סיפורה של הדר פורת מעיראק
*הסיפור נכתב במסגרת תיעוד סיפורי חיים של מועדון הגמלאים של בית רוזן, רמת גן
הדר פורת
ילידת שנת 1934
ארץ לידה: עיראק
שנת עלייה: 1947
נשואה למרדכי פורת
מבגדד לרמת-גן
אחד מזיכרונות הילדות שמלווים את הדר עד היום, הוא מראה של רצפת בית ועליו גיגית גדולה עם מים פושרים. בתוך הגיגית רוחצת ומשתעשעת פעוטה בשם אספירונס-סלימה ואחותה הגדולה, ג’וליה, שהייתה לה כאם, רוכנת מעליה ומסבנת את גופה הקטן. האחות עוטפת את הקטנה במגבת רכה וגדולה ואוחזת אותה בזרועותיה.
אספירונס-סלימה הקטנה גדלה והפכה בגיל 13 לתקוה, אך ברבות הימים שינתה את שמה שוב, ומאז שמה – הדר.
בית הוריי
“אמא שלי, מסעודה-שמחה, הייתה טרודה ועסוקה מאוד בטיפול בשני אחַי הגדולים אשר חלו במחלה קשה. החיסונים והאנטיביוטיקה טרם הומצאו בימים ההם. כל מחלה הייתה הרת סכנות לילדים שגופם הצעיר לא עמד במתקפת החיידקים. גם לאחר שאחַי נפטרו, היו לאִמי דאגות רבות כאחראית על משק הבית ותחזוקתו; טיפול בילדים, בישול, ניקיון ותפירה. ביתנו נמצא באחת השכונות המעורבות בעיר הבירה בגדד.
אבי, מנשה, הועסק על-ידי חברת הרכבות הממשלתית כנהג קטר ובין משמרת אחת לשנייה נתן שירותי סנדלרות – אם בתיקון נעליים ואם בתפירתן לפי מידת הלקוח. בשנת 1939 בהיותי כבת חמש חלה אבי ומת. איני יודעת מה היה טיבה של מחלתו, רק זאת, שמותו הביא להידרדרות במצבנו הכלכלי. אני זוכרת את אִמי נאבקת על קיומנו ועובדת מעלות השחר ועד השעות המאוחרות של הלילה בעבודת רקמה עדינה.”
באין חשמל בביתם רקמה האם לאורה של עששית קטנה ויצרה במומחיות ובדייקנות מופתית שובלי רקמה מרהיבים. חוטי זהב וכסף נשזרו אל הבדים הארוכים שהונחו על ברכיה והיא ישבה שפופה והפיחה בהם חיים חדשים.
הדר מספרת כי כבר בילדותה תבעו ממנה הנסיבות המשפחתיות לגלות עצמאות ולדאוג לעצמה, היא מעלה אפשרות, שאולי בשל כך, גם היום, היא בעיקר סומכת על עצמה.
תעמולה והסתה
את התעמולה האנטישמית שקדמה לפּרעות בעיראק עודדה ממשלת גרמניה מרחוק, ושגריר גרמניה בבגדד מקרוב. סִפרו של היטלר “מיין קמפף” התפרסם בהמשכים (בתרגום לערבית) בעיתון “אל-עאלם אל-ערבי”, שנרכש על-ידי השגרירות הגרמנית. ראוי לציין שחומרי תעמולה הופצו גם בכרוזים וההסתה נגד היהודים הייתה גלויה והתנהלה באין מפריע בין השנים 1932 – 1941. כך לדוגמה, חייבו שלטונות עיראק את כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם להצטרף לתנועת הנוער הלאומני “אל-פתווה”.
בחג השבועות התש”א (1941) פשטו פורעים על הרובע היהודי, אנשים נרצחו ברחובות ובבתים, בתי עסק רבים נבזזו והועלו באש. מאימת הפורעים הסתגרו בני הקהילה במרתפי הבתים עד יעבור זעם.
