סיפורו של אברהם דואק מסוריה

כפי שסופר למתנדבת מלכה

*במסגרת פרויקט “סיפורי חיים” של שירות ייעוץ לקשיש במוסד לביטוח לאומי – סניף רמלה- מאי 2015

אברהם דואק

סיפור חיי

הקדמה

” בילדותי לא הלכתי לגן ילדים. כיום אני מתנדב בגן ילדים במסגרת “זהב בגן” – גיל הזהב בגני ילדים. דרך ההתנדבות אני חווה את המשמעות של להיות ילד בגן ונהנה מהחויה. אני משחק עם הילדים, מספר להם ובעיקר מדריך אותם בנושא זהירות בדרכים”.

זאת הסיבה שבגללה בחרתי באברהם לכתוב את ספור חייו. אברהם נענה להצעה לכתוב את סיפורו בהתלהבות רבה, שיתף פעולה מעל ומעבר למצופה, הכין “שעורי בית” ביזמתו וכתב זכרונות ככל שעלו במוחו. הוא ציפה בקוצר רוח לביקורַי וקבל את פני במאור פנים.

אברהם הוא גמלאי של תעשייה אווירית. כל שבוע הוא שומע הרצאה במסגרת פעילות לגמלאי תע”א. אחת ההרצאות עסקה בין היתר בפעולה העלומה יחסית של הברחת ילדים יהודים מסוריה לא”י בשנת 1945. אברהם הוא אחד מאותם ילדים. זה סיפורו.

מלכה,

מתנדבת שע”ל

אני, אברהם דואק, נולדתי בעיר חאלב בסוריה.

סיפור חיי מתחיל בערך בגיל 12 , אני לא יודע את הגיל המדויק. כנראה כשהילדים נולדים שם רושמים אותם במשרד הפנים, כך שההורים לא היו נוהגים לעקוב אחר הגיל המדויק ולא כל שכן לא היו נוהגים לערוך ולציין ימי הולדת.

אני למדתי בתלמוד תורה ולמדנו לקרא רק בעברית אך לא היינו מבינים את פרוש המלה ומתפללים בוקר וערב. בבית הספר למדנו ערבית וצרפתית קרוא וכתוב. למדתי את השפות האלו בערך שנתיים עד שעליתי לארץ ב-1945.

זכרונות ילדות – חאלב בסוריה

רקע – הבית והמשפחה – ילדות

העיר חאלב נקראה ארם צובא. מספרים שאברהם אבינו הגיע לשם כלומר לעיר והיה לו עדר כבשים, שהחזיק במבצר והיה נוהג למכור את החלב לתושבים ומאז קראו לעיר חאלב.

בחאלב גרנו בסמטה צדדית חשוכה. כשהגעתי מהרחוב הראשי לפתח הסמטה פחדתי להכנס לבד, הייתי מחכה למישהו כדי להתלוות אליו. לפעמים חיכיתי זמן רב מאד, אפילו עד שעה 10 בלילה כדי לא להכנס לבד.

בסמטה מאחורי ביה”ס היו 3 – 2 ערבים משחקים בקלפים – 3 קלפים שצריך לנחש את מיקומם. הייתי מסתכל בהם כמהופנט. הם היו מתנכלים לנו, זורקים את הכיפות מראשינו. חיינו בסוריה בפחד.

ליד בית הספר היתה מאפיה. הם נהגו לזרוק החוצה גחלים לוהטות. התלמידים שיצאו מביה”ס כיבו את הגחלים ב”כיבוי צופי”. פעם דחף אותי אחד הילדים על הגחלים ונכוויתי בידי כולה. הכאב היה גדול, רצתי הביתה אל אמא והיא טפלה בי והקלה את מכאובי.

ספור בקבוק השמן: גרנו
בשכונה שברובה גרו יהודים ושם לא היו חנויות. את המצרכים היו קונים מרחוק. זכור לי
שפעם אמא שלחה אותי לקנות שמן. היא ציידה אותי בבקבוק זכוכית ריק (כנהוג באותם
ימים). הדרך היתה ארוכה ומפותלת ועברה בסמטאות רבות. ברגע מסוים נתקלתי באבן,
נפלתי והבקבוק נשבר, נחתכתי ברגל ועד היום אני נושא את הצלקת שנגרמה אז ברגלי.

פעם שלחה אותי אמי לקנות פיתות. זה היה רחוק
וכשהגעתי היו כ- 50 איש בתור. עד שהגיע תורי כבר לא נשארו פיתות וחזרתי הביתה בלי
כלום.

בככר השכונה היה מתקן – מעין ברז – שממנו
ניתן היה לשתות מים נקיים, רק בשעות היום. אצלנו בבית לא היו ברזים של מים. בחצר
היו 3 בארות ומשם היינו שואבים בדליים ובחבלים את המים לצרכי הבית.

בבית, מתחת למיטה היו 3 אבנים. אהבתי לזחול
מתחת למיטה – היה שם אפלולי – ולהקיש את האבנים זו בזו עד שיצאו ניצוצות.

הרצפה היתה מעץ ומכוסה בשטיחים. במרכז החדר
הגדול ניצב שולחן גבוה מכוסה בשמיכה גדולה. מתחתיו ניצבה קערת חרס ובה גחלים
לוהטות. אנחנו ישבנו על השטיחים מסביב לשולחן וכך התחממנו. אמא היתה מספרת ספורים.
בשולחן היה משטח נוסף תחתון ואותו היינו מנצלים לחימום פיתות.

במסדרון של הבית היתה פנייה לחדר ושם היה
מבנה מרובע, שהיה מלא במים. היה ידוע לי, שזה שימש לטבילה – מעין מקווה. בזמנו לא
ידעתי מה המשמעות ומטרת הטבילה.

בבית לא היו לנו מיטות לשינה. ישנו בחדר
גדול ששימש מעין סלון והרצפה היתה מעץ, פרשנו עליה שמיכות, כל השמיכות היו מצופות
בסדינים, שהיו תפורים לשמיכה מסביב. מדי פעם היו מתירים את התפרים ולוקחים לכביסה
ואז שוב תופרים.

אמא היתה מעירה אותנו בחצות כדי לעשות פיפי
בתוך גיגית, שהיתה מונחת בכניסה של הבית, על מנת שלא נרטיב ב”מיטות”.

