סיפורו של יצחק אליאס מעיראק- חלק ב’

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

חלק ב’….

רעייתי טובה

טובה רעייתי נולדה בשנת 1934. היא בת דודתי. אמה קמרה אחות אמי נועם.

טובה למדה בבית ספר יסודי ועלתה לישראל בתחילת 1951.

טובה בת ג’ורג’ פקירו וקמרה. אביה היה בוגר בית ספר אליאנס. הוא דיבר בחמש

שפות : אנגלית, צרפתית, עברית, ערבית ותורכית. הוא עבד בצורפות כמו רוב יהודי

העיר ” חילה “.

לטובה חמש אחיות וארבעה אחים. אחיותיה הן: יהודית, פירחה , רחל, עדנה

וסימה. אחיה הם : יחזקאל, יעקוב, עוזי ויוסף.

כל משפחתה עלתה לארץ והתגוררה ב “רמלה”.

לאחר נישואי האחים כל אחד מתגורר במקום שונה בארץ.

טובה למדה בבית ספר מקצועי אורט ב ” רמלה “. היא למדה שם במשך שנתיים.

לאחר מכן היא עבדה זמן קצר ב “יכין חק”ל ” ולאחר מכן עבדה כעוזרת גננת עד

נישואינו. לאחר נישואינו עבדה טובה בחקלאות בהרכבת עצים, בחברת ” מהדרין “.

לאחר שנה וחצי כשהיא נשאה בבטנה את בתנו נורית היא הפסיקה לעבוד.

לכשנורית היתה כבת שנתיים החלה טובה ללמוד בקורס מלונאות. בסיום הקורס

הפסיקה את עבודתה כי בתנו נעמי נולדה. עד שנעמי החלה מבקרת בגן הילדים לא

יצאה טובה לעבודה. טובה החלה ללמוד בקורס לאריזת תפוזים. אחותה של טובה,

עדנה, באה לגור עמנו בהיותה בגיל ארבע עשרה שנים. היא למדה בבית ספר בנתניה

ובסיום יום הלימודים היא השגיחה על בנותינו. טובה עבדה באריזת תפוזים

במשמרת לילה. לאחר מכן עבדת במכבסה בבית אבות. אח”כ עבדה במטבח

בוינגייט, עד לידת בננו עזרא.

עבודתה האחרונה היתה עוזרת גננת עד שעזרא בננו חלה ונפטר ממחלת צהבת.

לאחר פטירתו של בננו הפסיקה טובה לעבוד. כעבור מספר שנים החלה לעבוד

בתדיראן בפתח תקווה, בכיוון מגעי מכשיר טלפון. תוך חודשיים היתה לאחראית

בתחום, לשלושים עובדות. טובה הוכרזה כעובדת מצטיינת.

טובה עם נורית ונעמי

סיפורה של רעייתי טובה ( טובה מספרת )

“בעת שהתגוררתי עם משפחתי בעיר חילה, חצי שנה לפני שעליתי עם משפחתי

לארץ, למדתי עברית במשך חצי שנה במועדון המחתרת. גם אחי היו במחתרת.

במחתרת למדנו עברית וציונות. החליפו את שמנו לשמות עבריים, לי קראו דבורה.

לאחותי הגדולה ג’ולייט קראו יהודית, לאחות נוספת ששמה פירחה קראו אסתר.

אחותי הבכורה, יהודית ואחי יחזקאל רצו לעלות לארץ באמצעות יצחק, ( שהיה

לבעלי לאחר העלייה ) שבהיותו נער העלה נוער לארץ. ( הרי הוא בן דודתי ).

אבי סרב לכך כי רצה שיעלו בעליה מסודרת. אחי פתחו בשביתת רעב, אך לא צלחו

להתגבר על סרובו של אבי.

בשנת 1951 התירו שלטונות עירק ליהודים לצאת מעירק. לקחו מאתנו את

האזרחות העירקית ונאמר לנו ” הלוך ואל חזור “. לקחו מאתנו טביעת אצבעות

מכל עשר האצבעות. לקחו את כל רכושנו. היו יהודים עשירים שהצליחו להעביר

כספים לארצות שונות בעולם. דודי, אפרים שהיה צורף מומחה, הסתיר זהב

בנעליו, יצק זהב בידיות המזוודות ואת זה שלח עם אבי כי עלינו לפניו”.

