סיפורו של יצחק אליאס מעיראק- חלק א’

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

רואיין ע”י המתנדבת צפרירה ילינוב

 חלק א’

אני ומשפחתי

נולדתי בתאריך 29 בדצמבר 1929, בעירק בעיר ” תל אביב “. שם העיר בעירקית

הוא “חילה “. עיר זו נמצאת דרומית מזרחית לעיר הבירה ” בגדד “.

בעיר זו קבור הנביא יחזקאל.

העיר תל אביב בארצנו, נקראת בשמה על פי שמה של ” תל אביב ” בעירק.

מצורף בזה הסבר על שם תל אביב בארצנו.

“מילולית, שם ספרו של זאב בנימין הרצל ” אלטנוילנד ” – הוא “ארץ עתיקה חדשה” בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי “תל־אביב”: תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים בבבל ליד נהר כבר‏[5], ככל הנראה בחבל ניפור‏[6]: “וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג‘, טו). מוצא השם התנ”כי מאכדית – til abubi – תל השטפון – שנחרב על ידי שטפון‏, משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי עיר לבלוב ופריחה “. ( ויקפדיה ).

הורי, אבי עזרא אליאס ואמי נועם לבית אליהו ( אביה היה רב ).

נולדנו שמונה ילדים להורי: הבכורה תופחה ( תפוח ), נעים, תוייה ( תויה היתה

אחת המלכות של מצרים ), אני הרביעי, חביבה, טובה, יחזקאל ואחי הקטן סמי

שנפטר בהיותו בן שמונה שנים.

אמו של אבי נפטרה מיד לאחר הלידה. לכן גדל אבי עם אם חורגת בשם לולו לבית

הנגרי.

לסבי והאם החורגת נולדו שלושה בנים ובת והם: סאלם, דוד, שאול ושלומית.

סבי היה צורף נודד ולקח לכל מקום את אבי שהיה מחמל נפשו. גם אבי עבד כצורף

זהב וכסף.

ידועים לי שלושה שמות משנים עשר דורות של משפחת אבי והם: שאול, יעקב וחיים.

עד היותי בכתה ו’ למדתי בבית ספר יסודי בעיר קטנה בשם ” פייסליה “.

משפחתנו היתה המשפחה היחידה בעיר זו בה חיו רק מוסלמים.

בשנת 1942 חלה אבי בשחפת עצמות ונפטר. לאחר מותו שבנו לעיר ” חילה ” למספר

חודשים. קרוב למועד מותו של אבי הייתי בן מצווה אך, נאלצתי לדחות את עלייתי

לתורה ולחוג מסיבת בר המצווה. לאחר זמן, קנתה לי אמי ציצית וטלית ועליתי

לתורה בבית הכנסת בעיר ” חילה “. ערכנו מסיבה בביתנו.

לאחר שנה עברנו להתגורר בעיר ” דוואניה “, כדי לשהות במחיצת בני משפחה של

אבי. שם עבד אחי נעים בחנות הצורפות, של בני הדודים.

באותה עת כבר למדתי בתיכון עד שנת 1945 .

במגורינו בערים השונות ביקרו אותנו בני המשפחה. הם הגיעו אלינו במוניות.

נסיעתם ארכה במשך שלוש שעות. הם הגיעו פעמיים עד שלוש בשנה והביאו לנו

בשר, עופות וכל מה שיכלו.

” הצורפות בקרב יהדות העיר חילה בעירק בראשית המאה העשרים “

כתב : צבי יהודה. ( הדברים המצורפים בזה הם חלק מהמאמר שכתב צבי

יהודה, נלקח מהאינטרנט ).

” הצורפות, שהיתה אחד המקצועות המרכזיים בפרנסות יהודי עיראק עד מלחמת-

העולם הראשונה , עדיין לא נחקרה . במסגרת מחקר על הקהילות היהודיות באזור

הפרת התיכון. בדורות האחרונים, בדקנו את התפתחותו של ענף הצורפות בקהילה

היהודית העתיקה בעיר חילה בסוף המאה ה 19 – ובראשית המאה ה 20- . בפרק –

זמן זה עסקו רוב המפרנסים היהודים בחילה בצורפות. ברמותיה הכלכליות

והמקצועיות השונות.