גג הבית היה בצורת כיפה עם שוליים צרים
מסביב. אהבתי להסתובב על השוליים האלה מסביב ל”כיפה”. בצד אחד היתה תהום
והיה מסוכן לעבור שם. אנו הילדים ראינו בזה אתגר ועברנו בקצה הצר בזהירות.

פנורמה מעל גג הבית: מרחוק נראה מבצר עתיק.
יכולתי לראות את השומרים, שנראו בגודל של אצבע. אבי ניסה פעם להכנס יחד אתי ולא
אפשרו לו.

על ישראל , שאז קראו לה פלשתינה, שמעתי קצת
מההורים. לא ידעתי הרבה על ישראל אך אמי תמיד היתה מספרת על כך, שפלשתינה שייכת
ליהודים. הייתי מדמיין שבישראל גרים רק יהודים. הייתי עולה לגג הבית ומביט לאופק
במחשבה שבקצה האופק נמצאת פלשתינה.

מהגג רואים קרוב מגדל של כנסייה עם הפעמון
שלה. ממול לגג, גבוה יותר, היה בניין שגרו בו משפחות ומהמרפסת העליונה היה אחד מהם
מפריח יונים, הייתי אוהב להביט במעופם ומדי פעם היה שורק להם וכולם היו חוזרים
לאותו גג של מפריח-היונים.

בקיץ היינו נוהגים לישון על הגג – חלק
מהמשפחה – כי למטה בבית היה חם יותר.

בחצר היתה ברכה עגולה ובמרכזה מזרקה. בכניסה
לבית היתה באר, ממנה שאבנו מים בעזרת דליים. הבאר היתה ארוכה – משותפת לשני שכנים:
בקצה אחד אנחנו שאבנו מים ובקצה השני – השכנים.

לפעמים עמד בקצה השני בחור שקט ומופנם,
שספרו עליו שלמד את “תורת הסוד” ולכן “התחרפן”. כך שמעתי
לראשונה על “תורת הסוד”.

מסביב לחצר היו כמה דירות. באחת מהן גר ערבי
לבדו ומפעם לפעם היה משתכר. יום אחד אמא פחדה ממנו, בשעות הלילה לקחה את הילדים
וברחה לדודה שלי, שגרה באזור אחר רחוק יותר. אבא נשאר בבית.

שתי האחיות הגדולות עבדו מחוץ לבית: אחותי
הגדולה רינה, עבדה במתפרה, שהיתה שייכת לנוצריה, באזור רחוק ומבוסס יותר. היא היתה
נשארת ללון שם וחוזרת הביתה לשבת. לפעמים הלכתי לבקר אצלה, להביא לה אוכל מהבית.
היה לה מגנט בצורת פרסה: אהבתי לאסוף באמצעותו את הסיכות, שהיו מפוזרות על הרצפה –
עבורי זה היה משחק אהוב. אחות נוספת עבדה במשק בית אצל משפחה יהודיה וישנה אצלה כל
השבוע. שתי האחיות היו באות הביתה ליום ששי שבת ואני שמחתי לראותן וזה עשה לי אושר
בלב.

לעיתים הייתי מתלווה לאבא שלי למספרה.
כשהייתי יושב ורואה איך היה מסתפר הייתי רגוע. החרדה הגדולה היתה כשהספר התחיל
לגלח אותו בתער. הייתי יושב וחרד לשלומו של אבא שמא הספר עלול לשסע, חס וחלילה, את
גרונו.

אצלנו בסוריה היתה תופעה, שמי ששותה מהמים
של הנהר – מתהווה אצלו פצע, שנמשך שנה שלמה עד שזה מתרפא. הפצע יכול היה להופיע
בחלקים שונים של הגוף והשאיר צלקת שנראית לעין. אצלי הפצע היה בדיוק באמצע המצח
ועד היום אפשר לראות את הצלקת, שנמצאת באמצע המצח. זה אופייני להרבה אנשים שגרו
בחאלב שבסוריה.

חגים

יום הכיפורים:
בסוריה צמו מגיל 10 ולא מגיל בר-מצוה. כשהייתי בן 10 או 11 הלכתי עם אבי לבית-הכנסת.
לקראת סופו של יום הכיפורים הלכתי הביתה, לקחתי פיתה והסתרתי אותה בחיקי מתחת
לחולצה. שבתי לבית-הכנסת וחיכיתי לסוף הצום. מיד לאחר תקיעת השופר אכלתי את הפיתה
בתאבון רב.

בחג סוכות נהוג
היה בבית-הכנסת לזרוק סוכריות לבנות שבתוכן שקדים, שנקראו מלאבס. חיכינו להן בקוצר
רוח כדי לאסוף אותן.

כחודש לפני פסח פתחו מאפייה שמיועדת
אך ורק לאפיית מצות ואפו בה מצות במשך 24 שעות ביממה, עד שספקו את כל צרכי הקהילה.

בקיץ
העמידה אמי 3 – 2 גיגיות מלאות במים, שהתחממו בשמש ובהן היתה מקלחת אותנו. בחורף
הייתי הולך עם אבא שלי לחמאם – בשעות הלילה המאוחרות, כי המחיר היה יותר זול.
החמאם היה בנוי עם תקרה בצורת כיפה ונראה לי כמו אקווריום גדול, ומסביב תאי הלבשה.
צמוד לקיר היה אגן גדול ושני מוטות שבלטו מהקיר. כשמושכים את המוטות מהקיר זרמו
מפתח אחד מים קרים ומהפתח השני מים חמים. המים התערבבו באגן לחום נעים ואז ניתן
היה להתרחץ.

בחורף דמיינתי, שבשמים יש מעין חביות גדולות
, שעשויות מברזל ומלאות במים. כשמגלגלים אותן נשמעים הרעמים ובעקבותיהם יורד גשם.

הבישולים

היינו משפחה בינונית – לא עשירה ולא ענייה.
אבא עבד כחייט אצל יהודי, אמא היתה עקרת בית. היא היתה בשלנית מעולה, אני נזכר
בעשרות סוגים של תבשילים שהיתה מכינה. גם ריבות מכל מיני סוגים, כגון: מפרחי
ורדים, אגוזים ירוקים מיוחדים ודובדבנים. הבישול
היה על פרימוס. בבית לא היה בכלל חשמל.