קורות אחי ואחיותי

אחי הבכור נעים, למד צורפות בעירק. הוא עבד בצורפות עם בני משפחת אבי,

אצל דודי אליהו חוגי בדאוויניה.

אחי נעים נישא לעליזה. בעירק נולדו להם שני ילדים, בן ובת. בארץ נולדו להם עוד

שתי בנות. משפחתם התגוררה בקריית עמל בחיפה. משם עברו לגור בשכנות לנו

בצריף בכפר יונה. משם עברו לפתח תקווה. אחי נעים נפטר לפני כעשר שנים ואשתו

נפטרה אחריו.

אחי הצעיר, יחזקאל עלה לארץ בגיל עשר ונשלח לקיבוץ. הוא נישא לשולה.

יחזקאל עבד כקבלן בנין זוטר ולאחר מכן היה בעל חנות למכשירי חשמל ביתיים,

בכיכר המדינה בתל – אביב.

נולדו לו ולשולה שני ילדים, בן ובת. הבת נפטרה ממחלת הסרטן בגיל ארבעים שנה.

הבן עובד בהייטק.

אחותי תופחה נישאה בגיל ארבע עשרה ליעקב בפייסלה בעירק. ( היה זה מנהג הזמן

להינשא בגיל צעיר מאד ). בעירק נולדו להם ארבעה בנים ושישה נולדו בארץ.

המשפחה התגוררה בכפר יונה ומשם עברו לפתח – תקווה. תופחה ויעקב נפטרו.

ילדיהם גרים ברובם בפתח – תקווה.

אחותי תוייה גרה עמנו בדורה שבנתניה עד נישואיה. היא נישאה לאברהם מועלם.

נולדו להם שתי בנות ובן. תוייה התגוררה בדורה עד שחלתה ועברה משם למרכז

נתניה.

אחותי חביבה עלתה לארץ לפני כל משפחתנו בהיותה כבת ארבע עשרה שנה ונשלחה

לחברת נוער בקיבוץ גבת. חביבה נישאה ליחזקאל אחיה של טובה אשתי. הם

התגוררו ברמלה. בעלה עבד כצורף. נולדו להם שלושה ילדים.

אחותי טובה נישאה לניסן שעבד בחנות השק”ם בבית ליד. נולדו להם ארבעה

ילדים. המשפחה מתגוררת בכפר יונה.

שירותי הצבאי

בעלותי לארץ הייתי בן עשרים ואחת שנים. אחרתי את תקופת הגיוס.

למרות שאחרתי את גיל הגיוס, בעת שהתחלתי עבודתי במפעל ” אביר ” זומנתי

לצבא, שוחררתי כי הייתי נחשב ל “קומוניסט “. בעירק לא השתייכתי לקומוניזם.

בעבודתי ובהיותי בוועד העובדים, חיפשתי דרכים להיטיב עם העובדים ומצאתי

סיוע אצל המפלגה הקומוניסטית. גם אחי יחזקאל השתייך לברית הנוער

הקומוניסטי, ולכן לא גוייס. כל משפחתנו הצביעו למפלגת ” מק”י ” = מפלגת

הקומוניסטים הישראלית. לכן לא התירו לאח של אשתי שהצטיין בקורס חרטות

לשרת כחרט בצבא, אלא, בתפקיד אחר.

ברצוני להבהיר כי במחתרת הציונית היו רבים שדגלו בקומוניזם. השלטונות בעירק

החלו להקשות על היהודים ובחירה בקומוניזם היתה שאיפה להקל על יהדות עירק.

אני אדם מאד ציוני והקמתי את המחתרת הציונית בעירק.

במלחמת ששת הימים בשנת 1967 כשנוכחתי שברית המועצות מסייעת למדינות

ערב שמטרתן היתה להשמידנו, עזבתי את המפלגה הקומוניסטית והצטרפתי

למפלגת העבודה.

במלחמות לא השתתפתי, אך, גוייסתי למילואים בכל שנה למשך שבועיים.

עם חברים מהמפלגה הקומוניסטית

עבודתי עד צאתי לגמלאות

בשנת 1953 עזבתי את קיבוץ גבת ושבתי לפרדסיה בשרון.

שם הודיעו כי נפתחים סמינרים ללימודי מקצועות שונים כגון : מסגרות, חובשות,

טייחות, רצפות, בנאות וכו’…

בעל כורחי למדתי מסגרות, מכיוון שמי שלמד מסגרות קיבל שכר יומי כעובד.

