סיפור חייה של שושנה לוי מתימן – חלק א’

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

נכתב ע”י בתה אלישבע ירון ובעזרתה של המתנדבת מזל רוסו הורוביץ

חלק א’…

• סיפור חיי

מסעידה בינת יעיש בתימן –

לשושנה לוי בישראל

שואבת המים הקטנה

תימן, 1935, בוקר קיץ לוהט. שיירת נשים מן הכפר קומעה שבמחוז שעיב משתרכת בדרך הררית לעבר באר המים של הכפר, שהרי אין מים זורמים בבתים.

הן יחפות, בגדיהן בלויים. על ראשן, על גבי בד מגולגל (-“מועטף”) כד החרס.

יש הנושאות כד גדול – ג’ארה, כד חרס המכיל בין 10-20 ליטר מים. ישנן הנושאות על גבן נאד מים

העשוי עור עיזים. וישנן גם נשים שבראשן כד קטן יותר.

.

כדי לאמן את הילדות הקטנות נתנו בידיהן דליים קטנים ומעת לעת הגדילו בהם את כמות המים.

על הנשים להביא מן הבאר מים שישמשו לשתיה ובישול בלבד. לצורך רחצה או כביסה הן צריכות ללכת למעיין או מקווה מים אחר. זה היה תפקידן היומיומי והבלעדי של הנשים. גברים לא עשו זאת כלל.

ומספרת לי אימי:

“את המים שהבאתי הביתה שפכתי לכד גדול העשוי חרס עם מכסה, והם היו נשמרים נקיים וצוננים.

אני משתרכת במאסף של שיירת הנשים, ילדה כבת שמונה, כל כך רזה שניכר עליה כי אינה ניזונה כיאות. מדלגת כמו גדי קטן כדי להדביק את ההולכות לפני.

זו לי הפעם הראשונה שעלי למלא משימה זו. אני אחוזת פחד וחרדה: האם יעלה בידי למלא את המשימה הכבדה שהוטלה עלי? האם אצליח להביא הביתה את הכד כשהוא מלא מבלי שנשפכו המים בדרך חזרה? והכי מדאיג: האם אבי יהיה מרוצה ולא יפליא בי את מכותיו כפי שעשה פעמים רבות?

משהגענו לבאר, מילאו הנשים הבוגרות את כדיהן בזו אחר זו ופנו חזרה לבתיהן.

כדי לשאוב מים מהבאר הייתי צריכה למשוך את הדלי מהבאר כשהוא מלא מים (הדלי היה קשור בחבל), וזו פעולה לא פשוטה לילדה קטנה ורזה כמוני. פחדתי מאוד שלא אמעד ואפול לבאר ואף אחד לא יראה וכך לא יוכלו להציל אותי. בדרך כלל לא עזרו לי הנשים שבאו לשאוב.

פעם אחת רציתי לשאוב מים ושאלתי דלי מחברה.

מפלס המים בבאר היה כבר נמוך. כאשר נשאבים הרבה מים המפלס יורד ויש צורך להמתין מספר שעות כדי שיעלה ותתאפשר שוב שאיבה.

הדלי נשמט ונפל לבאר. כדי לשלוף אותו היה צורך במוט שבקצהו ברזל עם שלוש בליטות כמו חכה גדולה. הלכתי לשכנה (מרת הרון הוורין) לבקש את המוט שנקרא בתימן “מחטף”. חזרתי עם המוט לבאר, ניסיתי, אולם גם זה נשמט מידי ונפל למים. בכיתי מאד עד שלא נותרה בי נשימה.

הלכתי הביתה בחרדה ובפחד גדול, מה יגיד אבא?!

“מה קרה?” שאל אבי כשראה אותי בלי כד המים. מהבכי והפחד נעתקה נשימתי. לא יכולתי לענות.

“תגידי! מה קרה?” ואז באה הסטירה המצלצלת, ובנוסף נשך אותי בכתף עד זוב דם. ורק אז יכולתי בקושי רב לספר לו את שקרה עם הדלי וה”מחטף”.

“אחר כך הלכנו, אבי ואני, לבאר ובקשנו מהערבים שהיו במקום לעזור לנו להוציא את הדלי וה”מחטף”. אלה היו ערבים שהתגוררו בכפרנו וחיינו בשכנות טובה ללא התנכלויות.