לאחר אירוע קשה זה, הוחל בפיטורי פקידי ממשל יהודים שעבדו במשרות נחשקות והיוו מוקד לקנאה ובהמשך חלו גם הגבלות על לימודי תלמידים יהודים בבתי הספר הממשלתיים.
הסלמה במצב הביטחון האישי של היהודים התרחשה במקביל לתחילת המרד הערבי בארץ ישראל. כמו רבים מאנשי הקהילה היהודית, החלו גם בני משפחתה של הדר לתכנן את עלייתם לישראל.
“בשנת 1944 עלתה אחותי נעמי לישראל באופן לגאלי למטרות נישואים, באותה שנה עלה גם אחי חיים, אך באופן בלתי לגאלי דרך סוריה. בשנת 1945 עלתה אחותי ג’וליה, גם היא הייתה בעלת דרכון שהושג בשל כוונתה להינשא בישראל. בשנת 1947 עלה אחי יעקב באופן בלתי לגאלי בעזרת פעילי התנועה הציונית ועשה את המסע דרך ירדן. לאחר שכולם הגיעו לישראל בשלום, הגיע תורי לעלות עם אִמי באחת הקבוצות של הפעילים הציונים שעשו מלאכת קודש בקרב בני הקהילה בבגדד.“
סיפור העלייה
“הייתי בת 13 והייתי נרגשת מאוד. יצאנו מבגדד באחד הערבים בשלהי חודש יולי 1947 והגענו לעיר בשם קרבלה השוכנת דרומית לבגדד, שהייתה בשליטת השיעים. בבוקר המחרת כבר עלינו לתא המטען של משאית גדולה ושעטנו במרחבי מדבר שומם במשך שתי יממות. בתחילה היה בידנו מעט מזון שהבאנו מהבית אבל זה אזל במהרה. כאשר העבירו אותנו למשאית אחרת כבר סבלנו ממש מרעב ומצמא. ישבנו צפופים כמו סרדינים שנמעכו בקופסת שימורים בתוך תא מטען חשוך ומחניק שכוסה בברזנט. ברקע נהם וטרטר המנוע וכאשר כבה מפעם לפעם שמרנו על איפוק ושקט.”
חציית ים המלח
כעבור שלושה ימים, היא זוכרת בוודאות שהיה זה יום חמישי בערב, הגיעה המשאית לירדן (31.7.47).
הדר מספרת כי שוכנו בבניין גדול דמוי ארמון ודאגו למזונם. “קיבלנו מאכלי דגים, פיתות וענבים. כל 22 הנפשות בקבוצה – גברים, נשים וילדים – כונסו ללינת לילה באולם אחד. לעת בוקר המתינו לנו ארבע מוניות שחורות בחצר. הצטופפנו על המושבים והרצפה ויצאנו לדרך. נסענו במהירות בדרכי עפר בין ענני אבק עד שהגענו אל גדת ים המלח, מעברה השני של ארץ ישראל. מספר אנשים דוברי עברית וערבית המתינו לנו עם מצלמה ולאחר שצילמו אותנו, הורו לנו לרדת אל המים בזהירות ולהתחיל לצעוד בשקט על-פי הנחיות הכַּוָונִים שניצבו בראש מגדל מרוחק בצד הישראלי.
“נכנסתי אל הים, קו המים חצה את מותניי, בידי האחת אחזתי את הצרור הקטן עם חפצַי ובשנייה אחזתי באִמי. הנעליים שהיו לרגליי אבדו אֵי שם בקרקעית. המשכתי ללכת יחפה וכעבור רגעים כבר היו כפות רגליי שרוטות ופצועות, ומי המלח צרבו בבשרי. מעוצמת הכאב לפתִּי בחוזקה את ידה של אִמי ונשכתי את שפתַי.
מאחד החלונות בראש המגדל נראו אנשים צופים בנו ומנפנפים בידיהם בבד לבן. איני יודעת לאן בדיוק הגענו בסופו של דבר, רק שהיה זה קיבוץ שהוקם בערבה והאנשים שקיבלו את פנינו היו נחמדים כלפינו.