חילה נמצאת בסמוך לחורבות בבל העתיקה על אם-הדרך המוליכה לחג’ ולקברות

הקדושים לשיעים בערים נג ‘ף וכרבלא . היא נוסדה בשנת 495 להג’רה )

1101 / 1 102 למניין הנוצרים( בידי הנסיך אבו אלחסן עלי בן מזייד, והיתה בירת

הנסיכות המזיידית, שהשתלטה על אזור נרחב לאורך הפרת, עם ירידת הכ’ליפות

העבאסית והתרופפות הממשל הסלג’וקי . מיקומה בצומת לעולי-הרגל המוסלמים

ובלבו של אזור פורה, השופע תעלות מים רבות, עשה אותה לעיר המרכזית באזור

הפרת התיכון .

בחילה באו להתיישב יהודים רבים . עד כי הנוסע בנימין מטודלה, שביקר בעיר

כשבעים שנה לאחר היווסדה, העריך את מספר היהודים בה בעשרת-אלפים נפש,

ולהם ארבעה בתי-כנסיות. על- פי הידיעות המעטות שבידינו מסתבר, שבחילה

התקיימה קהילה יהודית ברציפות עד העלייה ההמונית מעיראק בשנות 1952- 1951

המחקר על תולדות הקהילה היהודית בעיר חילה בדורות האחרונים נעשה בחלקו

במסגרת אוניברסיטת חיפה , בסיוע המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח שבמשרד

ערב עלייתה מנתה קהילת חילה כאלף וחמש-מאות נפש, מכלל חמישים-אלף

מוסלמים בערך.

על חשיבות מקצוע הצורפות בפרנסות היהודים בחילה, בסוף המאה ה 19 –

ובראשית המאה ה 20 – , יש לנו ידיעות מאת נציגי חברת ‘כל ישראל חברים’ ,

שביקרו או שהו בעיר כמנהלי בית-הספר הקהילתי שנפתח בשנת 1907 , ומאת

מנהיגי הקהילה המקומית. מקורות אלה מתארים את מלאכת הצורפות כ’מלאכה

היחידה’ שבה עסקו יהודי העיר. ‘ בשנת 1906 נמצאו בקהילה שלושים צורפים

יהודים , שהיוו כמחצית המפרנסים בקהילה מספר זה גדל לפי הערכה משנת 1912 ,

עד ‘למעלה מששים’.

צורפים אלה התרכזו בשוק מיוחד משלהם שנקרא ‘שוק הצורפים’ סוק אלצייאפ

ועסקו במסחר במתכת יקרה ובמלאכת הצורפות.

בסוף התקופה הנדונה חלה ירידה במעמדה הכלכלי של חילה , בשל הטיית מי פלג

הפרת העובר בעיר, התייבשות האזור, ועזיבת תושביו . כתוצאה מכך נתמעטו

הלקוחות המוסלמים , השיעים ברובם הגדול , שפקדו את העיר וירדה

הרנטאביליות של ענף הצורפות. מצב זה הביא לכך שבערב מלחמת-העולם

הראשונה כה החמיר מצבם הכלכלי של הצורפים היהודים בחילה, עד כי החלו

זונחים את מקצועם.

מעבר למקצועות חדשים, כגון פקידות. ומקצועות חופשיים וטכניים וכן ענפי- מסחר חדשים , שהתבססו על סחר בתוצרים מוגמרים בתקופה שאחר הכיבוש הבריטי של

העיר במאי 1917. כך הלך מקצוע הצורפות ואיבד את חשיבותו בכלל הפרנסות של

יהודי חילה . המוסלמים המקומיים, שלא עסקו קודם לכן במקצוע הצורפות, החלו

להיכנס לענף זה ולפתוח חנויות של צורפים ב’שוק הצורפים’ היהודי , החל משנות

הארבעים של המאה.

לסיכום ייאמר, שבסוף המאה ה 19 – ובראשית המאה ה 20 – שימש מקצוע

הצורפות כאחת הפרנסות העיקריות בקהילה היהודית בחילה והיה מקצוע יהודי ייחודי , על כל רמותיו הכלכליות והמקצועיות. המשבר הכלכלי שפקד את חילה ערב

מלחמת- העולם הראשונה והכיבוש הבריטי של העיר במאי 19 17 צמצמו את

הרנטאביליות של מקצוע הצורפות ופתחו אפשרויות פרנסה חדשות יותר מושכות.