בחצר ליד המדרגות היו כיריים על גחלים. לכל
משפחה היה תא של גחלים משלה. שם בשלו אוכל בעיקר לבישול ארוך, למשל חמין לשבת.
לבישול מהיר יותר, למשל מרק או טיגון, הפעילו את הפרימוס של נפט.

בשבת בצהריים אמי היתה מעלה את סיר הבישול,
שנאפה על גחלים וכל המשפחה היינו מתאספים סביבה והיתה מחלקת את תכולת הסיר – אם זה
עוף עם אורז – והיינו אוהבים לאכול מתחתית הסיר אורז חרוך בצבע חום ונחשב לחלק
הטעים ביותר מכל הסיר או לפעמים קישואים ממולאים או עלי גפן או עוף עם חצילים. גם
חבושים היוו תוספת טעימה לתבשילים.

בתקופות הטובות יותר הכינה אמא מגשים עגולים
של עוגיות. למשל סמבוסק, קאקים, מעמול וכד’. לפעמים, במקום תשלום לבעל המאפיה נתנה
לו אמא עוגיות מעשה ידיה. היא גם היתה מכינה פיתות במשך השבוע ולקראת סוף השבוע לקחה
למאפיה כדי לאפות אותם.

תרנגול של שבת: אבי
היה קונה כמעט כל יום חמישי תרנגול חי. היינו שמים אותו בתוך ארון קיר עד ששוחטים
אותו לקראת יום שבת. את הבשר היינו קונים בחנות של קצב ערבי ליד הבית. אצלו היה
בשר כשר ובשר לא כשר. איך ידענו שהבשר כשר? על הבשר, שהיה תלוי יש חותמת כחולה
וכנראה היה כתוב “כשר”. לפי זה ידענו להבדיל בין כשר לטרף. לפעמים היו
שמים את הבשר בסלסלה ותולים אותו כל הלילה באוויר וכך היה נשמר עד למחרת – עד
הבישול.

את החלב היינו קונים בבוקר טרי כשבעל עדר
העיזים היה מגיע לשכונה וחולב במקום את הכמות הנדרשת.

בתי- כנסת. אחד
קראו לו “בית-נשיא”, שיחסית היה קרוב לבית והיינו נוהגים ללכת אליו.
אהבתי במיוחד את יום הששי – תפילת “לכה דודי”. האווירה היתה מיוחדת
כשכולם שרים וזה נסך קדושה ומלכות. בגמר התפילה של יום ששי היו מחפשים עובר אורח
גוי וקוראים לו להוריד את השלטר החשמלי. גם לתפילת הבוקר של שבת אהבתי ללכת עם
אבא, היתה שם אווירה מיוחדת ונעימה.

בבית-הכנסת, בבוקר שבת, היה נוהג בחור בגיל
40 בערך לשבת על המדרגות בחצר. הלבוש שלו היה מרופט מכף רגל ועד ראש כולו קרעים,
שהיו קשורים בחוטי ברזל. היה איש יפה, נדמה לי עם זקן, ונעים הליכות ולא פחדנו
ממנו כלל. היינו מכנים אותו שלמה המלך.

גם באמצע השבוע בערב הייתי הולך עם אבא עד
10 בלילה בערך. היו יושבים כמה אנשים ולומדים גמרא. הסיוט היה בדרך חזרה הביתה, כי
עברנו בסמטאות חשוכות. החזקתי תמיד את אבא והסתכלתי כל הזמן לאחור מרוב פחד עד
שהגענו הביתה.

היה עוד בית-כנסת, שקראו לו “בית-הכנסת
הגדול” והוא היה רחוק מהבית. בית-כנסת ענקי עם גינה גדולה מסביב. אומרים שזה
עוד מתקופת שלמה המלך. על המשקוף היתה דמות של נחש גדול ואומרים כדי שישמור על
בית-הכנסת.

אמי לקחה אותי פעם לבית-הכנסת הגדול. בסמטה
בפינת הרחוב היה בית מלאכה, בו יצרו ארונות לנפטרים. היה לי פחד לעבור ליד זה.
בהמשך היו שלושה קברים, כנראה של צדיקים ואמי היתה נוסכת שמן על הקברים.

אצלנו לא קיים המושג “רב”, נהוג
תמיד לקרא “חכם”, גם לא נהגו לגדל זקנים. הכרנו אותם תוך כדי מפגשים
בבית הכנסת או היה מנהג: כל שנה באים לביקור בבתים כשלושה או ארבעה
“חכמים” ומברכים. איני יודע לומר באיזה חג היו נוהגים לבוא, כנראה לקראת
ראש השנה.

לאבא היתה תכונה לקרא במזל: היה לוקח קערה
עם מים ומלח עבה ושמן וכך ידע לפתוח מזל. כל יום ששי היתה באה אלינו לבית אשה
נוצריה בגיל 40 או 45, יושבת ושומעת כל מה שהיה מספר לה עליה. היום אני מתפלא איך
ידע לספר לה על כל מה שעובר עליה בחיים.

היתה לנו שכנה ומדי פעם היתה מוזמנת לחתונות
של ערבים, אולי היה לה תפקיד של מלבישה שמלות או משהו אחר. מדי פעם היתה לוקחת את
אחת מאחיותי והיו חוזרות בשעות המאוחרות של הלילה.

את התינוק היו מחתלים בחול מיוחד. סוחר ערבי
היה מסתובב עם חמור ומוכר את החול. החול היה מיוחד עם גרגרים צהובים, היה דומה –
להבדיל – לבורגול שאנו מכירים היום. החול נקרא טרב-איל-הילוק = חול איל-הילוק.

מקרה שקרה לאחי אליהו: היינו בחצר גדולה
מרוצפת אבנים, היתה שם מרפאה, ששמשה את התלמידים ושם קיבלנו חיסונים. ובחצר היו
הרבה תלמידים ומסביב לחצר יש פתחים נמוכים של מרתף. לפתע נפל אחי מאחד הפתחים של
המרתף ואז הזעקנו עזרה וחילצו אותו מהמרתף לבית-חולים. כעבור שבוע אבא הביא אותו
הביתה.

