סיפורה של תקוה-תפחה כהן קזז מעיראק

*הסיפור נכתב במסגרת תיעוד סיפורי חיים של מועדון הגמלאים של בית רוזן, רמת גן

תקוה – תפחא כהן-קזז
ילידת שנת 1928
ארץ לידה: עיראק
שנת עלייה: 1951
אלמנתו של נחום קזז ז”ל חיים של נתינה

תקוה נולדה בבגדד למשפחה מבוססת, בת זקונים אחרי שבעה ילדים – שישה בנים ובת אחת. עם לידתה ניתן לה השם “תפחא” שפירושו: תפוח.

בהיותה בת שלוש או ארבע פקד אסון כבד את משפחתה והאידיליה המשפחתית התנפצה כאשר אביה, ששון כהן, נפטר. את דמותו גם אם באופן מטושטש, היא מצליחה לעורר גם היום במחשבותיה, אך סיפור חייו ומעשיו, כמו גם נסיבות מותו, אינם ידועים לה.

אחרי מותו של האב עברה האחריות על כלכלת בני הבית לאחיה הגדולים שנמנו על קהילת הסוחרים הגדולה בעיר.

“היינו משפחה גדולה והאחים שלי עבדו קשה כדי לספק את כל צורכנו, יש לזכור,” אומרת תקוה, “כי בעיר שלטה הקהילה המוסלמית וגם קהילה נוצרית גדולה שאנשיה חפצו להשיג עמדות השפעה פוליטיות ברמה המקומית וברמה הבינלאומית על חשבון היהודים. במשך שנים ניסו המוסלמים והנוצרים לנשל יהודים בעלי משרות חשובות מעבודתם בממשל המקומי, גם בתחום המסחר שררו בין הקהילות מתח ותחרות.

כמנהג הימים ההם באזור מגוריה, נשלחו בנות הקהילה היהודית ללמוד בבית-ספר יסודי- יהודי, “למדתי עד כיתה ה’, ואחר כך עזרתי לאִמי מסעודה בעבודות הבית, בין השאר בבישול, ניקיון וכביסה ובשעות הפנאי תפרתי ורקמתי בהדרכתה של אִמי.”

הנערה והרוקח

אחד הדברים המשמעותיים שנחרתו בזיכרונה של תקוה מימי נעוריה, הוא נושא העזרה ההדדית בקרב חברי הקהילה היהודית שהתגוררו בעיר ומחוצה לה.

“כולם כאחד סייעו ודאגו האחד לשני בשעת צרה. כך היה גם כאשר נחום, בן דודי מצד אִמי, נכלא בבית המעצר. המעצר אירע בעקבות מקרה של גניבת תרופות מאחד ממחסני הנמל. כל הרוקחים בבצרה ובהם נחום, נחקרו, חלקם נעצרו וחלקם הואשמו בגניבה ונכלאו. נחום עבר עינויים קשים ונחשף לאיומים בטרם נכלא על לא עוול בכפו בבית הסוהר הגדול של בגדד.”

מיד עם היוודע דבר המאסר החלו בני המשפחה בניסיונות לשחררו, חלף חודש ואולי חלפו חודשים מספר, אך ידי המשפחה לא רפו, ולבסוף נשאו המאמצים פרי. אחד מאחיה של תקוה שהיה בעל קשרים עם השלטון המקומי הצליח להביא לשחרורו, ואין היא יודעת אם שולם עבורו שוחד או שהצליחו להוכיח את חפותו בבית המשפט.

לאחר שנחום יצא מבית הכלא, העמיקה הידידות בינו לבין אחיה, נחום לא שכח את מיטיביו וגמל להם בדרכים שונות, הוא ביקר בביתם לעתים תכופות ונעשה בן בית. בעת ביקוריו התוודע הרוקח הצעיר גם אל תפחא היפה. הוא התרשם מהליכותיה ומעדינותה והתאהב בה.

הנערה הצעירה לא תיארה לעצמה לאן יובילו הדברים עד שאחיה סיפר לה, כי נחום ביקש ממנו רשות לפנות אליה בהצעת נישואים. “הייתי בת 15 – עדיין ילדונת בגיל רך,” אומרת תקוה, “עם זאת הייתי כבר בוגרת דיי כדי להבין שכוונותיו של נחום טובות ורציניות. לאחר מספר ימים של מחשבה והתייעצות עם אִמי, החלטתי לכבד את פנייתו והסכמתי להינשא לו.”

