סיפורה של מדלן זר אביב מתוניסיה

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

רואיינה ע”י המתנדבת שושנה סופר

סיפורי חיים

של

מדלן זר אביב

נולדתי בטוניסיה בעיר גבס בשנת 1934. אבי היה יהושע חדד בן רבי אליהו. אבי היה בן למשפחת רבנים והיה מוסמך לרבנות. הוא היה מלמד ילדים מגיל שלוש וכותב כתובות וגיטין. הייתה לו סמכות כנציג הרשויות להיכנס לביתו או לבית מסחרו של נפטר, לעשות רשום של נכסיו ולסגור את העסק או הבית בפלומבה עד להחלטה בגין הירושה. אמי הייתה עקרת בית.

משפחתי מנתה שמונה נפשות: זוג הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות. חיי הקהילה היהודית בטוניס היו חיים מסורתיים. היו בקהילה רבנים, שוחטים, קצבים ומלמדים וקיימנו אורח חיים יהודי מלא. בכלל היהודים באותם שנים שגשגו בטוניס. השוק כולו היה מלא בחנויות של יהודים והיה במקום בית כנסת גדול שהכיל למעלה ממאתיים מקומות ישיבה.

אני למדתי בבית ספר צרפתי לבנות עד כיתה ג’-ד’. בבית הספר למדנו לימודים עיוניים וכן מלאכת יד, סריגה, רקמה, אריגת שטיחים ועוד. אך לצערי כבר בהיותי בכיתה ד’ נאלצתי להפסיק את לימודי כי אחותי הנשואה שגרה בצפון טוניסיה בעיר הבירה טוניס הרתה ונזקקה לשמירת הריון. אמי נאלצה לעבור לגור עם אחותי ובעלה כדי לעזור לאחותי לשמור על הריונה. בינתיים אני מילאתי את מקומה של אמי בבית ועלי הוטלו כל עבודות הבית והטיפול באחיי ובאבי. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה ללא ידע וללא ניסיון מופקדת על ניהול הבית וטיפול במשפחה שלימה ללא הדרכה.

תארו לעצמכם ילדה בת אחת עשרה שמטילים עליה אחריות כה כבדה. באותה תקופה, כתוצאה מהעומס והלחץ הזנחתי את עצמי בצורה קשה. ראשי התכסה בכינים ובפצעים. שרדתי כל אותה תקופה בעזרת שכנות טובות לב שידעו על מצבנו הקשה והכירו את הוריי ובעיקר כיבדו את אבי. אותן שכנות היו נכנסות מפעם לפעם לביתנו, עוזרות ומדריכות אותי במטלה זו או אחרת. כאשר חזרה אמי מבית אחותי היא גילתה שראשי מלא כינים ופצעים. היא גילחה את שער ראשי ובמשך זמן רב הלכתי עם כיסוי ראש עד ששערי צמח חזרה.

בינתיים כל המאמץ של כולנו ירד לטמיון כי אחותי ילדה ולד מת ואמי חזרה הביתה. אך כעבור שנה אחותי שוב הרתה ושוב נזקקה לשמירת הריון. הפעם הוטל התפקיד עלי ואמי נשארה בבית. אני נסעתי לבית אחותי בטוניס לעזור לה בשמירת ההיריון. כשאמי נסעה בפעם הראשונה להיות עם אחותי היא לקחה אתה את אחי הקטן בן השלוש. הפעם אני נסעתי לבד והייתי עם אחותי עד ללידה שהסתיימה בהצלחה. נולדה לה בת בריאה.

