סיפורה של כרמלה ששון מעיראק
*הסיפור נכתב במסגרת תיעוד סיפורי חיים של מועדון הגמלאים של בית רוזן, רמת גן
כרמלה ששון
ילידת שנת 1933
ארץ לידה: עיראק
שנת עלייה: 1949
נשואה לששון ששון
לאור הזיכרונות
כרמלה נולדה בבגדד להוריה מסעודה וכדורי, אבל חלק מהשהות ברחם אמה עבר עליה בסוריה. אביה היה סוחר בדים שניהל את עסקיו במספר מדינות בלבנט ונדד בין הארצות עם אשתו וילדיו. שנות ילדותה עברו עליה בבצרה שם הייתה עטופה באהבת הוריה ובפינוקי הסבתות, שהיא זוכרת לטובה.
אחרי שאביה נפטר בגיל 45 כתוצאה מניתוח שלא הצליח או מהזנחה של בית החולים בבצרה, עזבה אמה את העיר עם חמשת היתומים – ארבע בנות ובן זקונים – ועברה לבגדד.
המשפחה התגוררה בשכונה היהודית בעיר, האם עבדה בתפירת גלביות וטיפלה בילדיה, כרמלה ואחיותיה למדו בבית הספר העממי היהודי “מנשה סלאח”. היא אומרת שביתם היה בית יהודי-מסורתי ואת בית הכנסת כיבדו בנוכחותם בחגים.
התנועה הציונית
בשנת 1941 עברה יהדות עיראק טלטלה גדולה, הפוגרום – הפארהוד – השאיר את מרבית הקהילה במצב של חוסר אונים והחיים בשכונה היהודית דמו עתה לחיים בגטו סגור. למרות הפחד ששרר בכל מקום, הייתה כל העת פעילות מחתרתית ציונית של שליחים שהגיעו מפלשתינה ושל יהודים מקרב הקהילה, אלה ואלה גייסו בני נוער וצעירים לעלות לישראל ועודדו את הזיקה למדינת היהודים העתידה לקום כעבור מספר שנים.
“למדנו עברית בחדרי חדרים וקיבלנו דפי לימוד ושינון כדי לחזור על החומר בבית,” מספרת כרמלה, “עם זאת, הזהירו אותנו שאם חלילה ניתפס על-ידי השלטונות, עלינו לבלוע את הדפים כדי שלא נסגיר את עצמנו ואת חברינו.”
בין הפעילים בתנועת הנוער הציונית היו גם כרמלה, אחיותיה ואחיה מרדכי, אשר עלה ארצה באופן בלתי לגאלי בשנת 1942 כשנה לאחר הפארהוד. כרמלה גאה לספר, כי אחיה התגייס לצה”ל ושימש בתפקיד קַֹשָר, “בזכות ידיעותיו בעברית ובערבית, הפך מרדכי למתרגם הודעות שהועברו במערכת הקשר.”
הפרידה
“בהיותי בת 16 הבשילה קבוצת בני הנוער שלנו לעלייה. היינו שלושים וחמישה צעירים וצעירות שהתקבצו תחת כנפי הפעילים מהתנועה הציונית ומהמוסד לעלייה ב’. התכונה לקראת היציאה לישראל התנהלה בחשאיות מרבית, היה לנו מודיע שידע היכן אנחנו נמצאים וקיבלנו ממנו מסרים. כך אירע שכאשר שהִיתי עם חברה שלי בעיר אחרת; קיבלתי הודעה דחופה שעלי לשוב במהירות לבגדד ולהתארגן לעלייה בסודיות. בשעת לילה מאוחרת יום או יומיים לאחר ששבתי לעיר, דפק מאן-דהו על דלת ביתנו וקרא לי לצאת לדרך. נטלתי את התיק שהכנתי מבעוד יום ונפרדתי מאִמי האהובה.
חברי ואני הוסענו במשאית גדולה עטופה בברזנט, ישבנו צפופים בתא המטען עם מדריך ערבי ששימש לנו מורה דרך. אני זוכרת שלבי פעם בהתרגשות, לא ידעתי מה יהיה עלי, כיצד נצליח לעבור את הגבול, מה יהיה גורלן של אִמי ואחיותַי היקרות בלעדי. השארתי את עברִי מאחורי, ישבתי במשאית כשצרור קטן של מזון ותיק קטן עם חפצים ובגדים הכרחיים על ברכי. זה היה כל רכושי עלי אדמות.”