היהודים עזבו בהדרגה ענף זה, והוא עבר לידי המוסלמים. למעבר היהודים בחילה

ממקצועות ייחודיים אך להם אל מגוון של פרנסות היו השלכות מרחיקות-לכת על

התפתחותה של הקהילה בעיר זו ערב עלייתה לישראל ועל תהליך קליטתם של

יוצאיה בארץ”.

תמונה זו ” אכילת מצה ” מתוך הגדה של פסח שנכתבה בוינה בשנת 1936 מארכיב

הקהילה העירקית. היא נכס יקר מאד לקהילת יוצאי עירק.

משפחת אמי

אמי נועם נולדה לאליהו ולחביבה מועלם.

משפחתה של אמי ענפה מאד. רבים ממשפחתה היו בני המעמד הגבוה מאד בעירק.

היו שרים בממשלה, למשל אחיה של סבתי, מרדכי היה שר האוצר של עירק, בזמן

השלטון העותומני ( תורכי ) בעירק. דודי מרדכי היה עשיר מאד ובביתו היו שלושים

חדרים וכל יהודי שהגיע לעיר ” חילה ” התארח בביתו.

במרתף ביתו היו תלויים בגדי לוחמים ממלחמת העולם הראשונה. המדים היו

עשויים מברזל ששימשו מגנים על הגוף וכובע שהגן על הראש, דמו למדי האבירים

מימי הביניים.

ב ” חילה ” היה יהודי העשיר ביותר בעירק, עזרא ששון מנחם חלה שמו. הוא בנה

בתי ספר ובתי כנסת בעירק. הוא ביקש את ידה של סבתי פארחה, אך אביה סרב

שבתו תינשא לעשיר זה והעדיף על פניו את סבי אליהו שהיה מורה.

משפחתה של אמי הגיעו לעירק מאנוסי ספרד בשנת 1492 עם גרוש יהודי ספרד.

כל בני משפחתה של סבתי דברו וקראו שפות רבות אותן למדו בבית ספא אליאנס.

השפות בהן שלטו: תורכית, צרפתית, אנגלית, ערבית ועברית.

לאמי היו שישה אחים והם: רחמים, כדורי, דוד, צדוק, קמרה ונזימה.

צדוק מלמד היה מהנדס בחברת הנפט העירקית – אנגלית בעירק.

רחמים היה צורף. לרחמים, שש בנות ובן אחד נעים. הבן נעים היה רוקח בדרגת

דוקטור. הוא עבד כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. הנהלת האוניברסיטה

מינתה את תלמידו למנהל. הוא התאכזב ועזב את הארץ ונסע לארצות הברית. שם

המשיך בלימודיו והיה לפרופסור בינלאומי. נעים נפטר ממחלת ניוון שרירים בהיותו

כבן שמונים שנה. שני בנים היו נולדו לו בארצות הברית. בן אחד נישא לאישה לא

יהודיה ויש לו שני בנים. בן שני נישא לאישה יהודייה ולהם שני בנים.

בן זה פרופסור. בהיותו כבן ארבעים שנה חלה כאביו בניוון שרירים. הוא ניסה לגור

בישראל לאחר שאישתו נפטרה, אך לא הסתדר בארץ. הוא לקח עמו את המטפלת

הפיליפינית שטיפלה בו וחזר עמה לארצות הברית.

לדודי כדורי לא נולדו ילדים.

דודי דוד ומשפחתו הכוללת שלוש בנות ושני בנים, מתגוררים בקדימה בשרון. בן

אחד הינו נהג משאית, השני שרברב, בת אחת עוזרת גננת, בת נוספת גננת ואחת

עקרת בית.

קמרה אחות אמי שהצילה את אביה, סבי היא אמה של טובה רעייתי. והנה סיפור

ההצלה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שלח אביה של אמי את כל המשפחה לעיר “חלה”

והשאיר עמו רק את הבת קמרה שהיתה בגיל עשר. הוא היה זקוק לעזרת הבת.

בבואו להתפלל בבית הכנסת מצא שיש אחד עשר אנשים למניין, לכן חזר לביתו

לשהות עם בתו כדי שלא תישאר בבית ללא השגחה.

בצאתו מבית הכנסת, הגיעו מוסלמים ופרעו בבאי בית הכנסת וטבחו את כולם.

בזכות בתו ניצל סבי.