באותה תקופה סמוך ללידה של אחותי התבשרתי שמשפחתי מגיעה לטוניס ומשם אנחנו אמורים לנסוע למרסיי ולהמשיך להפליג לארץ ישראל, ואכן כך היה. לפני עלייתנו ארצה אני זוכרת אירוע בו הייתי מעורבת כילדה ובו היו מעורבים כל אנשי הקהילה היהודית בגבס. כידוע, טוניסיה הייתה מדינת חסות של הגרמנים בשנות ה- 40 בימי מלחמת העולם השנייה. בטוניס שלטו הצרפתים אבל לגרמנים היה שם כוח צבאי מצומצם. זה הספיק לאספסוף כדי להחליט לעשות פוגרומים ביהודים.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בבית הספר. באותה תקופה ביקשה אמי וחזרה וביקשה ממני לחזור מבית הספר ישר הביתה ולא להתעכב בשום מקום. בקשותיה והפצרותיה נבעו בעיקר מחרדה כי גרנו בשכנות מעורבת יחד עם המוסלמים. אמי פחדה שאני אפגע מסיבה כלשהי ולכן, כדי למנוע ממני להיפגע או להסתכן היא דרשה ממני לחזור הביתה ישר מבית הספר. אך אני, כדרכם של ילדים, לא תמיד שמעתי בקולה ובאותו היום לאחר הלימודים נכנסתי לביתה של חברתי כדי לשחק שם. כעבור זמן קצר אמי הגיעה לביתה של חברתי ולקחה אותי משם בכוח. אני פחדתי שאבי יכעס על התנהגותי ולכן נשכבתי על הרצפה וסירבתי לחזור הביתה ובעוד אמי מנסה להעמידני על רגלי, עברו במקום שלושה מוסלמים רעולי פנים עם מקלות בידיהם. הם תפשו את אמי מאחורי ראשה והחלו להכותה במקל שבידם. הם פצעו אותה בפנים ובברך ובעודם מכים אותה עבר במקום מוסלמי אחר שהחל לצעוק ולקלל את המכים ולדרוש מהם לעזוב את אמי ולהסתלק מהמקום וכך הציל את חייה. אילולא אותו אדם הייתה אמי נרצחת על ידם. השנאה הייתה מסיבה אחת ויחידה – מהסיבה שהיא יהודייה, כי באותה תקופה היו פוגרומים ביהודי טוניס ובאותו היום נהרגו בפוגרום שמונה-עשרה יהודים ונפצעו 27 אחרים. מטרת האספסוף הייתה להכות ולהרוג יהודים ובעיקר לשדוד את כספם ותכשיטיהם.

אבי כאמור היה רב, שוחט ומלמד ואמי עקרת בית. יחד גידלו 6 ילדים.

ביום הראשון לכניסת הגרמנים לעירנו התחלנו להרגיש את הפחד והחרדה. אחי אהב להעיף יונים וגידל יונים מעל לגג ביתנו. באותם ימים רבים מצעירי טוניס עסקו בתחביב זה. הוא היה עולה יום יום על הגג כדי להאכיל ולהשקות את היונים. באחד הימים בהיותו על הגג כדי לטפל ביונים הבחינו בו הגרמנים. הם חשבו שהוא מגדל יוני דואר לצורך ריגול. הם ירו בו והחלו לרדוף אחריו. מזלו של אחי היה שהוא הכיר את כל הגגות ואת כל הסמטאות מסביב וכך נמלט מגג לגג ומסמטה לסמטה עד שלבסוף הצליח להימלט מידי הגרמנים וחייו ניצלו.

כאשר הגרמנים נכנסו לטוניס הם החלו לשדוד את מיטב רכושנו. הם עברו מבית לבית וכל חפץ בעל ערך שנפל לידם נשדד ולא חזר לבעליו. הם גם החלו לקחת כל אדם כשיר לעבודה לצורך ביצוע עבודות הפרך. בין יתר האנשים נלקח גם אחי הבכור לעבודות פרך. כאשר הוא היה חולה, מיד היינו שולחים במקומו את אחי הצעיר כדי שלא ירגישו בהעדרו ולא יעוררו בעיות.

באותה תקופה הפסקנו ללכת לבית הספר כי בתי הספר שימשו כמחנות לצבא הגרמני. מיותר להוסיף שהסבל והעוני והרעב היו קשים מנשוא. אבי שהיה רב ואדם מכובד בקהילה, נאלץ לעמוד שעות בתור כדי לקבל ככר לחם.