השניים נישאו בשנת 1943 והתגוררו בבצרה, עיר הולדתו של נחום בבית סמוך לבית אמו. נחום המשיך לעסוק ברוקחות ועבד כשכיר בבית מרקחת ומצבם הכלכלי היה טוב. לימים החליט נחום לפתוח בית מרקחת עצמאי בשותפות. למהלך זה נדרש ממון שלא היה ברשותם, או אז החליטה תקוה להתגייס למאמץ המשפחתי. היא ויתרה על תכשיטי הזהב שירשה ממשפחתה והמירה אותם בכסף מזומן כדי לממן את חלקם בשותפות.

את מלאכות הבית שלמדה מאמה יישמה תקוה בביתה החדש, היא הייתה עקרת בית עמלנית וחרוצה.

כעבור שנה (1944) ילדה את בתם הבכורה שושנה. המשפחה התרחבה שוב כאשר נולדה נאווה (1947), אחריה נולד רמי-רחמים (1949).

“בית המרקחת שלנו שגשג במשך השנים הבאות ונחום ראה ברכה בעמלו. אך יום אחד התהפך מזלנו, היה זה כאשר השותפה שלנו בבית המרקחת, נעצרה על-ידי השלטונות. היא נעצרה בחשד לפעילות קומוניסטית, ובעקבות מעצרה קרס העסק ונשארנו בחוסר כל,” מספרת תקוה בצער.

“מבצע עזרא ונחמיה”

במקביל להתמוטטות הכלכלית של המשפחה אירעו מעת לעת פרעות והתנכלויות שפגעו בבני הקהילה היהודית בעיר. גלי השנאה ופרצי האנטישמיות, גרמו לצעירים רבים לעזוב את בצרה ולברוח מהמדינה באופן בלתי לגאלי. לאחר הקמת מדינת ישראל אף הורע המצב וחברי הקהילה שעסקו במסחר ובהחלפת כספים עם קהילות יהודיות אחרות בבגדד ובערים נוספות ברחבי האימפריה איבדו את מקור פרנסתם.

לאחר מגעים שניהלה מדינת ישראל עם שלטונות עיראק, הסכימה ממשלת עיראק להתיר את יציאתם של יהודים מתחומה. היה זה בחודש אפריל בשנת 1950, אז נקבע בחוק העיראקי כי כל המבקש לצאת מגבולות המדינה יוותר על אזרחותו ועל רכושו. למרות החוק נרשמו יהודים רבים לעלייה וממשלת ישראל בעזרת הסוכנות היהודית וארגון הג’וינט ארגנה את מבצע העלאתם ארצה. מבצע העלאת יהדות עיראק נקרא בשם: “מבצע עזרא ונחמיה” ונמשך עד שנת 1952. הקריאה לעלות ארצה באופן לגאלי הגיעה גם לאוזני תקוה ונחום. גם הם כמו 120 אלף היהודים האחרים שעזבו את עיראק באותם ימים נרשמו לעלייה והמתינו לתורם.

“עלינו ארצה בשנת 1951, בהיותי בהיריון עם רותי שנולדה בארץ. השארנו מאחורינו את כל רכושנו – בית, ריהוט וחפצים בעלי ערך שכללו את כלי הכסף שקישטו את חדר האורחים המפואר שלנו,” היא נזכרת ובקולה נשמעת נימת תסכול וצער.

הם התיישבו ב”מעברת אור יהודה”, או בשמה דאז, “כפר ענה” והתגוררו בצריף עץ זעיר ממדים עם פריטי ריהוט מועטים. ששי, בן הזקונים, נולד במעברה בשנת 1956.

“הילדים למדו במעברה יחד עם ילדי ‘מעברת סקיה’ הסמוכה. הם גרמו לנו שמחה רבה ואושר, והיו תלמידים טובים וילדים נהדרים מקטנות ועד בגרות.”

באלה הידיים

“נחום התקשה למצוא מקום עבודה שיהלום את תוארו וכישוריו המקצועיים,” מספרת תקוה, “בלית ברירה הוא החל לעבוד כ’פועל שחור’ בתעשייה הצבאית. אבל הודות לחריצותו והשכלתו זכה להתקדם למעמד של מנהל חשבונות והחזיק במשרה זו במשך תקופה ארוכה.”

בשנת 1961 כשבנם הצעיר ששי החל לבקר בגן, החליטה תקוה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. מטרה אחת עמדה לנגד עיניה – להסתלק מהצריף במעברה ולרכוש בית. היא זכתה להגשים את משאלת לבה אחרי שהתקבלה לעבודה גם היא בתעשייה הצבאית.