כאשר נסים בא לבקש את ידי מהורי, דבר ראשון בקשו ממנו להביא לנו “מחטף” מארץ עדן, כדי שלא נצטרך טובות מאף אחד,

מאז אותו ארוע, וזאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי לפצות את פי ולבקש דבר מה, דרשתי מאבי שייתן לי דלי עם חבל כדי שהשאיבה תהיה לי קלה יותר.

בהיותי ילדה טובת לב, ניצלתי את השיפור בטכניקת השאיבה, ועזרתי לשואבות האחרות. כאשר חברותי היו באות לשאוב מים, תחילה מילאתי את הכד שלהן ורק אח”כ שאבתי לעצמי, וכמובן אחרתי לשוב לביתי.

בנות במקום בנים

נולדתי בכפר קומעה שבמחוז שעיב ב1927.

בת למשפחת צברי, להורים ישעיהו, או כמו שנקרא בתימן: יעיש וחנה.

הורי היו, באופן יוצא דופן, זוג אוהבים וחפצו להגדיל את המשפחה כי כך מימשו את המצווה של “פרו ורבו”.

היינו רק שתי בנות: חממה היא יונה, אחותי הגדולה ואני סעידה.

לאחר לידתי, אימי חנה, לא הצליחה, למגינת ליבם, להביא ילד לעולם שיחיה מעבר לשלוש שנים, שלא לדבר על הבן המיוחל.

בכל פעם שהרתה ונולד תינוק השמחה היתה רבה אולם היא לא ארכה הרבה זמן, התינוקות שנולדו לא שרדו את שלוש השנים הראשונות לחייהם. היתה אכזבה רבה שלוותה בצער גדול.

וכך, מספר שנים הייתי הבת הצעירה במשפחה. עלי הוטלו כל עבודות הבית כי אמי היתה חולה מאד ולא יכלה לעסוק במלאכה כלשהי.

עבודות הבית כללו חטיבת עצים, שאיבת מים, טחינת תירס לקמח, אפיה, בישול ועוד.

לא נותר זמן למשחקי ילדות”.

היהודייה הכפרית מול העירונית

יהודי תימן היו מפוזרים מאוד, חלקם גרו בכפרים נידחים וחלקם בעיירות גדולות שהן בבחינת ערי מחוז, כתעז, דמאר ודמת. הם דיברו ביניהם בניב מיוחד של ערבית – תימנית.

מטבע הדברים שונה אורח החיים וסדר היום של היהודיה הכפרית מחברתה העירונית.

האישה הכפרית הרבתה לצאת את ביתה לעבודה בשדה, למרעה, לשאיבת מים, לטחינת הדגנים או לאסוף עצי הסקה (-“חטאב”) לביתה.

היא לא למדה קרוא וכתוב, אך אחיה הבנים, כולם בלי יוצא מהכלל נשלחו ל”חדר” ולמדו תורה, וקרוא וכתוב בשפת הקודש אצל “המורי”. מובן שאני, הכפרייה, לא למדתי.

ואילו העירונית, לעומתה, היתה ספונה בביתה ויצאה ממנו רק לעיתים רחוקות לביקור אצל שכנים וקרובים, או לארועים משפחתיים.

הבית בכפר

“הבית של אבי יעיש ואימי חנה לא היה מיוחד או שונה מכל יתר הבתים.

כך היו בנויים כל הבתים בסביבה. לא היתה תוכנית מתאר לכפר. הבתים היו פזורים ללא סדר מסויים, חלקם על הגבעה וחלקם במורדותיה.

במרכז הכפר היתה באר מים קטנה. ומחוץ לכפר היתה באר המים הגדולה.

במרחק מספר בתים היתה דרך המובילה לואדי ושם הייתי קוצרת עשב לפרה.

בין הבית שלנו לבית הסמוך (משפחת מזל עוקב) היה מעבר צר מאוד, בקושי פרה רזה יכלה לעבור בו.

בבתים לא היתה תאורה. עם רדת החשכה כולם הלכו לישון, ואם היה צורך בתאורה היינו מדליקים עששית לכמה שעות בלבד. העששית היתה עשויה מצלוחית זכוכית שבה היה נפט, ומפתיל שאותו הדלקנו.

נוף הכפר בתימן

קירות הבית וריצפתו היו עשויים מקש, צואת פרות , אבנים וחימר. בבית לא היו חלונות. בתקרה היה פתח, “מקטור”, בקוטר של כחצי מטר ששימש לכניסת אור.