יומיים לפני שהגרמנים עזבו את טוניס הם בחרו בריונים מוסלמים ויחד איתם עברו מבית לבית. בכל מקום שידעו שהיהודים עוד מחזיקים זהב או תכשיטים – אילצו את הנשים והגברים להסיר את התכשיטים שעל גופם ולמוסרם להם.

בקרבתנו גר הרב הראשי ואשתו. הגרמנים נכנסו לביתו בשבת וראו על ראשה של אשתו כובע שזור מטבעות יקרי ערך. הם ציוו עליה להסיר את כיסוי הראש שלה, לפרק את המטבעות שעליו ולמסור להם הכול. תחילה ניסתה אשתו של הרב לסרב להסיר את כיסוי הראש וטענה שזה שבת ובשבת היא לא תסיר מטבעות כי זה חילול שבת. בעלה, שהבין שמדובר בפיקוח נפש, ציווה עליה לעשות מיד את מה שהגרמנים מבקשים. רב זה הגיע ברבות הימים לישראל וגר סמוך לבאר שבע. קראו לו הרב חיים חורי. הוא היה רב מקובל בטוניס והמשיך להיות רב מקובל ומכובד גם בארץ.

יש לציין כי לזכרו של הרב חיים חורי הוציאו ספר המספר על חייו ופעלו. הוא כתב בחייו שני ספרים – האחד נקרא “באר לחי” ובו פרושים וחידושים לחמישה חומשי תורה, והשני בשם “משמיע ישועה” ובו הוא נותן פרושים להגדה של פסח. לרב זה הייתה חצר ובכל שנה נהגו יהודי טוניס לעלות לקברו ולעשות הילולה בבית הקברות.

אחי הצעיר נולד ממש בצאת הגרמנים מהעיר גבס וזה היה בערב פסח. בבית לא היה יין או כל כיבוד אחר בו יכולנו לקיים את מצוות ברית המילה. אמי לקחה קצת צימוקים ועשתה מהם יין וכך קיימנו את הקידוש. בזמן המלחמה היינו כל כך עניים עד כי בגד ללבוש ואוכל לאכול לא היה לנו.

בשנת 1942, עזבו הגרמנים את טוניסיה ואת העיר גבס.

מיד לאחר המלחמה הגיעו לטוניסיה שליחי הסוכנות ועליית הנוער. הם אספו את החברה הצעירים, ביניהם היה אחי ובשנת 1947 העלו אותם לישראל. באותם ימים שלטו בארץ האנגלים. כאשר הגיעה ספינתם לחופי ישראל השתלטו עליה האנגלים ולקחו את כל העולים למחנה בקפריסין. במחנה הכיר אחי את אשתו והם נישאו שם ועלו ארצה. מטרתו של אחי בעלייה ארצה הייתה להיות קיבוצניק. הוא אכן הלך לקיבוץ “רגבים” אך מיד גויס לצה”ל. עם הכרזת המדינה גם אחי השני הצטרף אליו וגויס לצה”ל עוד לפני שירד מהאנייה.

כאשר ראתה אמי ששני בניה עזבו את הבית ועלו ארצה, החלה גם היא לחשוב על עליה לארץ. אבי כמובן הסכים אתה לגבי העלייה לארץ כי הוא הרי בכל יום ויום התפלל וביקש לשוב לציון ולירושלים. אחי דאג לנו לוויזות מהארץ ושלח אותן לטוניס וכך עלתה משפחתי ארצה בשנת 1949.