“הייתי פועלת ייצור פשוטה. בתפקיד כזה אתה יכול להתבלט לטוב ולרע. אני בחרתי בטוב. עשיתי את עבודתי במסירות והפגנתי חריצות ואכפתיות לאורך שנים, עובדה היא שכולם, ללא יוצא מן הכלל – עמיתים ומנהלים – אהבו אותי מאוד.

רכשנו את ביתנו הראשון בישראל בעיר בני ברק וכעבור מספר שנים עברנו לרמת-גן לדירת שניים וחצי חדרים ברחוב אבא הלל. בנינו את עצמנו לבד במו ידינו. הבית שלנו היה מרכז העולם עבור ילדינו, כי כשיש אהבה וחום, הגודל הפיזי של הבית אינו משמעותי. כשהלב רחב ומכיל – יש מקום לכולם לילדים, לנכדים ולנינים.“

נפילתו של רמי-רחמים בשבי

סיפור התערותם בארץ ומהלך חייהם האופטימי של תקוה ונחום, השתבש בשנת 1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. רמי-רחמים בנם האהוב, שלמד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים נקרא לשירות מילואים בסיני. אחרי עשרה ימי קרבות עקובים מדם, רמי נפל בשבי המצרים. ההודעה הכתה את בני המשפחה בהלם. “היה זה כדברי הפתגם: ‘כרעם ביום בהיר’, אומרת תקוה, “לא ידענו מה עלה בגורלו, האם נפצע, מה מצבו הגופני, האם מתעללים בו, האם הוא מחזיק מעמד, האם ישרוד את השבי. לא קיבלנו ידיעות על אודותיו, היו אלה ימים ולילות ארוכים כנצח, החרדה לשלומו של בננו הדירה שינה מעינינו. הייתה זו תקופה קשה שאי-אפשר לתארה במילים. בכל יום ויום הגיעו ידיעות על נפגעים ובבתים רבים בישראל הִכה השכול. לבו של נחום לא עמד בתלאות הללו והוא חלה ואושפז.

רק לאחר כחודש ימים התקבלה הבשורה כי בין התאריכים ה-22-15 בחודש נובמבר (1973) ייערכו חילופי שבויים וברשימת השבויים היה גם רמי שלנו.”

רמי-רחמים אכן שב הביתה במסגרת חילופי השבויים עם המצרים. “אך הדאגה והמתח הותירו את אותותיהם בכולנו,” אומרת תקוה בעיניים דומעות, “ובמיוחד על נחום שלבו ספג מהלומה אנושה. נחום התקשה להתאושש, הוא הלך ונחלש עד שבשנת 1979 נדם לבו.”

יהי זכרו ברוך.

חמש שנים לאחר שהתאלמנה ואחרי 20 שנות עבודה בתעשייה הצבאית, החליטה תקוה לצאת לגמלאות מוקדמות, היה זה בשנת 1984.

סיפוק וגאווה

“אף שלא זכיתי ללמוד באופן מסודר,” אומרת תקוה, “הצלחתי להתמודד עם לימוד השפה, למדתי בעזרת ילדי וכיום אני קוראת היטב ומסתדרת, אני עושה את כל עבודות הבית בידי הנאמנות ונותנת לילדים ולנכדים שלי את הנשמה. מדי יום שישי אני מבקרת את ילדי. מי שמזמין אותי ראשון – זוכה. בעצם אני הזוכה. בכל יום ויום אני אומרת תודה לאל שזכיתי בהם ואני מלאת סיפוק וגאווה.”

היא מציינת בהערכה את בניה ד”ר רמי-רחמים קזז, רופא השיניים ואת ששי שעוסק בטכנאות שיניים, את בנותיה שושנה, נאווה ורותי האהובות ומציינת שכולם גידלו ילדים לתפארת.

סבתא רבתא תקוה מונה בכוונה ובקול רם את שמות 16 נכדיה ו-20 ניניה כן ירבו.

בשנת 2004 כש”בית-רוזן” נפתח, הייתה תקוה בין הראשונים שנרשמו לפעילות במועדון החדש. תוך זמן קצר מצאה במקום את ביתה השני והחלה להתנדב ולסייע לחברים ולמנהלת המועדון, סימה בירן, שמעטירה עליה שבחים ואומרת: “תקוה משרה מרוחה הטובה על החברים במועדון שלנו וחיוכה לעולם לא מש מפניה.”