סבתא פירחה – אמה של נועם

החגים בביתנו בעירק

בשבע השנים הראשונות בעת מגורינו בעיר ” חילה ” חגגנו את החגים עם כל

המשפחה המסועפת. בעיר ” פייסלה “, שזו היתה עיר קטנה, היינו הבית היהודי

היחידי. למרות כך שמרנו על כשרות. קיימנו את כל מנהגי היהדות, שמרנו על

השבת וחגגנו את כל החגים במועדם ובלשונם, במשך שבע השנים בהן התגוררנו

בעיר זו.

בחג הפסח טחנו במו ידינו את הקמח שיהיה כשר לחג. כבר בפורים התחלנו להכין

את החיטה ולנקות אותה. באותה עת נהגו השכנים להביא לביתנו אוכל כשר כגון:

דגים, חמאה, לבן, גבינה, חלב, פירות וירקות. כך קיימנו את כל החגים.

את המאכלים קבלנו בתשלום סמלי או ללא תשלום כי אמי תפרה עבור השכנים

את בגדיהם. לאמי היתה מכונת תפירה מתוצרת ” זינגר “, ידנית. אמי לימדה אותנו

לתפור וכולנו עזרנו בתפירה במשמרות. כל אחד היה תורן במשך שעתיים, גם

בלילות, כדי שנספיק לתפור את כל הנחוץ.

יהדות עיראק ( נלקח מויקיפדיה )

” יהדות עיראק, הנקראת גם ‘יהדות בבל’, היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר. היהודים גורשו על ידי נבוכדנצר השני לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס. צאצאיהם של גולים אלו, הבטיחו את קיומה של קהילה יהודית בעיראק שהפכה לחשובה ביותר בעולם היהודי לאחר הכיבוש הרומי וחורבן בית המקדש השני.

אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ונתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה. שנים הללו, ותחת התנאים הנוחים יחסית בבבל פרח בה הלימוד התורני, ובתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי – התלמוד הבבלי, המסכם דיונים הלכתיים ואגדתיים שנערכו בישיבות המפוארות של בבל – ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.

הקהילה שגשגה כמרכז יהודי עד ימי הביניים, עם פלישת המונגולים והרדיפה הדתית שניהלו. במהלך שלטון האימפריה העות’מאנית, השתפר מצבם של היהודים, אך הקהילה לא הצליחה לחזור לתקופת תור הזהב שלה.

העת החדשה

במאה ה-19 השתתפו היהודים במנהל, ועסקו בעיקר במסחר. ב-1908 קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט הטורקי. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.

בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו היה יהודי בשם ששון יחזקאל שכיהן בשנים 1920-1923 כשר האוצר של עיראק, אשר תרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. אולם כשהוא מת, וגאזי מלך עיראק החליפו ב-1933, החלה אפליה ומעמדם הורע, ורבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים, עד שבאה לידי ביטוי אף בפרעות פיזיות. בחג השבועות בשנת תש”א, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם “הפרהוד”, על רקע דיכוי המרד של רשיד עלי. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ- 50,000 בני אדם‏. הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ והיוו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.

בראש כל קהילה יהודית עמד “חכם באשי”, אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה “אזרחית” בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבי”ס של “כל ישראל חברים” שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב”חדרים”, בגלל שמרנות דתית).

היהודים מילאו תפקיד חשוב בימיה הראשונים של עיראק העצמאית. אולם התגברות הרדיפה הפוליטית והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 גרמו למרבית יהודי עיראק, שמנו אז כ-150,000 איש, לעזוב את מולדתם. בתקופת שלטון מפלגת הבעת’ האנטי-ישראלית. ”

מפת עירק

סיפור מיוחד מבדח בהיותי נער

שישה מחברי ואני הלכנו לבית הכנסת לפני תפילת מנחה. שם נהגנו לשחק. המקום

שימש לנו כמועדון. שם ראינו את החזן והשמש מתקוטטים. חברי צבי החליט להתל

בהם. לחזן היה זקן באורך עשרים סנטימטר. שאל צבי את החזן: ” היכן אתה מניח

את זקנך כשאתה הולך לישון, האם מעל השמיכה או מתחת לשמיכה “. החזן השיב

כי למחרת ייתן את תשובתו. למחרת היום שבנו לבית הכנסת. מצאנו את החזן סר

וזועף. הוא סיפר כי לא ישן במשך כל הלילה כי חשב על הזקן אם הוא מניח אותו

מעל השמיכה או מתחתיה.

השתתפותי בהקמת המחתרת היהודית בעירק

בעירק לא ידענו על השואה שעברו יהודי אירופה. בעירק לא פירסמו דבר.