באותה תקופה, כפי שסיפרתי בתחילת סיפורי, הייתי בבית אחותי בעיר הבירה טוניס כדי לעזור לה בשמירת ההריון. משפחתי הגיעה מגבס לטוניס ופה עלינו לאונייה בדרכנו לארץ ישראל. אבל באותם ימים כל העלייה מצפון אפריקה הגיעה קודם כל למרסיי, שם שהינו במחנות עולים ועברנו בדיקות רפואיות. שם גם קיבלנו אישורים לעלות ארצה. יש לציין כי במרסיי היו משפחות שנאלצו להישאר שם זמן רב בגלל שאצל אחד מבני המשפחה התגלה חולי כזה או אחר כגון בעיות עיניים וגזזת. לאותן משפחות לא הרשו לעלות ארצה עד אשר סיימו את הטיפול הרפואי. הגענו לארץ בערב יום שישי ושכנו אותנו במחנה העולים “שערי עליה”. שם נתנו לנו מזרונים ומעט ציוד אחר. משערי עליה העבירו אותנו לפרדסיה.

מיד בהגיענו לארץ הבחנו שאבי איבד את תעודת העולה שלו וזה מאוד הדאיג אותנו כי באותם ימים תעודת העולה הייתה מסמך מאוד חשוב לכל פעולה ומטרה בארץ. מזלו של אבי היה שאחד מתלמידיו מחו”ל היה מעורה ועם קשרים נכונים בארץ והצליח להוציא לאבי תעודת עולה חדשה, אתה הצלחנו לקבל את מעט המיטלטלין והזכויות שהגיעו לנו.

על מידת התמימות וחוסר המידע שהיה לנו לגבי הארץ ומה שמחכה לנו כאן אפשר להבין מהסיפור הבא: בטוניסיה היו שמועות שבארץ ישראל חסר מלח ולכן דאגנו להגיע ארצה עם מטען כבד של מלח.

בפרדסיה נחשפנו לראשונה לאוכל שאוכלים בארץ. במחנה היו עמדות חלוקת אוכל אבל האוכל היה זר ולא מצא חן בעינינו. לא היינו רגילים לאכול מוצרי חלב או מרגרינה ופה בעיקר חילקו מוצרי חלב ומרגרינה. גם במרסיי סבלנו מזה שהאוכל לא מצא חן בעינינו. שם אבי היה קונה כל יום דובדבנים וכך עיקר מזוננו היה דובדבנים, לחם ותה. בארץ אכלנו בעיקר לחם, ריבה ותה, אך לאט לאט אמי דאגה לעשות מכל דבר אוכל וכך שרדנו.

כשאחיי חזרו מהצבא הם יחד עם הוריי בקשו להיות חקלאים. מאחר שרצינו להיות חקלאים העבירה אותנו הסוכנות לעין הוד. היום עין הוד הוא ישוב אומנים נחשק, אך באותם ימים הוא היה ישוב נטוש על ידי הערבים וכולו מכוסה בסלעים ואבנים ולא מתאים לחקלאות. אבי עבד שם במסיק זיתים וכן קטף חרובים, שעד היום לא ידוע לי מה עשו עם כל החרובים שקטפו שם.

הבית שקיבלנו בעין הוד היה מהרכוש הנטוש והוא כלל חדר גדול ויפה עם חלונות מסביב. הבית היה כאמור רכוש של הערבים שברחו בזמן המלחמה. את החורף של אותה שנה בעין הוד לא אשכח לעולם. החורף הזה היה קשה וירדו שלגים רבים. הגג שלנו דלף מכל הכיוונים ואמי שמה סירים וצלחות בכל פינות הבית כדי שנוכל להמשיך ולהיות באותו החדר. אבל בעיני כילדה השלג מאוד מצא חן. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה רצה אחרי העיזה בשלג ומאושרת עד מעל הגג. כדי לחמם את הבית אספה אמי זרדים וענפים ומהם הדליקה מדורה. את הגחלים הכניסה הביתה וכך חממה אותו מעט.

אחרי שנה בעין הוד למדנו לדעת שחקלאות לא תצא לנו מאדמת הטרשים והסלעים של עין הוד. לכן ביקשנו לעבור לישוב אחר והסוכנות אכן דאגה לבנות לנו בתים ולהעביר אותנו למושב העובדים “צרופה”. בצרופה היו שנות חיי היפות ביותר. שם הרגשתי ילדה. היה שם מועדון וכל ילדי הישוב נהנו ממנו. במועדון היו פעילויות: שרנו, רקדנו והרגשנו את נעורינו. שם הכרתי את בעלי עמנואל. למעשה, עמנואל ומשפחתו גרו יחד אתנו גם במושב עין הוד וכשעברנו לצרופה הם עברו יחד אתנו.