היום הראשון שלי בישראל הוא יום שישי ט”ו באב התש”ז ה- 1 בחודש אוגוסט של שנת 1947 ותאריך זה חרות בלבי.
התקבלנו בסבר פנים לבבי – כיבדו אותנו במזון ושתייה, קיבלנו בגדים ונעליים – שוב הצטלמנו והפעם גם רשמו את הפרטים האישיים של כל אנשי הקבוצה. כששאלו לשמי, שהיה אז אספירונס, נזכרתי בשם של אחת מהבנות שהכרתי בבית הספר, שמה היה תקוה. העדפתי את שמה על שמי ועניתי, ‘קוראים לי תקוה’, בימים ההם כלל לא ידעתי שמשמעות המילה אספירונס היא ‘תקווה’.”
נעורי בארצי החדשה
“לאחר שמונה יממות בקיבוץ כונסנו באחד הצריפים והאחראים הסבירו לנו שאנו עומדים לנסוע לירושלים בשלב ראשון ומשם לתל-אביב. ההנחיות היו מוזרות בעיניי, שכן, אמרו לנו לומר שבאנו לנפוש בבית הבראה בתל-אביב. הסיעו אותנו במשאית גדולה בין כדי חלב והנסיעה עברה בשלום. מהתחנה המרכזית בירושלים עלינו על אוטובוס והגענו לתל-אביב לביתה של אחותי נעמי. אמא נשארה שם ואילו אני עברתי להתגורר אצל אחותי ג’וליה בשכונת התקווה, עבדתי במתפרה שפתחו אחַי = חיים ויעקב במשך שבועיים עד שהתחילה שנת הלימודים. למדתי בבית הספר לבנות ‘עלייה’, בשכונת נווה צדק, אך בשל המאורעות שהחריפו והמלחמה שפרצה כעבור מספר חודשים חל עוצר ועברנו ללמוד במסגד חאסן בק.
לא הבנתי דבר מהנאמר בכיתה, לא ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית, אבל למרות הקושי לא הפסקתי את לימודי, הייתי נחושה ללמוד ולהצליח. אט-אט התחוורו לי האותיות ומשמעותן של המילים.”
טעם החיים
“בשלב מסוים חזרתי לעבוד במתפרה בבקרים והמשכתי ללמוד בלימודי ערב בבית הספר ‘ע”ש מונטיפיורי’. איני זוכרת את הסיבה ומי היה הגורם הדומיננטי בהחלטה שלי להפסיק את לימודי הערב. מכל מקום התחלתי ללמוד באופן מסודר בבית הספר ‘יבנה’ במשך ארבעה ימים אינטנסיביים בשבוע. העומס והלחץ זכורים לי כחוויה נעימה, הלימודים היוו אתגר עבורי ומאוד נהניתי לקרוא. עד היום אני זוכרת את ההרגשה הנפלאה שחשתי כאשר אחזתי בידיי לראשונה ספר בעברית, קראתי בו בקול רם והבנתי כל מילה ואת כל הסיפור.”
“מי שעמד בבחינות בהצלחה,” מספרת הדר בחיוך, “עבר מכיתה לכיתה בתום חצי שנה, וכך השלמתי את לימודי בתיכון בגיל 18. מרבית חברי באותם ימים עבדו ולמדו, והיו לנו חיי חברה מעניינים שכללו: מסיבות ריקודים, חוגי התעמלות, ביקורים בספרייה, חוגי דרמה, מסיבות, הופעות ועוד. מאז שאני זוכרת את עצמי נטלתי חלק בכל הפעילויות בבחינת ‘וכל המרבה, הרי זה משובח’, ועד היום אני נוקטת בגישה זו בחיי, אינני מוותרת על הזדמנויות להיות ולחוות כי בעיניי זה טעם החיים.”
איחוד המשפחה
“לאחר קום המדינה, בשנת 1949 עלה ארצה אחי יחזקאל שהיה פעיל בתנועה הציונית, הוא עלה דרך בצרה וחצה את הגבול לאיראן, ובכך הציל את עצמו מהכלא. אחותי פרחה, בעלה עזרא וחמשת ילדיהם עשו עלייה בשנת 1951 עם הגל הגדול של העלייה מעיראק לאחר שוויתרו על אזרחותם ורכושם בצו השלטונות.”