הדברים נודעו לי כי קראתי עיתונים מצריים ובהם ” טיפטפו ” מדי פעם את סיפור

השואה. הדברים חלחלו אלי וחששתי שהנאצים יגיעו לעירק או שהמוסלמים

יתחילו להרוג בנו.

ימים ולילות לא ישנתי ורציתי לעשות משהו כדי להגן ולהציל את עצמי ואת שאר

היהודים. שיתפתי במחשבותי את חברי צבי. הוא התלהב ותכננו את מעשה ההגנה.

באותה עת היה משטר צבאי בעירק והשלטונות אסרו על הליכה יחדיו ליותר

משלושה אנשים.

במשך מספר חודשים נוצרה חבורה של חמישה חברים בלבד, כי ההורים חששו

לחיינו ואסרו עלינו לפעול. משנת 1945 ועד 1947 לא גדל מספר החברים.

דבר זה הביא אותי להחלטה לעבור לעיר ” חילה ” כי שם היו לי בני משפחה ובעיר

זו חיו יותר יהודים מאשר בעירי. אמרתי לחברי כי יש סיכוי שיש מחתרת ציונית

בעירק והעלתי מחשבה שייתכן ויש שליחים מישראל. ( חברי אמרו שיש לי

” ג’וקים ” בראשי ). הם לא הצטרפו אלי ונסעתי לבדי ל “חילה “. שם פגשתי קרוב

משפחה שסיפר לי שיש שליחים מישראל בסניף בעיר הבירה ” בגדד ” המדריכים

את חברי המחתרת לציונות ולעליה. קבעתי עם השליחים שיבואו לעירי ” דאוויניה

” בעוד שבועיים. אכן הגיעו שליחים, בחור ובחורה. עמם הקמנו סניף ושמו ” נגבה

“, על שמו של קיבוץ נגבה בארץ, שנכבש בידי המצרים. אני וחברי צבי נשלחנו ל ”

חילה ” ללמוד עברית וציונות. נשארנו בעיר חודש ימים. התגוררנו בבתי מארחים.

שבנו לעירנו ושיתפנו את חברינווהקבוצה גדלה לעשרה חברים. בין החרים היו גם

בנות, דבר שלא היה מקובל באותה עת.

בשנת 1950 התירה הממשלה העירקית ליהודים לצאת מעירק. הם הודיעו ליהודים:

” הלוך ואל חזור “. הגיעו אישורים מהממשלה לראש הקהילה של עירנו ששמו היה

” קג’אמן גבריאל “. ראש הקהילה החזיר את האישורים לממשלה והודיע כי

היהודים לא מעוניינים לעזוב את עירק.

החלטתי שעלי לפעול ונסעתי עם שניים מחברי לבגדד כדי להיפגש עם ראש הקהילה

בעיר זו. ליד ביתו היתה הפגנה של יהודים שבקשו אישורים נוספים. לא יכולנו

להיכנס לביתו. חיכינו עד שהתפזרה ההפגנה. בחדר המדרגות פגשנו במקרה את

ראש הקהילה. הוא הבטיח לנו לסדר לנו אישורים. לאחר עשרה ימים הגיעו

האישורים. שוטר ליווה אותנו כדי להגן עלינו מפורעים מוסלמים.

הגענו לבית הכנסת ושם רשמנו את כל שמות שש מאות וחמישים היהודים שבעירנו

” דאווניה ” שרצו לעזוב את עירק. נותרו חמישים יהודים שהעדיפו להישאר בעירק.

פנינו לחמישים היהודים הללו והזהרנו אותם מפני עתידם בעירק. הם מאנו לשמוע.

הם עזבו את עירק בשנת 1973 על ידי ממשלת עירק.

היהודים בעירק חפצו לעלות לארץ ולכן לא הרחיבו את בתיהם כי אמרו ” בשנה

הבאה בירושלים “. המשפחות חיו יחדיו ובני המשפחה שנישאו גרו בבית ההורים.

אחי נישא וגר עמנו, לכן עברנו לדירה מרווחת יותר. בדירה החדשה שרף אחי בתנור,

את מחברותי וחפצים שהיו ברשותי מהמחתרת, לבל ייגלו את היותי במחתרת. רק

דגל ישראל נותר. דגל זה ” ניצל ” כי עטפתי אותו בנייר עיתון והגעתי אתו למקום בו

ערכנו מסיבה לכבוד יום העצמאות של ישראל. שם נפגשנו שלושים חברי המחתרת.

