ממוצא עיראקי והתגוררה בטבריה.
“לאחר היכרות קצרה נישאנו ועברנו להתגורר בדמי מפתח בבני ברק. שאיפתי היתה לרכוש בבוא העת דירה גדולה יותר ולצרף אלי ואל רעייתי את הוריי הקשישים ואת אחי הצעיר שהחליפו אותי בחדר המדרגות בבניין החיפאי.
“לרחל ולי נולדו שלושה ילדים: הבן רון ושתי הבנות – אורית ושרה. עבדתי במקצוע שרכשתי בחיל האוויר כאזרח עובד צה”ל בחיל הקשר במשך שמונה שנים. הוריי הצליחו להגיע לאזור ולהתמקם בדירה קטנה בפרדס כץ. במהלך השנים בהם עבדתי בחיל הקשר רכשתי בית ברמת גן והתחייבתי על תשלומי משכנתא חודשיים. כדי לעמוד בפרנסת הבית והתשלומים הייתי חייב למצוא עבודה נוספת. כך אפוא החל יום העבודה שלי כבר בשעה שתיים לאחר חצות. חילקתי עיתונים עד שש בבוקר. חזרתי לביתי ויצאתי לעבודתי כאזרח עובד צה”ל.
“החלפתי את הדירה בדירה אחרת ברחוב ביאליק והתפטרתי. האמנתי ביכולותי ובכישורי המקצועיים ובשנת 1962 התחלתי לעבוד כחשמלאי עצמאי. שוב לקחתי הלוואות ורכשתי לעצמי חדר עבודה.”
נע ונד
“בשנת 1982 נפרדתי מרחל ונסעתי לאחותי לניו יורק. עבדתי בחברת ייבוא לבגדי ספורט בתור משגיח ועוזר למנהל המחסן. גירושי מרחל לא מנעו בעדי לסייע לה ולילדי גם בתקופה זו בחיי. אחרי שבע שנים עזבתי את העיר ועברתי לפלורידה. התחלתי לעבוד שם עם בחור ישראלי שהכרתי ונישאתי לבחורה אמריקאית. הודות לנישואים אלה קיבלתי דרכון אמריקאי. העסקים פרחו, הרווחתי היטב ואולם געגועי לארץ ובמיוחד לילדי, גברו על הנוחות וההצלחה.”
התאונה
“הגעגועים לילדי ולנכדי שברו את לבי וכאשר הציע לי בני לוותר על אמריקה ולגור בארץ בדירה שהושארה בידי גרושתי. נעניתי להצעה זו בשמחה. הדירה חולקה לשתי דירות ובמהלך עבודות השיפוץ התארחתי בבית אחותי.
“כל חיי הקפדתי על התעמלות אירובית, רכבתי על אופניים, שמרתי על כושר גופני ועל תזונה נכונה. רצה הגורל ובאחד הבקרים ברוכבי על אופנַי התנגש בי רכב בעוצמה רבה וכל גופי נחבל. סבלתי מפציעות קשות ושהיתי בבית החולים ובשיקום זמן רב. כאשר יצאתי מהשיקום נכנסתי למחצית הדירה ברמת גן.
“עד היום אני סובל מתופעות לוואי עקב הפציעה הקשה, בין השאר מכאבים ומהגבלה בתנועה.
“לאורך כל הדרך, זכיתי לתמיכה מבני משפחתי. כיום נחמתי היחידה היא הנכדים והנינים הפלאים שלי, אשר מעניקים לי רגעי שמחה ואושר.”