הבית היה בנוי ממפלס אחד עיקרי שבו חדר שינה, חדר קטן עבור הפרה -“סאפאל”, וחדרון ששימש מחסן-מזווה בו אחסנו את המזון.

בפינה נוספת היתה אבן ריחיים שם טחנו את התירס או החיטה לקמח. במרכז הכפר היתה אבן ריחיים ששירתה את כל הכפר. רק לבודדים היתה אבן ריחיים פרטית. לנו לא היתה בבית אבן כזו.

במדרגה שבין המחסן ופינת הטחינה ישבה אימי, חנה, ועסקה במלאכת קליעת הסלים מרפיה -“טאבק”.

“אמא”, שואלת בתי אלישבע, “איפה היה ארון הבגדים שלכם?”

אני צוחקת: “מה יש לשים בארון ? לא היו לנו בגדים רבים, רק שלושה סוגים : בגד שבת, בגד לימי החול, ובגד לחטיבת עצים שהיה לא יותר מבלויי סחבות. בגד אחד על גופנו והמעט שנותר ארוז בבד שאותו קל לשאת על השכם כשעוברים ממקום למקום”

“היתה בבית פינת מקלחת שנקראה “זאלאק”. מובן שלא היה ברז מים. התקלחנו אחת לכמה ימים בגיגית. במיוחד לקראת שבת.

לטבילה היינו הולכים לבריכה שהיו בה מים קרים ושלא עברה ניקוי, הירוקת בה היתה רבה והיינו חייבים להכנס בזהירות רבה כדי שלא נחליק.

תימן מדינה הררית בחורף קר מאוד, לא היה לנו מעיל להתחמם ולא שמיכה חמה להתכסות בה.

לבשנו רק בגד עליון, לא לבשנו תחתונים ולא חזיות”.

“ומה עשו הנשים בעת המחזור החודשי?” שואלת בתי ההמומה.

ואני משיבה :”כן, כן. היה מאד קשה. הנשים היו הולכות וזה היה מטפטף ונוזל על הסלעים (ממש “טומאו”). ובכלל, בגלל תנאי החיים הקשים, המחזור לא היה סדיר, כמו אצלכן, הוא היה חלש ומספר הימים שהוא נמשך היה מועט”.

“רגע, אמא, היו לכם מיטות בכלל?” שואלת אלישבע.

“בחלומות! הצחקת אותי! לא היו מיטות! על הריצפה פרשנו מחצלת או שטיח שנקרא “פארדה” שהיה עשוי מצמר כבשים עבה. יותר מאוחר, כשעלינו ארצה, סחבנו את ה”פארדה” הכבדה איתנו לכל מקום.

כשהיינו מתעוררים בגוף כואב, היו מוטבעות עליו חותמות האריגה של צורת המחצלת או השטיח.

במיוחד סימני ה”פארדה” שהיו עמוקים וכואבים יותר. ולא היה לנו במה להרגיע את גופנו, היה עלינו להתעלם כי העבודה דוחקת”.

ואלישבע חושבת בקול: ” לא התייחסו כלל לכאבי הגוף או הנפש – הכל סבב סביב ההשרדות הקיומית”.

“אמא, לא הזכרת בכלל את מקום המטבח, איפה בישלתם? איפה אכלתם?”

“במטבח היו רק מספר כלים מינימליים אותם ייצרנו בעצמנו מהחומרים שבסביבה.

סיר למרק. סיר ל”עסיד” – בלילה של קמח תירס ומים מבושלים. מקל מעץ -“מחווש”- ששימש לבחישת ה”עסיד”. קערה מחרס –”מחסה” לעסיד שהיתה מוגשת על הרצפה, במרכז שבו ישבו המסובים לאכול. כך גם היו מגישים בחתונות ואירועים שונים. היו גם קעריות קטנות ואישיות למרק.

לא היו כלי אכילה אישיים כמו: סכין, מזלג, כף. היינו אוכלים ביד עם האצבעות. היינו לופתים את ה”עסיד” וטובלים במרק.

כוס שתיה למים קרים או חמים היתה עשויה מדלעת נוי, שהיינו מוציאים את התוכן שלה ומיבשים אותה, וכך שימשה לשתיה.

כדי לבשל היינו מציתים בטאבון שהיה מחוץ לבית את העצים שחטבנו מבעוד מועד. מכיוון שאת האש הצתנו בשיטות קדומות (ולא בגפרורים שלא היו אז), תמיד השתדלנו להשאיר גחל בוער כדי שנוכל להבעירה שנית. העשן שהתמר הציק בעיניים והפריע לנו בנשימה.