זו היתה הפעם הראשונה בה נפגשנו כל חברי המחתרת כי עד אז לא נפגשנו. את

ההדרכה למחתרת ערכנו בקבוצות של חמישה חברים.

בעת היותי במחתרת הצלחתי להעביר בחשאי דרך פרס, את אחותי חביבה שהיתה

כבת ארבע עשרה שנה ועוד שני בחורים מהסניף. המבריחים הביאו עמם בחורה

אחרת במקום חביבה. זו נעלמה ולימים נודע שהיא היתה יהודייה.

בשנת 1994 ערכנו מפגש של כל חברי סינף המחתרת בעירק. הגיעו למפגש ארבעים

וארבעה חברים. המפגש נערך באור יהודה במוזיאון יהדות בבל. במפגש זה נשאתי

דברים והדברים מצורפים בזה.

בנות המחתרת בסניף נגבה

להלן הדברים שכתב יצחק במפגש של חברי המחתרת בשנת 1994

עלייתי לארץ ישראל

בתאריך עשרים ושישה באוגוסט בשנת 1950 עליתי לארץ במטוס הראשון.

את היהודים הקומוניסטים העלנו ראשונים כדי שלא תרדוף אותם הממשלה

העירקית.

הגענו ללוד ומשם נסענו לשער העליה בחיפה. שהינו במקום מספר ימים.

אספתי עשרים וחמישה חברים ונסענו לקיבוץ חולתא. מסרנו להנהלת הקיבוץ את

תעודות העליה לפי דרישתם. באמצעות תעודות אלה הם קנו עבורינו בגדים, אוכל

וחפצים שונים. כשרצינו לעזוב את הקיבוץ, סרבו לתת לנו את תעודות העולה, לכן

פתחנו בשביתה. זו היתה השביתה הראשונה בהתיישבות העובדת. קבלנו את

התעודות. מהקיבוץ נסענו למעברה בפרדסיה בשרון. גרנו באהלים. שהינו במעברה

מספר שבועות. משם עברנו לקיבוץ גבת בו חיה בחברת הנוער, אחותי חביבה.

שהינו במקום במשך שמונה חודשים ומשם חזרנו למעברת פרדסיה למספר חודשים

כי שמענו שבכפר יונה בשרון, בונים צריפים שבדיים. כשהצריפים נבנו אחי ואני

קבלנו אישור לרכוש צריף שוודי דו צדדי. את הצריף רכשנו מכספנו. בקרבת מקום

גרה אחותי תופחה עם עשרה ילדים, גם היא רכשה את הצריף בכספה.

בשנים – 1952 1950 התירו השלטונות העירקיים להתיר ליהודים לעזוב את עירק.

בתמונה זו נראים היהודים בעת העליה לישראל, במבצע הנקרא : ” רוח קדים “.

הממשלה העירקית אסרה על היהודים להוציא חפצים מעירק, לכן לא יכולנו להביא תמונות מעירק, אלא, תמונה אחת בלבד של סבתי.

נישואי לטובה

טובה הינה בת דודתי. אמה אחות אמי.

במגורינו בעיר ” חילה ” הייתי כבן שש שנים כשטובה בת דודתי נולדה. משפחתה

היתה המשפחה הקרובה לנו ביותר. הייתי בן בית בביתם, שיחקתי עם אחיה ולא

שיחקתי אתה כלל כי היתה תינוקת.

האהבה בינינו ניצתה כשנפגשנו בברית המילה של בנה של אחותי תופחה.

כעבור תשעה חודשים נישאנו. נישואינו נערכו בתאריך עשרים ושלושה בדצמבר

בשנת 1953. את החתונה ערכנו במועדון בכפר יונה. כיפה לא היתה לי, לכן הנחתי

מעל ראשי כומתה צבאית של אפרים, גיסה של טובה שהגיע לחתונה מהצבא.

כל המשפחה השתתפה בחתונתנו.

לפני הנישואין. יד מרדכי 1953

מגורינו ב ” כפר יונה ” ובמקומות נוספים בעיר ” נתניה “.

לאחר נישואינו גרנו ב “כפר יונה ” שבשרון. עבדתי במפעל ” אביר ” בדרום נתניה.

” אביר ” הוא מפעל ליצור משקה הבירה. כיום המפעל מיצר משקאות נוספים.