דרך הייסורים
“לקראת עלות השחר הגענו לאחת משכונות הפרברים ושם התקבלנו בביתו של אחד היהודים, קיבלנו ארוחה צנועה ונשארנו בביתו בכל אותו היום. כשהלילה ירד המשכנו במסע, אבל הפעם צעדנו ברגל בעקבות מורה הדרך שלנו. למזלנו הרע איבד המדריך את כיוון ההליכה אל היעד המתוכנן. הוא תעה בדרך, אך לא איבד את עשתונותיו. השטח בו צעדנו נשלט בידי כוחות פרסיים וכוחות עיראקיים. המדריך ידע שהחיילים העיראקים יחזירו אותנו לבגדד, ואילו מהחיילים הפרסיים הוא קיווה לקבל עזרה כלשהי. אין ספק שהאיש נהג בתבונה. הפרסים לא הלשינו עלינו, להפך, הורשינו להישאר בשטחם ותחת השגחתם עד שעות הבוקר. קיבלנו מהם שני חמורים לעזרת המתקשים בהליכה והמשכנו בדרכנו באור יום.
נקודת המפגש הבאה שלנו עם מבריחי הגבול הייתה בסמוך לעיר קום הנמצאת במרכז מערב איראן, מזרחית למדבר המלח הגדול דאשת-א-כאוִיר על שפת הנהר רוד-א-קום. שם המתינו לנו המבריחים עם מספר סוסים וחמורים. על גבי בהמות המשא חצינו את מי הנהר הגועשים והגענו בשלום אל הגדה השנייה.
המזון שהבאתי מהבית נאכל מזמן, כולנו היינו רעבים וצמאים. איש לא התלונן, תחושת החברות והשליחות פעמה בלבנו. חיזקנו האחד את השני ועודדנו את עצמנו ככל הניתן במצב כזה. הדרך הייתה קשה ואת הלילה עשינו בתוך האנגר רחב ידיים עם עוד מאות או אלפי אנשים ובצפיפות גדולה, לא היה מקום לשבת או לשכב על הרצפה, יכולנו לעמוד בחיכוך מטריד עם האחרים. נלקחנו משם במזג אוויר סגרירי למחנה ארעי שהוקם באחד הכפרים הסמוכים.
השלג הכבד שירד באזור במשך ימים עיכב אותנו ושיבש את לוחות הזמנים שנקבעו בתוכנית המקורית של המסע. נשארנו במחנה זה ללא בגדים חמים וללא מזון. מי שהיה בידו כסף קנה אוכל וחילק את מזונו עם חבריו. התקיימנו בקושי, ממש מהיד לפה והקור הנורא גרם לחלק מחברי לחלות ולכולנו היו פצעי קור כואבים.”
“איני זוכרת אם במצב שנוצר בכיתי מצער או שמא התחרטתי על הצעד שעשיתי. רק זאת, שהתקשיתי להירדם בלילות ושינַי נקשו מקור ללא הפסקה. נחמתי היחידה הייתה בנבכי דמיוני הפורה, כאשר הצלחתי לדמיין את הפגישה הקרובה ביני לבין אחי מרדכי בישראל.”
מחנה טהרן
“כעבור חודש ימים הגיעה הישועה. אל המחנה הגיעו בשעת בוקר מוקדמת שתי משאיות שצלחו את הררי השלג כדי לאסוף אותנו. המשאיות קרטעו וחרצו תלמים בשלג ותוך שעות ספורות הגענו קפואים וחסרי ישע למחנה טהרן המפורסם. המחנה הוקם בשנת 1942 על-ידי הסוכנות היהודית במטרה לשמש מחנה מעבר לילדים ופליטים, שניצלו ממחנות ההשמדה באירופה, ובהמשך שימש מחנה מעבר לעליית יהודים מארצות ערב.
התקבלנו בסבר פנים יפות, זכינו לקבל תוספת ביגוד ואוכל להשביע את רעבוננו. לאחר מספר ימים כאשר התאוששנו, חילקו אותנו לקבוצות לפי סדר העלייה המתוכנן למטוסים.”
פגישה גורלית
“מיד אחרי הנחיתה בלוד נשלחתי ל’שער העלייה’. בין חברי לקבוצה היו כאלה שנסעו לקרובי משפחה שכבר עלו ארצה. אני המתנתי בסבלנות לבואו של מרדכי ששירת בצה”ל באותם ימים. ידעתי גם שאחד מחבריו הטובים, בחור בשם ששון שעלה שנתיים לפני משרת בצה”ל. משום מה חשבתי, שאם מרדכי לא יצליח להגיע אלי, יבוא במקומו ששון. בשבת הראשונה לשהותי במחנה העולים הגיעו חיילים לבקרנו. ניגשתי לקבוצה ושאלתי אותם על מרדכי ועל ששון.
“שאלו אותי: ‘איך הם נראים?’
נתתי תיאור של כל אחד מהם, והנה זה פלא, מישהו מהנוכחים זיהה על-פי תיאורי את ששון ואמר לקרוא לו מיד משטח המחנה הסמוך.