לאחר הרבה שנים מסתבר שמחלות העיניים והריאות בהן חלינו הנן תוצאה מאותם ימים קשים ספוגי עשן מהטאבון.

היו שני סוגים של טאבון: האחד גדול ושימש לשבת וחגים, והשני קטן יותר ושימש לאפיית פיתות , עוגיות (“כעדיד”) ועוד.

היה גם מתקן קטן יותר ששימש להרתחת מים לקפה שנקרא “קורה”.

העמלה הקטנה

“סדר יומי היה כך:

בחצות הליל, ורק בלילות ירח, היינו הולכים לבושים בבלויי הסחבות שלנו לחטוב עצים. הלכנו יחפים ורגלינו היו נשרטות מהאבנים החדות ומהקוצים בדרך. לאחר כשש שעות של הליכה מאומצת בדרכים לא דרכים באיזור ההררי היינו מגיעים למחוז חפצנו בו היו עצים לחטיבה.

רק למחרת, בערך ב 11.00 בצהרים, חזרנו מחטיבת העצים כשאנו עייפים ורעבים. כדי לשבור את רעבוני קיבלתי רק עוגייה יבשה –”כעדיד”. ללא הפסקה למנוחה כלשהי, היה עלי ללכת לבאר לשאוב מים. הייתי מותשת, עייפה ורעבה, רציתי להניח את ראשי למספר דקות, זה לא ניתן לי כי את העבודה הייתי חייבת לבצע מייד, שאם לא כן היו מכים אותי מכות נמרצות. ואם לא די בכך, הייתי גם חייבת לקחת את התירס או הדורה או כל דגן אחר והולכת למרכז הכפר לטחון אותם לקמח כדי שאוכל להכין את הלחם, הפיתה, או הכעדיד”.

טחינת קמח

“גם לטחון קמח מתירס או דוחן היה לא פשוט כלל.

ריחיים מאבן סלע

אבן הרחיים היתה גם גבוהה וגם גדולה. החלק העליון נקרא רכב ובאמצעו היה חור בקוטר חמישה סנטימטרים שלשם הייתי מכניסה את הגרגרים לטחינה.

אמנם היתה מדרגה שמגביהה את הטוחן מעט, אולם אני הייתי קטנה, והייתי צריכה ממש לגהור על הרכב כדי להגיע למוט האחיזה ולסובב את הריחיים. בקושי רב הגעתי לאחוז במוט, לשפוך את הגרגרים לחור ולסובב… הקמח שנטחן נערם לצידי הרחיים בחריץ קטן ומשם הייתי אוספת למיכל שהיה עשוי מדלעת גדולה שהכילה כארבעה קילו.

פעם אחת ניסיתי לסובב את הריחיים והמוט השתחרר ממקומו ואני הוטחתי לאחור. אבל מכיוון שלא היה מי שיעזור קמתי, התגברתי על הכאב, והמשכתי עד לסיום המשימה .

הייתי טוחנת שניים עד ארבעה קילו ליום. היתה אפשרות לכוון את הריחיים כך שהקמח יהיה דק.

בביתה של חברתי הערביה, פטמה, שגרה באמצע מורדות ההר, היתה אבן ריחיים פרטית.

באחת הפעמים, נשאתי על ראשי את הדלעת שבתוכה גרגירי התירס, הגעתי לביתה של פטמה כדי לטחון. ליד הרחיים היתה להם פרה. התחלתי לטחון ואת הקמח שמתי בתוך הדלעת.

לפתע, הייתי חייבת לעזוב הכל וללכת להטיל את מימי, הרחקתי לכת בין הסלעים וכשחזרתי חשכו עיני: ראיתי את ראש הפרה כמו נטוע בתוך הדלעת והיא אוכלת להנאתה. נבהלתי מאוד כי לא אגיע הביתה עם כל הכמות המסומנת, הפרה אכלה כרבע מהתירס. ניסיתי להמשיך לטחון גם כשכמעט לא יצא מאומה, ורק כדי לנסות למלא את כד הדלעת.