בשנת 1955 נולדה בתנו הבכורה נורית, בעודנו בכפר יונה. באותה שנה עזבנו את

נתניה. באותה עת לא היתה תחבורה מסודרת לנסיעה מכפר יונה למפעל, לכן עברנו

לגור בשכונת דורה בדרום נתניה. עבדתי משעה ארבע אחר הצהריים עד שעה ארבע

בבוקר.

במגורינו בדורה גרו עמנו אמי נועם וסבתי פרחה. אחי יחזקאל היה בקיבוץ עם

אחותי טובה והם היו מגיעים לחופשות לביתנו.

עשר שנים התגוררנו בשכונת דורה ורצינו לעבור דירה למרכז נתניה. זמן ממושך לא

הצלחנו למכור את דירתנו. ביום שבו כבר ערכנו חוזה מכירה הגיעו שני קונים

נוספים. הם רצו לשלם סכום כסף גדול יותר אך, אנו לא רצינו להפר חוזה.

עברנו למרכז העיר, לרחוב רמז בית מספר עשרים ושש. הדירה היתה בקומה

רביעית בבניין ללא מעלית. עלינו בכל יום שבעים ושבע מדרגות. התגוררנו בדירה זו

במשך עשרים שנה. משם עברנו לדירתנו הנוכחית שהינה בבנין קרוב עם מעלית.

כפר יונה ( נלקח מויקיפדיה )

” כְּפַר יוֹנָה היא עיר בשפלת החוף של ישראל בין הערים נתניה וטול כרם. בצומת המרכזי שבין כביש 6, כביש 2 וכביש 4. העיר כפר יונה הוקמה בשנת 1932 על ידי מוריס פישר. כפר יונה הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1940; בעקבות פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך בתחילת העשור השני במאה ה-21 היא קיבלה סטטוס של עיר ב-11 בפברואר 2014‏[1].

היסטוריה

אדמות העיר נרכשו בשנת תרפ”ח (1928) באמצעות “קרן יונה פישר” של ז’אן יונה פישר ובשיתוף עם שלמה גוטהילף, השטחים השתרעו על פני 1,500 דונמם והיו בלתי מעובדים מזרחה מצומת השרון של ימנו. שנה לאחר הרכישה נפטר ז’אן ואת מסורת הפעילות הציונית המשיכו אחיו הצעיר יהושע פישר ובנו מוריס פישר, לאחר מותו של זאן החליטו “ציוני בלגיה” שהוא עמד בראשם לקרוא לכפר על שמו‏. בשנת 1932 ייסד מוריס פישר את חברת “מטעי השרון” אשר ניהלה את פעולות המימון

להתיישבות באזור השרון והמשיכה ברכישת קרקעות. באותה שנה מכר שלמה גוטהילף 300 דונם אדמה לקבוצות פועלים עבריים מנס ציונה שנקראה “קבוצת רגב” אשר עלתה על הקרקע והתחילה בעבודות עיבוד השטח, גידור ונטיעות. בשנת 1934 אושרה הלוואה מבנק האיכרים להקמת הכפר‏. באותה שנה גם הצטרפו ל-10 המתיישבים הראשונים עוד עשרה פועלים, אל המתיישבים הצטרפו גם פועלים שעבדו במטעי השרון‏. במקביל, רכשה קבוצת השו”בים (שוחטים ובודקים), צעירים דתיים מארצות הברית כ-1,000 דונם קרקע והקימה יישוב בשם “נחלת השבים” (או חוות השו”בים) על אדמות הנמצאות היום בחלק הצפוני של כפר יונה. את החריש הראשון התחילו בשני באב, התרצ”ב. עקב קשיים כלכליים וחברתיים עזבו בני הקבוצה את המקום והצטרפו לגרעין שהקים קיבוץ בעמק הירדן. אדמותיהם צורפו לגוש האדמות של כפר יונה. בזמן מלחמת שחרור אתונה ליוון שהו חיילים יווניים בכפר ובסמוך לו כאשר תושבי כפר יונה סייעו להם, כאשר שוחררה אתונה ב-1944 נשלח למועצת הכפר מכתב תודה מטעם הקונסול היווני בישראל בוא הם מודים על הכנסת האורחים שתושבי הכפר עשו לחיילים היוונים‏. ב-1957 הייתה מועצת כפר יונה מהראשונות שבראשם עמדה אישה – יפה כץ‏. ב-1963 בעקבות הכרזת הממשלה הכפר הפך ליישוב עירוני בעקבות הכפלת התושבים והמבנים‏.     ב-1970 אומצה יחידת בה”ד על ידי כפר יונה יחד עם אבן יהודה, קדימה ותל מונד‏. ב-1972 קיבלה כפר יונה את כל עולי גאורגיה שנדחו על ידי אור יהודה על מנת לספק להם בית חם‏. ב-1973 נאבקו התושבים על שטחי הכפר שלהם בעקבות לחצי הממשלה למכור להם אותם ולבנות בהם שיכונים ציבוריים. ב-1974 הוחזרו לכפר מספר חיילים על ידי הצלב האדום לאחר שנכלאו בדמשק‏.