“לאחר שסיימתי ללמוד המשכתי לעבוד במתפרה המשפחתית ומפעם לפעם התאווררתי במקומות עבודה אחרים. תקופה קצרה עבדתי בבית-חרושת לסוכריות, ולהבדיל – החזקתי מעמד רק יום אחד כגהצנית ליד מכונת קיטור. את הכסף שהרווחתי בעבודה מסרתי לידי אחד מאחי שחסך אותו עבורי והוא זה שגם נתן לי דמי כיס להוצאות שונות. בזמני הפנוי עזרתי לטפל בילדים של אחי ואחותי, הייתי נערה חרוצה וביצעתי כל משימה שהוטלה עלי בשמחה ובזריזות.”
חיי עם מרדכי
“את בעלי לעתיד מרדכי פורת הכרתי מקרב החמולה המשפחתית המורחבת. הייתי בת 20 והוא היה עלם חמודות בן 30 שעבד כמנהל חשבונות. ב-2 לפברואר בשנת 1955 התארסנו וזכיתי לטבעת אירוסים שנראתה כטבעת נישואים לכל דבר. נישאנו בטקס צנוע בתאריך ה-13 בחודש אוקטובר של שנת 1955.”
“ביתנו הראשון היה חדר קטן ברחוב לבנדה בתל-אביב. גרנו שם שנתיים ושם נולדה בשעה טובה ומוצלחת בשנת 1956, בתנו הבכורה אורנה. בשנת 1959 נולדה נאווה ובשנת 1963 נולד בן הזקונים שלנו, ירון-נחום. ילדַי ברכו אותי בשמונה נכדים מקסימים ובנינים נפלאים כן ירבו.”
“ברבות השנים עבר מרדכי לעבוד בחברת ‘סולל בונה’, ואנו עברנו לדירה גדולה יותר בפרדס כץ שהייתה בת חדר וחצי. בשל הצפיפות בדירה עשינו מאמץ כלכלי גדול ובשנת 1965 עברנו לדירה בת שלושה חדרים בבני ברק. כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלקחנו על עצמנו יצאתי לעבוד. עבדתי כמטפלת במעונות יום ואחר כך כמטפלת בתינוקות בביתם. אני גאה לומר ששמי הלך לפני כ’תקוה המטפלת’.”
המעבר לרמת-גן
“שיניתי את שמי מתקוה להדר בעקבות מחלת הלב של מרדכי. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 חלה מרדכי ומאז לאורך השנים, הוא מטופל על-ידי רופאים. בהמשך לטיפולים הקונבנציונאליים קיבלנו עצה מועילה למען בריאות ושקט. נפגשנו עם אדם שעוסק בתורת הקבלה. הוא הסביר לנו שמצירוף האותיות הראשונות של מרדכי – תקווה, מתקבלת המילה “מת” וצירוף כזה עשוי להכיל אנרגיות שליליות. המלצתו הייתה לשנות את שמי לשם בעל אות רישא אחרת ורצוי ביותר שתהיה זו האות ה’. שמעתי לעצתו והחלפתי את שמי ומשנת 1990 שמי הדר.”
“בחודש דצמבר 1991 בימי מלחמת המפרץ הראשונה ארזנו את מיטלטלינו ועברנו להתגורר ברחוב ז’בוטינסקי ברמת-גן, זאת עשינו למרות הסקאדים המאיימים שריחפו מעל שמי העיר ואשר פגעו בבתים אחדים.
“מאז אנחנו כאן, מברכים בכל יום ויום על בריאות המשפחה והחברים. אני מבקרת במועדון “בית-רוזן” בו דרכתי לראשונה כאשר שעריו נפתחו. אני מאוד נהנית מן הפעילויות העיוניות, השירה בציבור, חוג ההתעמלות, הטיולים והחברותא.