בדרך הרהרתי בליבי כיצד אגיד לאבי מה קרה. הייתי בחרדה אולם החלטתי לומר לו את האמת. כשהגעתי הביתה אבי מרים את המכסה של הדלעת מתבונן בתוכה ומסתכל עלי לסירוגין, ושואל “מה קרה? היכן כל הקמח?” סיפרתי לו את שקרה ולהפתעתי הוא קבל זאת ולא כעס מאוד.

בפעם אחרת, הלכתי לטחון אצל אחותי שגרה במורדות ההר. לאחר זמן מה אני רואה בפתח הדלת את אימי, חנה, שבאה לראות מה אני עושה בדיוק, ובודקת את כמות הקמח שנטחנה. הייתי בהלם, כי מזמן לא ראיתי אותה עוזבת את הבית.

שאלתי אותה “אמא איך הגעת לכאן והרי את חולה מאוד ולא יכולה לעשות מאומה?”

ידעתי שהיה עליה לרדת מראש ההר בדרך לא סלולה בין טרשים וסלעים.

היא השיבה לי ללא היסוס: “באתי לבדוק ולראות שאת לא עושה לך איזה לחם או מאפה ללא ידיעתי ואוכלת לך לשובע”. הייתי בשוק כי חשבתי תמיד שרק אבי הוא הנוקשה מבין שניהם ועכשיו קיבלתי תשובה לשאלה שתמיד שאלתי את עצמי: היכן אימי שתגן עלי ותשמור עלי כמו שהחיות שומרות על הגורים שלהם?”.

לאחר שסיימתי את עבודות הבית, חשבתי לתומי: “הנה עתה אצא סוף סוף לשחק עם חברותי.”

בלב מתרונן וחיוך על פני אני פונה לכיוון היציאה, אבי קורא לי בקולו העמוק: “לאן את חושבת שאת הולכת?” הבנתי מייד שלשחק לא אוכל היום. שוב נעצבתי, שכן העצב היה מנת יומי הקבועה.

“את כבר יודעת מה את צריכה לעשות”, אמר לי.

התיישבתי ליד אימי, והתחלתי להכין רשת לשיער -“משבקה”. לשם כך נעזרתי בכלי האריגה המיוחדים לכך. אלה היו בעצם לא יותר ממקל וקרש שעליהם טוויתי שתי וערב מחוט שחור מצמר כבשים.

אבי היה יוצא לכפרים הערביים השכנים והיה מוכר את הרשתות של השיער שהכנתי.

הוא גם עבד שם בתקופת הגז של הכבשים והיה הופך את הצמר לחוטים על ידי “מנדפה”, שזה לנקות את הצמר, לישר אותו עם מכשיר שמחובר לו חוט קשיח.

וכל הימים האלה כשאני עבדתי בפרך מה עשתה אימי?

אימי שהיתה אישה חולה ולא יכלה לעסוק במלאכות הקשות, עבדה בקליעת סלים, או מגשים מרפיה שנקראו שם טאבק, אותם מכר אבי.

למרות שאבי קיבל כסף טוב עבור עבודתו, ויכולנו לכלכל את עצמנו למשך חודש ימים, גדלתי בתחושה של עוני ומחסור. היו לי חברות שהוריהן לא היו עשירים מהורי, אך הן היו תמיד שבעות ושמחות. הן שיחקו במרכז הכפר במשחקי ילדות בעוד אני עוסקת במלאכות כשיפחה.

זה לא היה צריך להיות, כי היה כסף”.

מנה קצובה –”את את חלקך כבר קיבלת!”

“הרעב היה גדול ואנו אכלנו במשורה. לכל אחד מבני הבית היתה מנת הבשר קבועה.

פעם אחת, בישל אבי, יעיש, אוכל העשוי מ”קרשה” – קיבה של פרה, שהיה אמור להספיק לכולנו, להורי לי ולאחותי. הוא ביקש ממני לערבב את המרק שבסיר.

בעודי בוחשת ובטני מקרקרת מרעב, התרוממה לה בניחותה חתיכת קרשה הנקראת “פחת'” (בצורת דפים של ספר). מרוב רעב, לא עמדתי בפיתוי, ואפילו שידעתי שאיענש, שלפתי אותה מתוך הסיר ואכלתי אותה בהנאה רבה, טעם גן עדן היה לפחת’.

הגיעה שעת הארוחה. אני מביטה בחרדה גוברת והולכת: אבי מוציא תחילה את כל חלקי הבשר ושם בקערה לידו כדי לחלק לכל סועד את חלקו. ואז הוא ממשיך והופך והופך שוב את הבשר שבקערה כאילו מחפש משהו. ליבי הולם, והוא מגלה שחסר חלק ומהנהן בראשו כמבין במי האשם.