למדתי במשך שישה חודשים. עבדתי במסגריה באיזור התעשיה הישן בנתניה.

משם נשלחתי עם מספר עובדים, להקים את מפעל ” אביר ” בדרום נתניה.

המהנדס שהקים את המפעל היה אמריקאי בשם וולדין. הוא ביקש מהמסגריה

שישאירו אותי לעבוד במפעל, כעובד במפעל. חשבתי שאשאר שם למספר חודשים

ונשארתי במקום למשך ארבעים ואחת שנים.

עבדתי במחלקת ייצור הבירה. הכינותי את המכונות והחלקים. בעשר השנים

הראשונות עבדתי כאחד המסגרים במחלקה. לאחר מכן קודמתי והתמניתי לסגן

מנהל המחלקה.

מנהל המחלקה היה אדם קשה ורע והתנכל לי ולאחרים. הוא הקשה עלי. הוא לא

תמך בי. לא ידעתי מדוע הוא שנא אותי. לאט לאט הבינותי כי הוא חשש למקומו

ולמעמדו במפעל.

סיפורים מיוחדים שקרו במקום עבודתי המשמשים דוגמה להנתכלותו של המנהל.

אחד המקרים הקשים ביותר קרה בעת שבננו עזרא ז”ל נפטר. בקשתי לא להיות

תורן לילה על מנת שאשהה עם טובה רעיתי שהיתה במצב רוח קשה.

הצעתי למנהל עובד שהסכים להחליף אותי בתורנויות הלילה. ( בלילה זוכים

לתוספת של חמישים אחוז מהמשכורת ). המנהל סרב לשחרר אותי מתורנויות

הלילה.

מקרה אחר. כסגן מנהל הייתי אחראי על שלושים איש. המנהל בחר באנשים לא

מתאימים כביכול בכוונה כדי שלא אצליח במשימות הייצור.

בסיום העבודה היה על מנהל העבודה לחוות דעה על התנהלות העבודה. הוא כתב

בכוונה תחילה כי ניהולי כסגן מנהל לא יעיל והתוצרת ירדה. לאחר שראיתי את

חוות הדעת, נגשתי לשוחח עם מנהל המפעל ובקשתיו שיבוא לראות בעצמו את

המחלקה ויתרשם. הוא הגיע ואישר כי הכל שפיר והסביר לי, כי הם זקוקים למנהל

זה למרות התנהגותו המתנכלת.

באחד הלילות הוא מינה מנהל עבודה ” מעלי ” שכביכול יסייע בידי בניהול העבודה.

בשעה שתיים בלילה אמר לי המנהל הזוטר שאלך לביתי. עשיתי כדבריו ונסעתי.

בשעה שמונה בבוקר זומנתי על ידי מנהל המפעל לברור, מה קרה באותו לילה.

הסברתי כי קבלתי הוראה ללכת הביתה. אמר לי מנהל המפעל: “יצחק, מהיום לא

יהיה ממונה עליך. לך לביתך לנוח ותבוא בשעה הרגילה”. כמובן שמנהל העבודה

שלי המשיך ואף החריף את ההתנכלויות כלפי. לימים נודע כי המנהל הלז היה

נאצי במלחמת העולם השניה.

בגלל התנהגותו של מנהל זה, עברתי לנהל את החנות למשך אחת עשרה שנים.

שנתיים קודם צאתי לגמלאות לא רציתי להמשיך כיושב ראש ועד העובדים

והפכתי עצמי כמנהל הקלפי, כי מנהל הקלפי לא יכול להיבחר לוועד.

כעבור שלושים שנים התחלתי לעבוד בחנות המפעל, בה מכרנו בירה, משקאות

קלים ודברי פרסום. נהלתי את החנות עד צאתי לגמלאות בשנת 1993.

שימשתי במשך שלושים ושש שנים כראש ועד העובדים. יזמתי טיולים לעובדים.

בין הטיולים נסענו לחוץ לארץ. בכל חודש יצאנו לטיול ובתום הטיול מסרתי את

המידע על הטיול הקרוב והתחלתי ברישום הנוסעים.

כיום זה הפך למסורת במפעל להמשיך את דרכי.

מנהל המפעל, אריה בוגנר, עזב את המפעל והחל לעבוד במפעל אחר. הוא הזמין

אותי לעבוד אצלו לאחר שאצא לגמלאות.