בחצר בית-הספר היו כשישה ברזים לשתייה .
בחורף בשיא הקור המים היו קפואים ולא זרמו מהברזים. אז לא שתינו!

ילד שהיה צריך לקבל עונש מהמורה – היו
מלבישים כובע של ליצן על ראשו ומאלצים אותו להסתובב בכל כיתות בית-הספר. כיום
בעיני זה מעשה משפיל ומבזה ופוגע בכבוד הילד. לי זה לא קרה מעולם! היו גם מכים
בסרגל על כפות הרגליים.

יום אחד הלכנו – אחי ואני – מהעיר ללא מטרה.
לאורך הדרך היו עמודי חשמל. על אחד מהם היו 3 – 2 בחורים, שתיקנו את קוי-החשמל. הם
הבחינו בנו – שני ילדים שהולכים אל הבלתי נודע. הם הזהירו אותנו לשוב הביתה.
חזרנו. בפאתי העיר היה מחסום של המכס. ראינו משאית של ירקות בכניסה. השומרים בדקו
אם יש מבריחים ואת תכולת המשאיות באמצעות מוטות ברזל ארוכים – היו משחילים את
המוטות דרך דופן המשאית.

בהיותי עדיין בסוריה, בגיל הילדות, היתה
שמועה על בחורה שעדיין לא התחתנה. אני חשבתי, שכל בחורה שמגיעה לגיל מסוים חייבת
להביא ילדים באופו טבעי ואז אמרתי לעצמי: מה תעשה עם הילדים ללא בעל.

בתקופת מלחמת העולם השניה אני זוכר שהגרמנים
היו מפציצים. לא היו לנו מקלטים והיינו מתחבאים במעין מרתף (שנדמה לי כמערה) מתחת
לבית, שבו שמרנו את החמוצים והריבות. ירדנו במדרגות בחושך.

זכורים לי האנגלים והצרפתים.

אמי נהגה לקחת אותנו הילדים לגינה ציבורית.
בכביש הסמוך לגן היתה תחנת אוטובוס. הייתי מסתכל על האוטובוס ומצפה לרגע בו אוכל
לנסוע בו. החלום התגשם רק בדרך לא”י. הנסיעה מחאלב לדמשק באוטובוס בליווי
מישהו מפעילי העלייה היתה הנסיעה הראשונה בחיי ברכב ממונע בכלל.

אני זוכר שמעולם לא ראיתי ים ולא נסעתי
במכונית עד שהגעתי לארץ ישראל. הייתי מדמיין את הים כמו ברכה גדולה ומסביב לחופי
הברכה עשוי בטון בשיפוע. כן גם הייתי מדמיין איך שולחים מכתבים מארץ לארץ: שמים את
המכתבים על פני המים של הים וכך הם מגיעים מארץ לארץ ואז אוספים את המכתבים.

אצלנו בחאלב כל שנה יורד שלג. אנחנו הילדים
עולים לגג, לוקחים בכלי קצת שלג וסוחטים על השלג מיץ תפוזים. היינו אוכלים את זה
בכפית כמו “ברד”.

משפחת דואק בסוריה

בתמונה משמאל: ההורים שולמית ויעקב ושני
הבנים הצעירים אליהו ועזרא.

בתמונה מימין: אברהם – השמאלי – אחיותיו
רינה, שושנה ושרה ואחיו משה.

המסע

בשנת 1945 – במסגרת ” עליית הנוער
” – היתה פעילות סמויה של שליחים מהארץ בשיתוף פעולה של פעילים יהודים מסוריה
כדי להציל את הילדים ולהבריח אותם מסוריה לישראל. שניים מהאחים של עלו קודם לארץ
ואחרי שבועיים עלינו אני ושתי אחיותי: אחת גדולה ממני ואחת צעירה ממני.

הגיעו שליחים מא”י אל אנשי המקום –
פעילי ציונות – והם דברו עם ההורים. בשלב ראשון נסעו אחי הגדול משה ואחותי הגדולה
שרה לארץ. בשלב הבא אחותי רינה, שהיתה כבת 15, ואחותי שושנה (שמה במקור גרז’
שפרושו דובדבן) כבת 10 ואני. לא זכורה לי הפרדה מההורים – עבורי זאת היתה חוויה
שציפיתי לה על סמך הספורים ששמעתי בבית על פלשתינה.

לקח אותנו המדריך ונסענו באוטובוס. הוא ישב
מקדימה ואני ושתי אחיותי ישבנו מאחור. עברנו דרך הערים חומס וחמה. הגענו לפנות ערב
לדמשק.

העבירו אותנו למשפחה יהודית לכמה ימים. מדי
פעם היו מוציאים ילדים למעבר לארץ. כשהגיע תורנו לנסוע יצאנו מאותו בית ברגל, אני
באמצע ואחיותי משני הצדדים. לפנינו צעד מדריך ואחותי הגדולה היתה בקשר עין אתו וכך
ידענו לאן ללכת. צעדנו ברחובות דמשק עד שיצאנו מהעיר לשטח ריק, הגיע טנדר, דחסו
אותנו כמו סרדינים. נסענו כ- 5 דקות, כבר ירד החושך. ירדנו מהטנדר והתחלנו ללכת
ברגל דרך רמת הגולן. היו 3 – 2 מלווים מצוידים ברובים אנגליים. מדי פעם עצרנו וישבנו
בזמן שהמובילים היו בודקים את הדרך. כך הלכנו כל הלילה ומרחוק ראינו שורה של אורות
ולא מגיעים אליהם והיינו שואלים את עצמנו מתי נגיע אליהם. לא זכור לי אם הלכנו
לילה ארוך או שני לילות. הלכנו בשבילים צרים מכוסי קוצים ודרדרים. לבשתי מכנסיים
קצרים ונשרטתי כולי. כך גם אבדתי נעל אחת בדרך, אולי במעבר של איזה נחל כך שהגעתי
עם נעל אחת לארץ. הגענו עם שחר לגדה המזרחית של אגם החולה. היה שם מבנה של בעלי
חיים – פרות או חמורים – ושם התחבאנו עד שבאה סירה ואספה אותנו לצד הישראלי.