כאמור בצרופה הפכנו לזוג והתחתנו, אך לא לפני שבעלי סיים את שירותו בצה”ל. כשהתחתנו בעלי היה בן 24 ואני בת 20. שנה וחצי לפני החתונה היינו מאורסים.

עוד בהיותנו בעין הוד אבי שמר שם על השדות. גם בצרופה היה לו בשדה מקום קבוע שם הוא חי ושמר על השדה. רוב ימות השבוע גם לן בשדה ולבית היה מגיע בימי שישי ושבת. אני וחברותי הנערות נהגנו לבקר את אבי בשדה ולא פעם עבדנו שם בחמניות. תפקידנו היה להפריד את הגרעינים. היינו יושבות במעגל ודופקות את החמניות כדי להפריד את הגרעינים מהגבעול.

יש לי רק זיכרונות נעימים ממושב צרופה ומהעבודה החקלאית שם. אני זוכרת את עצמי ואת אחי מקלטרים שדה פולים. אחי עבר בין שורות הפולים עם קולטיבטור שהיה רתום לסוס. אני הלכתי אחריהם עם המושכות. המראה היה מלבב: את רואה שדה פורח נקי מעשבי בר ויש פריחה יפה בשדה. עד היום אני מרגישה את ריח הפולים באותו מקום.

אדמותינו עברו חריש עמוק והאדמה הייתה פורייה ביותר. שתלנו מלונים וקיבלנו יבול מבורך בכמויות בלתי נתפשות. היה לנו דיר עיזים אותו כיסינו בקש. על הקש הנחנו את המלונים, גבוה ככל האפשר. מזל שלאבי היו תלמידים רבים שזכרו אותו מחו”ל והתגעגעו אליו. הם הגיעו למושב לבקר את אבי וכל מי שהגיע אלינו לביקור יצא ובידו שק מלא מלונים. אני גם זוכרת את עבודתו של אבי ושל כולנו כאשר זרענו מלפפונים. היינו עושים גומה קטנה ובכל גומה אבי הכניס מספר זרעים. כל זרע כזה היינו משקים בספל במים שלקחנו מברז שהיה במושב וכל ברז כזה היה משותף לשתי משפחות.

מחיי מושב בצרופה אני זוכרת את הדרך בה העברנו אמי ואני את צינורות ההשקיה מאזור לאזור. היינו צריכות להרים את הצינור שמשקלו היה רב ביותר היות והצינורות של פעם היו עשויים מפלדה ולא מפלסטיק כמו היום. את הצינור הכבד הזה היינו מרימות ומעבירות מאזור השקיה אחד לשני.

אותם שנים היו שנות צנע במדינת ישראל. היה מחסור חמור מצרכי מזון בארץ ובעיקר היה מחסור בפירות וירקות. לכן, נהגנו לקחת חלק מהיבול שלנו ולמכור אותו באופן פרטי בטירה או בחיפה. לטירה הגיעו ניצולי שואה רבים וכולם גרו באוהלים. אני וחברותיי מהמושב היינו מגיעות עם ירקות והיינו מוכרות להם, לעיתים במשקל ולעיתים ביחידה. בכסף שקיבלנו היינו קונות לחמנייה ומעט בוטנים וזה היה למעשה האוכל שלנו באותו היום. את יתר הכסף מסרנו להורינו.

במושב הייתה לנו פרה בה טיפלנו וטיפחנו אותה מעל ומעבר. חלבנו אותה שלוש פעמים ביום ואת החלב העברנו לתנובה כל יום. בתקופת הייחום הפרה הייתה נכנסת לאי שקט וכדי להזריע אותה היה צריך לעבור מרחק רב מהבית שלנו לעמדה של הווטרינר. תפקידי היה להוביל את הפרה עד לווטרינר איתו חיכה לנו אבי. אותנו שלחו הביתה בזמן ההזרעה ורק כשהעניין נגמר נתבקשנו לחזור ולהוביל את הפרה הביתה לרפת שלה.