במהלך מלחמת העצמאות הייתה כפר יונה חשופה לפיצוצים ולמטרי יריות רבים. הכוחות העיראקיים פתחו מספר חזיות על הכפר‏. ב-1948 אירעו מקרים רבים בעיר שכללו פיצוצים, מטרי יריות, רציחות וכו’‏. ב-21 במרץ 1948 הודיע עיתון הצופה כי כפר יונה נכבשה יחד עם “בית גאולים” (כיום “גאולים”)‏, ביוני לאותה שנה היו מס’ הודעות כי כפר יונה נכבשה‏”.

שכונת דורה בנתניה    ( נלקח מויקיפדיה )

” רמת יגאל ידין – על שם יגאל ידין. שמה הקודם, הלא-רשמי של השכונה היה “שיכון דורה”, על-שם דורה אבן, אשת מפקד חטיבת אלכסנדרוני. השכונה הוקמה בשנת 1949 במקום שבו שכן לפנים מחנה צבאי בריטי ואחר כך מחנה “אלכסנדרוני”. היא אוכלסה על ידי עולים חדשים”.

 

 

 

נתניה      ( נלקח מויקיפדיה )

נְתַנְיָה היא עיר במחוז המרכז, בשרון, השמינית באוכלוסייתה בערי מדינת ישראל. נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס, והוכרזה כעיר בשנת 1948. נתניה נקראת גם “בירת השרון”, על שום היותה העיר

הגדולה ביותר באזור השרון; וכן “עיר היהלומים”, בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהתקיימה בה בעבר. העיר קרויה על שם נתן שטראוס.

נתניה שוכנת במישור החוף לחופי הים התיכון על אדמת כורכר, חוף הים מאופיין בצוקי כורכר גבוהים לאורך כל רצועת החוף של העיר.

הרקע להקמת המושבה נתניה היה המשבר בשנים 1928-1926, הידוע גם כמשבר העלייה הרביעית. תנופת ההתיישבות שככה ונחלשה, והמצב הכלכלי בארץ הורע. בתקופה זו החל לפרוח ענף הפרדסנות בצורה חסרת תקדים, אחרי שפל רב-שנים בתחום. בשנים אלו ניטעו אלפי דונם של הדרים, ואלו גרמו להתפתחות מהירה של היישובים שלאורך שפלת החוף. חלק משמעותי (כ-20%) מהעלייה הרביעית פנה לעסוק בתחום ועבר ליישובי השרון. אזור השרון לא היה מיושב כמעט על ידי יהודים עד 1924. בנוסף לעולים ולאנשים פרטיים אחרים, החלו גופים ציבוריים כגון הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד לרכוש קרקעות באזור להתיישבות ולגידול פרדסים.

 

עיר ראשונה במדינת ישראל

ב-2 באוקטובר 1932 קיבלה נתניה מעמד רשמי של כפר. ב-3 בדצמבר 1948 היא הוכרזה כעיר, ובמהלך זה צורפו אליה מספר יישובים בסביבתה כרמת טיומקין ופרדס הגדוד. נתניה הייתה לעיר הראשונה, מאז הכרזת המדינה, שהוכרה רשמית כעיר.

במהלך מלחמת ששת הימים הפגיזו תותחים ירדניים בשומרון את נתניה,‏ ומטוס טופולב 16 עיראקי הפציץ את העיר‏.

בשנות ה-90 קלטה העיר נתניה 60,000 עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר.‏[3] נתניה העיר הגדולה ביותר בישראל ששמה מנציח אדם, ” נתן שטראוס “ אחד מתורמי האדמות לתושבי נתניה.

תמונות החוף העיר נתניה

 

המשך הסיפור בחלק ב’….