לימים נודע לי, כי מנחם לוזיה ז”ל קיבל
את כל אלף הילדים שעלו מחאלב ומדמשק לישראל ועשה רישום מדויק של כל ילד וילדה לפי
שם האב, גיל הילד, תאריך העלייה ומקום השיבוץ – אם זה למושב או לקיבוץ. זה נקרא
“המחברת”, שנמצאת בארכיון בקיבוץ אפיקים. הוא בעצמו יליד דמשק והיה חבר
קבוץ אפיקים. כשהייתי בקבוץ דגניה ב’ והיה לי בן-דודה בקבוץ אפיקים הייתי מבקר
אותו מדי פעם. פגשתי פעמיים את מנחם לוזיה – לא זכורות לי נסיבות ההכרות אתו. לאחר
שנים, כשנודע לי על “המחברת” התקשרתי לקבוץ אפיקים ובקשתי העתק של
“המחברת”; עד היום יש לי העתק של כל האחים והאחיות שלי, בדף שהוא רשם. (
מצ”ב )

על תולדותיו של מנחם לוזיה, חייו ופועלו של
האיש היקר הזה אפשר לקרוא באינטרנט ( ראה נספח ).

מפת המסע – מחאלב בסוריה עד
התחנה הסופית בלוד, ישראל

מקרא:

1.
חאלב

2. חמה

3. חומס

4. דמשק

5. החולה

6. חולתה

7. איילת השחר

8. חיפה – בת-גלים

9. עין-חרוד

10.
בית-חנן

11.
כפר-יהושע

12.
דגניה ב’

13.
ירושלים ( טירונות )

14.
מסדה

15.
כנרת

16.
ניצני-עוז

17.
רמת-גן

18.
לוד!

צילום מתוך “מחברת האלף” של מנחם
לוזיה.

מסומנים ב- *: אברהם , אחיותיו גרז’
(שושנה), רינה ושרה ואחיו משה.

בארץ

המשכנו בסירה עד קבוץ חולתה, שממוקם לרגלי
אגם החולה. משם לקחו אותנו לקבוץ איילת-השחר. שיכנו אותנו באוהלים ושם נפגשנו עם
עוד קבוצות של ילדי סוריה, שהגיעו לפנינו. אני זוכר שירים ורקודים.

משם נסענו באוטובוס לחיפה – לבת-גלים. היה
שם מעין מחנה צבאי קטן.

היה צריף ארוך ובו מיטות לכל ארכו. שם כבר
יכולנו להתרחץ, נתנו לנו בגדים להחלפה – מכנסי חקי קצרים, חולצת חקי (אתא)
ונעליים.

לאחר כשני לילות נשלחתי לקבוץ עין חרוד שבעמק
בית-שאן – ללא אחיותי. הייתי שם מספר ימים. שם צפו ועלו הגעגועים להורים, בכיתי
להם שאני רוצה לחזור לסוריה, להורים. כילד לא הבנתי שאין דרך חזרה. באותה תקופה
סוריה קבלה את עצמאותה מהבריטים / הצרפתים. הבהירו לי שאין אפשרות לחזור לסוריה,
יש שם מלחמה. אחיותי
הגדולות שרה ורינה נשלחו למשק הפועלות בעפולה. שושנה הקטנה נשלחה לקבוץ גבת.

מקבוץ עין חרוד נשלחתי לבית-חנן למשפחה
מאמצת – משפחת לוי – סופי ויצחק. הייתי שם שנתיים. בנם היה מגויס לבריגדה היהודית
בצבא הבריטי. כשחזר לארץ עבדתי אתו במשק, בפרדסים. היום הוא רופא בגמלאות ואני
עדיין שומר על קשר אתו.

למדתי בבית-הספר היסודי של המושב חצי יום.
בחצי השני עבדתי במשק של הלולים והפרדסים, למדתי לחלוב עיזים שהיו מגדלים במשק ושם
גם למדתי לשחות לבד בברכת השחייה של המושב.

1945 –
מושב בית-חנן – תמונה ראשונה בארץ

כשהייתי במושב בית-חנן בזמנו האוטובוס
מתל-אביב היה מגיע למושב 3 פעמים ביום – בוקר, צהריים וערב. מול הבית היתה תחנה
והייתי יושב בצהריים בסלון ומביט מחלון הבית, מסתכל ומחכה כל פעם, אולי ההורים
ירדו בתחנה. כמובן זה היה בזמנו דמיון של תקווה של ילד, שמחכה להורים שלו.

ב- 1947 כשהייתי במושב בית-חנן שלחו אותי
יום אחד לראשון-לציון להסתפר. כשגמרתי להסתפר רציתי לחזור למושב והתברר שאי-אפשר
לחזור כי בזמנו שלט הממשל הבריטי בארץ ומדי פעם נהג להטיל עוצר ואי-אפשר לנוע
בכבישים. לא יודע איך פתרו את הבעייה.

משפחת לוי המאמצת: אמא, אבא, הבת הגדולה
עדנה,

הבת הקטנה דליה ואברהם דואק

כשהייתי במושב בית-חנן למדתי קפא”פ =
קרב פנים אל פנים. הכנו מקל באורך 90 ס”מ ותרגלנו התגוננות מפני תקיפה של
ערבים. (במהלך הראיון הדגים אברהם תנועות התגוננות בעזרת מקל
ההליכה שלו).

בחודשים הראשונים בהיותי במושב בית-חנן
הרגשתי יום אחד משהו מגרד לי באזור הבטן בין הבגדים. לאחר חשיפת הבטן התגלה נדל
ארסי! למרבה המזל לא נעקצתי על ידו.

בבית חנן היו עוד ילדים מסוריה, שחולקו בין
המשפחות. בקבוצה שלי בבית-חנן היתה גם ילדה בשם פרידה ג’מאל, לימים אשכנזי – אמו
של גבי אשכנזי.

בבית- הספר של מושב בית-חנן: ילדי המושב
ועולים מסוריה.

אברהם הוא הילד עם הכובע על הראש.

עומדת שניה משמאל – בת משפחת לוי המאמצת.

הילדה שיושבת באמצע היא פרידה ג’מאל, לימים
אשכנזי.

הבאת בכורים במושב בית-חנן. אברהם עומד,

לפניו יושבת ( משמאל ) סופי – האם המאמצת.

עם חלק מהילדים העולים עברתי לכפר-יהושע
שבעמק יזרעאל.