בטיול לכינרת

בטיול למצרים

התנדבותי במפלגת העבודה

בצאתי לגמלאות, לא המשכתי לעבוד. אלא התנדבתי לנהל את סניף גמלאי מבטחים

בנתניה. כשחברתי למפלגת העבודה נתבקשתי לרכז את מחלקת הספורט במועצת

הפועלים בנתניה, תמורת תשלום. דחיתי את הבקשה הזו כי העדפתי לעבוד עם

הגמלאים ולעזור להם.

בניהול מועדוני הגמלאים, יזמנו טיולים והרצאות. הגמלאים הגיעו בכל בוקר לסניף

ומנעימים את זמנם עד שעה שתים עשרה וחצי בצהרים.

לאחר עשר שנים התחלתי להיות פעיל במפלגת העבודה בנתניה. נבחרתי לכל

המוסדות שהיו למפלגה. ניהלתי את הסניף במקום יושב ראש הסניף. עשיתי זאת

עד שחליתי במחלת עיניים. עברתי ניתוח שלא צלח ולאחר הניתוח התעוורתי.

זכיתי לקבל תעודת “יקיר ההסתדרות” מידיו של מנהל ההסתדרות מר עמיר פרץ.

ילדינו

בתנו הבכורה, נורית, הינה דוקטורנטית למתמטיקה. היא משמשת כרכזת

מתמטיקה ארצית ועובדת בבית ברל.

נורית נשואה ליחזקאל שמואלי, העובד כמורה לנהיגה. הם מתגוררים בכפר יונה.

להם שלושה ילדים: הבנות ליעד ושירה, והבן עוז.

הבת ליעד נשואה לערן. היא פסיכולוגית קלינית וכן בעלת תואר בסיפרות ובאנגלית.

ליעד זכתה בפרס ראשון בסיפרות אנגלית. היא היתה בין העשירייה הראשונה בארץ

שזכו בפרס.

לליעד ולערן שני ילדים : כינר בת ארבע שנים ובן אלעד בן שנתיים. המשפחה

מתגוררת בכפר יונה.

בנה של נורית, עוז, עובד כמהנדס בטכניון.

הבת הצעירה של נורית, שירה, השתחררה לא מכבר משירות צבאי.

בתנו נעמי, נשואה לעמנואל שרייר. להם שלושה ילדים: הבן דור, והבנות התאומות

אביה והלית.

דור לומד ארכיטקטורה בטכניון בחיפה, זו השנה החמישית. הוא הצטיין ונבחר על

ידי הפרופסור לארכיטקטורה לשמש אסיסטנט לצידו.

הבנות סטודנטיות.

נעמי עובדת במוסד לביטוח לאומי בסניף בנתניה. המשפחה מתגוררת בנתניה.

נעמי ונורית 1967

עם הנכדים

משמאל לימין: יצחק, נורית. למטה: אמא של טובה, נעמי, אמא שלי וטובה

נעמי וסבתא נועם

בברית המילה של דור

בננו עזרא זכרונו לברכה.

בננו עזרא היה הצעיר מילדינו. הוא קרוא עזרא על שם אבי.

עזרא היה בן שמונה וחצי שנים במותו. הוא נפטר ממחלת הצהבת. הוא נפטר בבית

חולים ” מאיר ” בכפר סבא “. עזרא בננו היקר, נקבר בבית הקברות בנתניה.

אני, טובה, נורית ועזרא

נורית,נעמי ועזרא 1964

עזרא ובת הדודה

נורית, נעמי ועזרא

בתנו נעמי כתבה לזכרו של עזרא את הדברים הבאים :

הוא נקטף

הוא נקטף בשנה השמינית לחייו

על לא עוול בכפיו

הן היה לו לב זהב

מזוקק מכל רבב.

הוא חלה בצהבת

ונלקח לבית החולים

הרופאים אמרו : ניחא

הוא יבריא במהרה

מסקנתם היתה נמהרת

ראייתם היתה עיוורת

הם התעוררו מאוחר מדי

אך נמצב היה רע למדי

הם החליטו לעשות עירוי דם לבסוף

אך היה זה רבע שעה לפני הסוף

הוא נלקח אל המרומים

לשוטט בין כוכבים

אך זכרו יישאר עמוק בלב

בלב כל אוהב ודואב,

כן זהו עזרא אליאס, זכרונו

לברכה. אשר נקטף בשנה

השמינית לחייו.

יהי זכרו שמור לעד.

עזרא בחג החנוכה נורית ונעמי בפורים

טובה ואני