החורפים בצרופה היו קשים. האדמה הייתה אדמה כבדה עד כי לעיתים כשצעדנו כשדליי החלב בידנו, שקענו בבוץ הכבד. המגפיים הוסרו מרגלינו ונאלצנו ללכת יחפים בבוץ כדי למלא את משימותינו. אבל הכול נעשה בשמחה וצחוק וכלל לא הרגשנו שקשה לנו.

הייתה תקופה בה גרנו קרוב מאוד לחמותי ויחד גידלנו אווזים, מאות אווזים. בלילה חורפי קר ביותר כבה התנור בחממת האווזים והאווזים הסתופפו ליד מתקן החימום. כולם ללא יוצא מהכלל מתו מקור ומצפיפות. בבוקר, כשפתחתי את דלת החממה, ראיתי את המחזה הנורא. כל האווזים מתים ומגובבים זה על גבי זה! ההפסד הכספי היה אדיר. הייתי בטראומה ושאלתי את עצמי איך אבשר את הבשורה הנוראה הזאת למשפחה ובעיקר לחמותי. כאשר ראתה חמותי את המראה הנורא הזה היא פרצה ביללות שוד ושבר כאילו נפטר חלילה אדם. האובדן היה גדול מאוד בשבילה ובשבילנו.

אני רוצה לספר מקרה נוסף כדי להמחיש עד כמה העבודה החקלאית והמחויבות לעבודה זו ולבעלי החיים במשק היו חשובים לנו. כשהייתי צריכה ללדת את בני השני, הזעיקו משאית כדי לקחת אותי לבית היולדות. אך באותה שעה המליטה הפרה שלנו תאומים ואני עמדתי להכין להם את החלב כדי להשקות את העגלים שזה עתה נולדו. נהג המשאית עמד נפעם וחיכה לי ולבסוף הוא שאל: “תגידי, מה החלטת לעשות, ללדת או להאכיל את העגלים?”

אני זוכרת מקרה אחר בו הייתי עדה למעמד בו הפרה שלנו הקשתה להמליט. לפרה היו צירים וכאבים קשים וראיתי בעיניה דמעות של ממש, כמו בן אדם במצוקה. לבסוף, אי אפשר היה לילד אותה באופן טבעי והיא נזקקה לניתוח קיסרי.

כולנו, כל המשפחה בכל יום ובכל שעה, היינו מחויבים לעבודה במשק. בימי העצמאות שזה לכאורה יום חופשי וכולם חגגו, אני ובעלי היינו יוצאים לשטח לזרוע בוטנים יחד עם שני ילדים קטנים, תינוקות של ממש. את הילדים היינו משכיבים בארגזי תנובה. את הסוס היינו מתירים מהעגלה ואת הארגזים ובהם התינוקות היינו מניחים מתחת לעגלה כדי להגן עליהם מהשמש. כך עבדנו בעלי ואני. עברנו בין הערוגות ושתלנו בוטנים במשך שעות כשהילדים ישנים בארגזי תנובה מתחת לעגלה.

כל משפחתי הייתה מגויסת לעבודה במשק, גם ילדיי כולם ללא יוצא מהכלל עבדו לא פעם קשה ביותר ועזרו בהחזקת המשק. בתי הבכורה סיימה סמינר למורות אך לא רצתה לעסוק במקצוע ההוראה וחזרה הביתה. היא קיבלה על עצמה את המשק ואת ניהול חממות הפרחים. בכך עסקה בערך כשנה ואז קראה בעיתון ששירות הביטחון מחפש אנשים לעבודה, הציעה את עצמה והתקבלה לעבודה, כמובן לאחר שעברה תחקיר בטחוני מלא. בצבא היא שרתה כפקידה פלוגתית בגולני ולא פעם הופיעו כתבות בעיתונות על תפקודה ופעולותיה בצבא.