בכפר-יהושע שהיתי שנתיים אצל משפחת שמחוני –
אליעזר ושלומית. – עד שעברתי לדגניה ב’ . התחברנו עם נוער מכל ארצות אירופה. גם
שם היינו חצי לומדים חצי עובדים: במשק היו פרות ולולים, שדות ומטעים. היינו
מטיילים באזור, עלינו להר תבור ברגל וגם להר הכרמל. בטיול קבוצתי אחר עלינו על
המצדה ברגל.

הייתי בחברת הנוער במושב כפר-יהושע בתקופת
מלחמת השחרור. בסמוך לכפר נמצא מחנה רמת-דוד של חיל האוויר, שהיה עדיין בשליטת
האנגלים. בשבת אחת באו 5 מטוסי ספיטפייר של חיל-האוויר המצרי והתחילו להפציץ את
המחנה. מההפצצה התלקחה אש ענקית, שראינו אותה מהכפר. המצרים חשבו שהמחנה עבר
לידיים של צה”ל לכן באו להפציץ. באותו יום הפילו הבריטים את כל חמשת המטוסים.
אחד מהם נפל בשדה של הכפר. רצנו לראות את המטוס המרוסק. מגג בית- העם ראו את
ההפצצות של קאוקג’י.

היינו מתאמנים על נשק במקום מסתור. מישהו
שמר למעלה מפני האנגלים.

בשבתות היינו מארגנים עגלה עם סוס ויוצאים
לטייל בסביבה.

כשהייתי במושב כפר-יהושע בחורף בימים גשומים
אהבתי לטייל בשדות הכפר ולראות את ערוצי המים, שזורמים ולנשום את האויר הנקי וזה
נתן לי סיפוק חוויתי והנאה מרובה.

במוצאי שבת 1948 הכריזו על עצמאות המדינה.
בזמנו לא הבנתי את המשמעות. רוב אנשי המושב באו לבית התרבות ורקדו כל הלילה. תכף
פרצה מלחמת השחרור. הייתי אז בערך בן 16. השתתפנו בחפירת תעלות-קשר מסביב למושב
ובמגוון תפקידים, שסייעו למאמץ המלחמתי.

הלגיון: בפעם
הראשונה נפגשתי עם הלגיון הירדני כשהייתי בכפר-יהושע. מחוץ למושב עבר צינור נפט,
שעבר מעירק לבתי-הזיקוק בחיפה. כנער בן 16 – 15 ראיתי את השריונית עם 4 לגיונרים,
שפטרלה כשמירה על הצינור. תוך כדי חנייה שלהם התקרבתי אליהם, דברתי אתם בערבית והם
אפשרו לי לעלות על השריונית.
לימים, כשהייתי במילואים, אני וחבר נוסף הגענו עד הגבול שעבר ליד טול-כרם. קראנו
ללגיונרים שמעבר לגבול, דברנו אתם בערבית ואף לחצנו ידיים.

לאחר כשנתיים עברנו לקבוץ דגניה ב’ שבעמק
הירדן. גם שם למדנו ועבדנו. באותה עת עלה על הקרקע קבוץ תל-קציר שלרגלי רמת הגולן.
שלחו אותי להשתתף בהקמת הקבוץ. התנאים היו קשים ובשיא החום של הקיץ, ללא תחבורה
מסודרת חזרתי לדגניה עייף ותשוש.

בקבוץ דגניה ב’ עבדתי בעבודות שונות:
בלולים, בגידולי-שדה, במטעי זיתים וגם בברכות הדגים. היינו קמים בבקר השכם בקור
עז, לובשים סרבלים מגומי, יורדים לתוך ברכות הדגים עם הרשתות, וסוחבים את הרשתות
עם מלאי-הדגים. זו היתה עבודה קשה ובתנאי קור כבדים.

דגניה ב’ נמצאת בדיוק באזור בו נהר הירדן
יוצא מהכנרת. במקום הזה יש אפשרות להתרחץ בירדן. אזרתי אומץ ורציתי לעבור בשחייה
את רוחבו של הירדן – בערך 50 מ’. עשיתי זאת – חציתי את רוחבו של הירדן והאומץ בא
לי, כי היו סביבי עוד מתרחצים מכל הגילים ובעיקר ילדי קבוץ דגניה א’ ודגניה ב’.

ב- 1950, כשהייתי בהכשרה בקבוץ דגניה ב’,
קמנו יום אחד בבקר וכל הקבוץ התכסה במעטה לבן. זה היה השלג שירד בכל רחבי הארץ.
באותו יום הכריחו אותי לצאת לעבודה במטעי הבננות כדי לכסות בשקי ניילון או בד את
אשכולות הבננות. יצאתי לעבוד – ו”קפאתי מקור”.

בר-מצווה לא עשיתי כי הייתי ילד בודד בלי
ההורים, שעדיין היו בסוריה. מגיל 12 בהגיעי לארץ עד התגייסותי לצבא, במשך 6 שנים
בערך, עבדתי ככל בני הנוער בעבודות חקלאיות: בלולים, בדירים – בחליבת עזים, ברפת –
בחליבת פרות, במטעים ושאר עבודות חקלאיות שונות. כל זה ללא כל תמורה כספית. עבדתי
מתוך רצון ואהבה.

ב- 1950 הייתי בקבוץ רמת-יוחנן שבעמק
זבולון. עבדתי בכל מיני עבודות בחקלאות. יום אחד נתנו לי עדר כבשים – כמאה ראש –
לצאת אתם למרעה ובלי שהיה לי נסיון. יצאתי אתם והחזרתי אותם לקבוץ כאילו אני מנוסה
בלרעות כבשים.

ב- 1950 ההורים ושני אחי הצעירים הגיעו מסוריה
לארץ דרך לבנון בדרך הים לראש-הנקרה ומשם לבית עולים. שם גרו מספר שנים במעברה –
באוהלים. כשבאו ספרו שבמלחמת השחרור שרפו להם את הבית ואת בית הכנסת עד שהצליחו
לברוח דרך לבנון.