בתוך זמן קצר הגיע ששון לפגוש אותי והייתה זו הפתעה משמחת. בפגישה זו נחתם גורלנו המשותף בשמים, אך אז עוד לא ידעתי על כך.
“למחרת חזר ששון ובא לקחתני אל בית אחי. שמחתי להכיר את גיסתי ונשארתי בביתם מספר ימים. חזרתי ל’שער העלייה’, אך רציתי לטעום מהווי החיים הקיבוצי, השפה העברית הייתה שגורה בפי והייתי בטוחה שאתאקלם בקיבוץ. כשהעליתי את הדברים באוזני אחי, הוא סירב לשמוע על כך ושלח אותי לגור בצריף העץ שהיה ברשותו ועמד ריק בשטח חולִי בין חולון לבת ים.“
כעבור פחות משנה הגיעה גם אִמי ארצה והצטרפה אלי. באותה תקופה הִרבה ששון לבקר בבית אחי והחל להתעניין בי. הייתי בת 17 כשששון אמר לי שאני מוצאת חן בעיניו; ואני מודה, שלא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. כנהוג בהיעדר אב, הוא פנה אל אחי וביקש את רשותו להציע לי נישואים. עדיין לא הכרתי אותו היטב ולא ידעתי מה אשיב לו. בינתיים צץ מחזר חדש באופק, היה זה אחיה של גיסתי.
פניתי שוב לאחי וקיוויתי לקבל את הסכמתו למעבר לקיבוץ וכך לצאת מהסבך הרומנטי בו הייתי – שני המחזרים – ואולם אחי העיקש עמד על דעתו: ‘יש לך שני מחזרים,’ אמר לי, ‘את מחכה לשלישי? אני לא מבין אותך, את יודעת שששון הוא הבחור האידיאלי בשבילך, אז תתחתני, תקימי משפחה, תלדי ילדים ותשכחי מהקיבוץ, באמת. מה חסר לך?’
גם היום איני חושבת שאחי מרדכי ניסה להצר את צעדי, הוא דאג לי ושמע על החיים בקיבוץ מאנשים בעלי דעות קדומות, כנראה שליליות. החלטתי לוותר על החלום להיות קיבוצניקית ועתה הייתי צריכה לבחור בין שני המחזרים שלי. בחרתי כמובן בששון. אחי ואִמי שמחו מאוד על החלטתי, ואחי אף מיהר לקנות לנו רהיטים לכבוד הנישואים המתוכננים.”
אלא שאז אירע למשפחה אסון, אחי מרדכי לקה באירוע מוחי ממנו לא התעורר. אִמי היקרה שנסעה בבהילות לבקרו בבית החולים, לא הספיקה לראותו בחיים וחזרה משם בעיניים דומעות כשתעודת הפטירה שלו בידיה. הוא נפטר בהותירו אחריו אלמנה הרה ופעוט יתום.”
יהי זכרו ברוך.
נישואים והקמת משפחה
“בשל האבל הכבד,” מספרת כרמלה, “דחינו את מועד החתונה ובינתיים העמקתי את היכרותי עם ששון ושמחתי בבחירתי. נישאנו בשנת 1950 וששון פתח מכולת בבת ים. עבדנו יחד במכולת במשך 35 שנים וראינו ברכה בעמלנו.
נולדו לנו ארבעה ילדים; כשזהבה בתנו הבכורה נולדה בשנת 1953 עברנו מהצריף לדירה ב’שיכון עולים חדשים’ בגבול חולון – בת ים. בשנת 1956 נולד בננו מרדכי שנושא את שמו של אחי ז”ל, כעבור שלוש שנים בשנת 1959 נולדה אורנה, ובן הזקונים ירון נולד בשנת 1967. כל הילדים למדו ורכשו מקצוע, מרדכי למד בארצות הברית בעזרתם הנדיבה של בני משפחתי, ועם סיום לימודיו החליט להישאר שם. עד עתה זיכו אותנו ילדנו בחמישה נכדים ואנו ממתינים לנינים בעזרת השם.”
“בשנת 2001 החלטנו להצטרף אל החלק מענף המשפחה שלי ושל ששון אשר מתגורר שנים רבות ברמת -גן. במשך שנתיים נסעתי לבת ים וניהלתי את העסק מפני שששון היה חולה ואושפז בשיקום. לאחר תקופת מה, מצבו השתפר והוא חזר הביתה, אך התקשה לעבוד.
בעצה אחת מכרנו את המכולת ובדיעבד אני סבורה שהיטבנו לעשות. התנחלנו ברמת-גן ורכשנו חברים. אני נמנית על החברים הראשונים במועדון ‘בית-רוזן’ ומאוד נהנית מההיצע המגוון של הפעילויות.”