בני התגייס וגם הוא הלך לגולני, עשה קורס קצינים ובמלחמת לבנון הראשונה כשהיו צריכים לעלות ללבנון, הוא והנהג יצאו בג’יפ מלא תחמושת ובדרך ירו עליהם ממארב. הג’יפ התפוצץ והנהג לידו נהרג. בני נפצע קשה, כל גופו, פניו ועיניו היו מכוסים ברסיסים. אני זוכרת שזה היה ביום שישי. עמדתי במטבח ועשיתי את ההכנות האחרונות לקראת שבת. באותו שבוע התארח אצלנו ילד שהגיע מחו”ל. לפתע ראיתי שני חיילים שמגיעים מהכביש ומתייצבים אצלי בפתח הבית. מיד הבנתי במה דברים אמורים והתחלתי לצעוק: “לא, לא! לכו מפה! אני לא רוצה לראות אתכם פה!” הם ניסו להרגיע אותו ולהגיד לי שבני רק פצוע ושנבוא לבקר אותו בבית החולים. בדרכנו לבית החולים פגשנו גם את חברתו ויחד כולנו הלכנו לבית החולים, שם נודע לנו שהוא פצוע קשה אך לא בסכנת חיים. הוא נאלץ לעבור ניתוחים רבים כדי להוציא את הרסיסים מגופו.

יש לציין כי עוד לפני פציעתו, מיד לאחר שסיים את השרות הסדיר, הלך ללמוד באוניברסיטת ירושלים. כשהחלים מפציעתו חזר ללימודים. אך לא לקח זמן רב אחרי הפציעה והוא שוב העלה את הפרופיל הרפואי שלו כדי לחזור לשרות. שוב נפצע בלבנון בהיותו בסיור יחד עם גשש דרוזי. הגשש לידו נהרג ובני נפצע שוב קשה ופונה במסוק לבית החולים רמב”ם. שוב בילינו בבית החולים ימים ולילות עד שיצא מכלל סכנה. אחר כך שוב העלה את הפרופיל הרפואי שלו וחזר לצה”ל. הוא עבר קורסים רבים וסיים את שרותי כסגן אלוף וכמג”ד. כיום הוא חקלאי, מתגורר בעמק הירדן וכל הזמן לומד עוד ועוד.

כל ילדי שרתו בגולני, פרט לבתי הרביעית. יש לציין גם חלק מנכדיי שרתו בגולני.

אני עצמי, כל חיי מגיל 13 עסקתי בחקלאות. כשעברנו מצרופה לניצני עוז היו החיים במקום קשים ביותר. המושב היה בתחילת דרכו ושכן סמוך לגבול טול כרם. לא הייתה תחבורה מסודרת למושב, לא היה חשמל ולא היו מים. בבתים החלונות היו מברזל נגד הכדורים, הרצפה הייתה עשויה מבטון והמקום לא היה מפותח כלל. אנחנו התחלנו להקים הכול מאפס. תחילה עסקנו בעיקר בחקלאות. הייתה לנו פרה אחת בלבד שאותה היינו מוציאים למרעה שלוש פעמים ביום בחלקה ב’ כדי לחסוך מעט כסף מהאוכל שלה. לאחר מכן הקמנו לול והגדלנו את הרפת. את הפרות חלבנו בידיים עד שנמצאו המכונות שסייעו לנו.

בעלי עמנואל ז”ל עסק כל חייו, בנוסף לעבודת החקלאות, גם בעבודה ציבורית. הוא היה מזכיר המושב אצלנו ובמושבים אחרים, עבד בסוכנות ועוד. אני ילדתי חמישה ילדים, אך אבדתי את בתי השלישית בהיותה בגיל שנה.