ההורים ושני האחים הצעירים

הגיע חג הפסח ושאלו אותי אם אני עושה את החג
בקבוץ או נוסע להתארח בחוץ. אמרתי שאני נוסע להורי שגרו אז במעברה באוהל בתנאים
קשים וסבלו מאד מחוסר אמצעים. היתה תקופת הצנע. זו היתה מעברת פרדסיה ליד מושב
צור-משה באזור בית-ליד. אז נתנו לי שני דגים לקחת להורים. נסעתי באוטובוסים עם שני
הדגים כדי להגיע להורים ולעשות אתם את החג.

שהיתי כשנה בקבוץ דגניה ב’ עם גרעין של
עולים מסוריה ומארצות נוספות (צ’כיה, רומניה, יוון, בולגריה ועוד ). ב- 1950 התגייסנו
לצבא במסגרת הנח”ל.

שרות בצה”ל

3 חדשים הייתי בירושלים במחנה אלנבי –
טירונות. אחר כך כשנה בקבוץ מסדה ומשם לקבוצת כנרת. עסקתי בשמירה על משאבות המים
בקבוץ אשדות-יעקב שבעמק הירדן. היו “לילות לבנים” באשדות-יעקב. יש גבול
בין ישראל וירדן – הגבול הוא נהר הירמוך. המשאבות שאבו מים מהנהר. אני ועוד שותף
היינו שומרים כל לילה שהירדנים לא יפוצצו את המשאבות.

אברהם – מימין – שרות חובה בנח”ל

ב- 1951 הייתי בקבוץ מסדה שבעמק הירדן כחייל
בנח”ל. שלחו אותי לחרוש שטח בטרקטור שרשראות. במהלך החריש התגלה חפץ חשוד
והזעקתי את הגורמים שמטפלים בנידון. זה היה מוקש שהוטמן באדמה.

כשהשתחררנו מהצבא הגרעין שלנו הקים את מושב
ניצני-עוז שבעמק חפר, מול טול כרם הערבית. בתקופה שבה גרתי במושב ניצני עוז גרנו
תחילה – הרווקים משוחררי הצבא – כמו קומונה – חדר אוכל, צריפים – ועבדנו עבודות
חוץ, למשל בכפר-ויתקין עבדתי במשק של משפחה והכסף הלך לקבוצה. כמו כן עבדתי בפלחה.
אחר כך חלקו את האדמה בינינו – חלקו את המגרשים בהגרלה – ובנינו את בתינו במו
ידינו.

שני קבלנים מנתניה קבלו לבצע את הפרויקט
ואנחנו עבדנו אצלם בשכר. כך עברתי לגור בבית שלי.

במסגרת שרות המילואים, בערך בגיל 25, יצאנו
למסע מפרך ממחנה גדעון שבעמק בית-שאן להרי הגלבוע. באותה תקופה היתה נהוגה משמעת
מים: כל אחד הורשה לקחת מימיה אחת. רק כשהמפקד אישר יכולנו לשתות. לפי התדריך של
המפקד היינו צריכים להגיע לבאר מים תוך יום אבל לא מצאנו את הבאר ונשארנו בלי מים.
זה היה בקיץ, בחום לוהט. חזרנו לכיוון המחנה, כמעט מעולפים. הגענו למרגלות בריכות
הדגים של קבוץ מעין צבי (או טירת צבי). מברכת הדגים זרמו מים בנתיב צר, בתוכם היו
ראשנים של צפרדעים. ללא היסוס התנפלנו על המים ושתינו כמו כבשים.

עוד במסגרת שרות המילואים: לפני שהגולן היה
בידינו היו נוהגים – בפסח – לערוך קונצרטים בעין-גב. היינו עולים לרגלי הר החרמון
כדי לאבטח את הכביש, שמוביל לעין-גב.

גרתי במושב ניצני-עוז כשנה ואז עברתי
לרמת-גן.

המשפחה בארץ

ברמת-גן גרתי בחדר קטן בשכירות ועבדתי בכל
מיני עבודות: בבניין, בחפירת תעלות ביוב, בבניין ברכת גורדון. השתתפתי בבניית
אוניברסיטת בר-אילן שבגבעת-שמואל. גם סבלתי תקופות של חוסר עבודה ותנאים קשים.

עבדתי גם בבית החרושת לסוכר בגבעתיים. עבדו
שם מומחים גרמנים ועבדנו יחד אתם במפעל. הסוכר הופק מסלק סוכר ועבר תהליכים במפעל
עד להפקת הסוכר. הגרמנים היו מפקחים על התהליך.

קרובי משפחה מרמת-גן הציעו לי להכיר מישהי.
הכרתי את שרה. אחרי חודשיים התחתנתי אתה,

22.3.1955

גרנו ברמת-גן מספר שנים ולימים נולד שם
בננו הבכור יעקב.

אברהם ושרה – הריון ראשון – 1956

עבדתי בעבודות יציקת בטון בתל-אביב. בתום
יום עבודה נסעתי באוטובוס מתל-אביב לרמת-גן ובאמצע הנסיעה ראתה אותי אשה בבגדי
עבודה של פועל בניין נוסע בעמידה, קמה ממקומה והציעה לי לשבת במקומה. מאז עברו
שנים רבות ואני עדיין זוכר אותה לזכות על המעשה הטוב.

יום אחד הציעו לי לעבור קורס מסגרות ופחחות
מטוסים. עברתי את הקורס ונכנסתי לעבוד בתעשייה אוירית. אחרי תקופת זמן הציעו לי
מהתעשייה האוירית – ובסיוע שלהם – לקנות בית בלוד ומאז שנת 1962 ועד היום אני גר
בלוד ומרוצה מאד. בה נולדו 4 בנותינו: שולה, סופי (צופיה), לימור ורונית.

בתעשיה האוירית – על רקע מטוס
ה”נורד”.

לאחר 33 שנים יצאתי לפנסיה וכעת אני חי
בקצבת פנסיה ומרוצה מאד מהחיים.

כשאני עבדתי בתעשייה אווירית שרה אשתי טפלה
בילדים במסירות ודאגה לכל ענייני הבית. היא נפטרה בגיל 55 לאחר מחלה קשה ומאז אני
גדלתי את הילדים עד נישואיהם. כאמור, יש לי 5 ילדים – בן וארבע בנות – כולם נשואים
ואני סבא גאה ל- 13 נכדים ו- 6 נינים, שאותם אני מאד מאד אוהב.

ילדי, צאצאיהם ובני / בנות זוגם

קרבה שם תאריך
לידה מזל

בן יעקב
דואק 24.12.1956 גדי

כלה אירית דואק 8.4.1959 טלה

נכד אבירם דואק 22.8.1985 אריה

נכדה שרית כהן 11.8.1981 אריה

עוזי כהן 7.2.1975 דלי

נין מאור כהן 13.102004 מאזניים

נין אורי כהן 27.10.2012 עקרב

נינה אגם כהן 27.10.2012 עקרב

בת שולמית
ביטון 3.5.1963 שור

חתן קובי ביטון 1.1.1958 גדי

נכדה מירית ביטון 12.4.1988 טלה

נכד לירן ביטון 12.3.1989 דגים

נכדה שיר ביטון 17.2.1994 דלי

בת צופיה
בן-עוזין 22.6.1068 סרטן

חתן ברוך בן-עוזין 28.4.1968 שור

נכד לירון בן-עוזין 28.6.2000 סרטן

נכדה נועה בן-עוזין 21.8.2001 אריה

נכדה ענבר דרעי 9.4.1991 טלה

נכדה שירן דזנה 23.5.1988 תאומים

מאור דזנה 11.11.1982 עקרב

נינה טליה דזנה 3.6.2011 תאומים

נין אושר דזנה 4.5.2012 שור

נין עדי דזנה 13.10.2013 מאזניים.

בת לימור
טיירי 27.8.1972 בתולה

חתן זוהר טיירי 22.10.1968 מאזניים

נכד אייל טיירי 28.5.1995 תאומים

נכדה מיטל טיירי 14.10.1999 מאזניים

בת רונית
פרנקל 12.12.1974 קשת

חתן עופר פרנקל 31.12.1969 גדי

נכד שגיא פרנקל 20.5.1995 שור

נכדה לין פרנקל 2.6.1997 תאומים

יש חוויות מיוחדות, שעברתי ואני מרשה לעצמי
לספר: במקרה אחד הוצאתי אשה צעירה מנחל הירקון, שלא רצתה לחיות ובקשה לשים קץ
לחייה.

באחד מביקורי ביער בן-שמן עם המשפחה נפגשתי
באקראי עם שתיים או שלש נשים, שהיו מלקטות פטריות ביער. מהן למדתי להבחין בין
פטריות טובות למאכל ובין פטריות רעילות. הבאתי הביתה את הפטריות הטובות והשתמשנו
בהן לבישול. מאז עברו שנים רבות ואבדה לי ההבחנה בין הפטריות הטובות ובין הרעילות.

לפני למעלה מ- 30 שנה נסעתי לבקר את שתי
אחיותי – רינה ושרה – שגרו במושב בן-עמי, ליד נהריה. לא מצאתי את הבית ובינתיים
התחיל להחשיך. מסביב כפרים ערביים ולא היתה לי אפשרות לחזור הביתה. ראיתי לול קטן
של המושב ונאלצתי לישון בתוך הלול עם התרנגולות עד שעות הבוקר. רק אז נפגשתי עם
אחיותי.

כיום אני מתנדב ב “זהב בגן” ( גיל
הזהב בגני ילדים), הולך לסדנאות, רואה הצגות, שומע הרצאות יוצא לטיולים ככל
יכולתי…

תמונה בגן: בתמונה
– אברהם, הגננת (מימין) הסייעת וילדי גן “השיטה” והמסגרת שאברהם הביא
להראות לילדי הגן.

הספור מאחורי התמונה:
כשעליתי לארץ הורי ושני אחי הקטנים נשארו בסוריה. בתקופת מלחמת השחרור שרפו הערבים
את בית-הכנסת שבו התפללנו. גם את בית הורי ובתי יהודים אחרים שרפו. לימים ספר לי
אחי, שהשוטרים עמדו מול פתח בית-הכנסת ושמרו שלא לפגוע בנפש. אחרי ששככו הלהבות
נכנס אחי לבית-הכנסת ומצא חלקים של מעטפת ספר התורה, לקח אותם, שמר והביא אותם אתו
כשעלה לארץ. בתמונה אנו רואים חלק מאותה מעטפת, שמוסגרה למזכרת. הבאתי את המסגרת
לגן, ספרתי לילדים את סיפורי והצטלמנו למזכרת.

טיולים

כשהיה חבל סיני בידינו עלינו במסגרת טיול על
הר משה. הירידה ממנו היתה קשה לי מאד.

לפני שנים רבות בטיול עם קרובי משפחה
בטוניסיה: באחד הערבים הוזמנו למסיבה וארוחת ערב אצל ידיד המשפחה – עו”ד
טוניסאי. למסיבה הוזמנו אורחים מכובדים נוספים, חבריו של המארח – לא יהודים.

בטיול מאורגן לאוסטרליה התארחתי אצל זוג
חוואים ללילה. למחרת עשינו סיור בחווה ולמדנו על אורח החיים שלהם בחווה. היה להם
שטח עצום.

בטיול מאורגן בדרום-אפריקה ירדנו לעומקו של
מכרה זהב וראינו איך מפיקים את אוצרות הזהב ומכינים בתנורים את לבני הזהב המעובד.

בביקור בווייטנאם ראינו את הבורות, שחפרו
הווייטנאמים – מלכודות ללכידת חיילים אמריקניים.

בטיול מאורגן במצרים לפני כ- 6 שנים היינו
צריכים להפגש בקהיר במגרש חנייה ענקי עם מאות אוטובוסים בשעה מסוימת. אני מחפש ולא
מוצא את הקבוצה. נכנסתי ללחץ. במגרש היתה מכונית משטרה. פניתי אליהם בשפה הערבית
וספרתי שאבדתי את הקבוצה. מיד שאלו על זהות הקבוצה והאוטובוס והסיעו אותי למקום
מפגש הקבוצה.

בתקופת חיי הצעירים טיילתי במדינות רבות –
באירופה, באמריקה, באוסטרליה, בדרום-אפריקה ובמזרח הרחוק. עכשו אני מבין שטוב
שעשיתי את זה, כי עכשו מפאת גילי המתקדם יש מוגבלות לצאת לטיולים. בכלל בכל חיי
עבדתי בעבודות שונות וקשות, סבלתי אך גם נהניתי מטובו של העולם ואני שמח בחלקי.