אחרי שנים של תלאות ועבודה קשה ביותר הסתדרנו ומצבנו הכלכלי השתפר. המשק היה מבוסס על לול העופות שגדל. היו לנו חממות, רפת וכן בית יפה ורכב. וכשהיה נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה בוקר אחד יצאתי ללול וראיתי שהתרחשו בו דברים מוזרים. התנהגותו של בעלי הפכה מוזרה ובלתי מוכרת. יש לציין כי לפני כן הוא עבר התקף לב. ביום ההתקף יצאתי לקניות בנתניה וכשחזרתי סיפרו לי שכנים שבעלי חטף התקף לב והיה צריך לפנות אותו באמבולנס לבית החולים.

בבית החולים אושפז בטיפול נמרץ והמליצו שיעבור צנתור. לאחר מכן הודיעו לנו הרופאים שהוא צריך לעבור ניתוח לב פתוח. למזלו, הייתה באותה תקופה שביתת הרופאים הגדולה והניתוח התעכב זמן רב. לבסוף עבר את הניתוח בהצלחה, אך לא עבר זמן רב וכאמור התנהגותו השתנתה. הוא נעשה אדם חסר סבלנות ועצבני. איבד את האמון באנשים ובעיקר בבני המשפחה וסבל מבעיות שכחה. בתחילה לא הבנו מה קורה לו ולא הבנו שעובר עליו דבר קשה.

באחד הימים קיבלתי מכתב מקופת הגמל “עוצם”, קופת גמל של עובדי המושבים. במכתב הודיעו לי על כך שכל הכספים שהיו לנו באותה קופה משתחררים. שאלתי את בעלי מדוע הכספים משתחררים ואנחנו הרי לא זקוקים לכסף. בעלי אמר לי: “זה הכסף שלי ולא מעניין אותך מה אני אעשה בו!”

בעלי שהיה מאז ומתמיד אדם שקול ורציני ועשה כל מעשה באחריות ובהגיון ושיתף אותי בכל מעשיו ופעולותיו, התחיל פתאום לעשות דברים ולומר מילים שלא התאימו לו. בהתערבותם של ילדיי החזרנו את הכסף לקופה. מעשה זה חזר על עצמו מספר פעמים עד שבסופו של דבר הוא הצליח להוציא את הכסף ללא ידיעתי וללא ידיעת ילדיי. יום אחד קיבלתי טלפון ממתווך בנתניה שהודיע לי שבעלי יחתום על מסמכים לקניית בית. לא הסכמתי והעסקה בוטלה. לבסוף בני דאג לפתוח לשנינו חשבון בנק משותף ומאז כל פעולה בחשבון נעשתה בהסכמת שנינו.

כעבור שנה, בכל זאת החלטנו לקנות בית בנתניה ולעבור לכאן. במשך כל הזמן הזה התדרדר מצבו הרפואי של בעלי והיה מאוד קשה לטפל בו. נאלצנו להחליף מטפלים רבים, חלקם לא היו מתאימים ואחרים לא היו אמינים. היה גם ניסיון לסדר אותו בסידור מוסדי מחוץ לבית במוסד פרטי, אך תוך שבוע כשראיתי את ההדרדרות במצבו במוסד, הוצאתי אותו והמשכתי לטפל בו בבית כאשר כל בני המשפחה סובלים ממצבו.

בעלי עמנואל חלה בשנת 1984 ונפטר בשנת 2002. מאז אני מתגוררת פה לבד.

אני נמצאת בקשר עם כל ילדיי ונכדיי. בני משפחתי שומרים אתי על קשר רצוף ודואגים לי. אך לאחרונה הריחוק מהם מקשה עלי והם מטפלים בכך שאחזור לניצני עוז לבית מושכר. אני מאוד שמחה ושלמה עם הצעד הזה ובימים הקרובים אני עומדת לעבור לביתי החדש ומתכוננת לטפח גינה יפה עם עצים ולחיו בטבע ובקרבת ילדיי ונכדיי. אני מרגישה שבחזרתי לניצני עוז אני סוגרת מעגל כפי שאני רוצה ומוכנה אליו.