אני שואלת אותו:”מה אתה מחפש?” ענה לי: “אני לא מוצא… אני מחפש את

הפחת'” …

אני מתממת וממשיכה להציע: “אולי שפכת אותו בטעות עם המים?” תשובתו היתה נחרצת: “לא!”

ושוב אני מנסה למשוך זמן, ומציעה הצעות: “אולי חתול אכל את זה ?”

מייד חשד בי, הצביע לעברי באצבע מאיימת ואמר: “על ראש הגנב בוער הכובע! את, סעידה, את חלקך כבר אכלת! ואת תיענשי על כך!”

משנסתיימה הארוחה, לקח חבל, הצליב את ידי למעלה, (אל תשכחו שאני הייתי אז רק בת עשר), ורצה לקשור אותי כשידי מורמות. למזלי הרב, באותו הרגע נכנסה דודה חממה אחות אבי, שאהבה אותי מאד. היא לא האמינה למראה עיניה, וכעסה על אחיה שהוא מעניש בחומרה ילדה קטנה שעושה בבית עבודות של בחורה בוגרת. הפעם ניצלתי.”

“ופעם נוספת, קאמר-מרת-הטרב, שכנתנו, שרצתה לאכול איתנו ארוחת צהריים, הביאה קמח להכנת עסיד וחתיכה של עוף להכין ממנה מרק לארוחה שבה תשתתף.

האוכל הוכן והיא עדיין לא הגיעה, שמנו את מנת העוף שלה בצד ואכלנו וכשהיא הגיעה לאכול מתברר שחתיכת העוף נעלמה כלא הייתה, ולא ידוע מי לקח אותה. ואת מי אתם חושבים האשימו? כמובן, אותי. כתמיד – השעיר לעזאזל! אבי הכין שוב חבל וקשר לקורה במקום ששם היו תולים את העז לאחר שנשחטה, קשר את ידי בהצלבה כשהן מורמות כלפי מעלה והביא עצים והחל להבעיר אותם מתחתי, מי יודע אולי רצה רק להפחיד אותי שתהיה לי יראת אב, או אולי באמת חשב לעשות כן. עד היום לא אדע . למזלי, שוב נכנסה אחותו של אבי, הדודה הטובה שהצילה אותי פעמים רבות, וכעסה על אחיה שרוצה להעניש אותי על לא עוול בכפי. במהירות היא כיבתה את האש ואני קבלתי חנינה עד להאשמה הבאה.

היום אני לפעמים מהרהרת שייתכן והתנהגותו כלפי נבעה מכך שלאחר הולדתי לא נולדו ילדים חיים, והם הטילו עלי את האשמה”.

“פעם אחת הייתי אמורה לבשל דיגרה-“לסיס”. זה סוג של שעועית יבשה. תחילה ניקיתי מאבנים או לכלוך כלשהו. את הדיגרה בשלתי והיגשתי בארוחה. לפתע אבי מוציא מפיו משהו קטן שכנראה לא ראיתי בשעת הניקוי. הוא לוקח את מה שהוציא ומגלגל בין אגודלו והאצבע. אז ראיתי שזאת אבן קטנה. אבי לקח את ידי ובאבן הזאת שיפשף בחוזקה את גב ידי עד זוב דם. ואני לא מעזה לקום ולברוח ואפילו לא מרימה את עיני להביט בו כשהוא אומר בכעס: “זה – כדי שתשימי לב בפעם הבאה!”.

את הפצע שהיה לי בגב היד ופעולת הלחץ של גרגר האבן הפוצעת את ידי אני לא שוכחת לעולם, והכאב הזה עדיין חרות בזיכרוני”.

חטיבת עצים

בחצר ביתה של כל משפחה היו די עצי הסקה, בעיקר לבישול. בכפרנו לא היה חשמל או גאז ולכן כל הבישול נעשה בעצי הסקה. עבודה לא קלה זו היתה מוטלת על הבנות במשפחה.

אבי היה עושה עראק וזה הצריך הרבה מים והרבה עצי הסקה. וכאמור, אני זו שביצעתי גם את שאיבת המים וגם את מלאכת חטיבת העצים.

חוטבת העצים.

במסעות הליליים האלה היה הווי מיוחד שבמהלכו שרנו שירים אופייניים. לעיתים, כשיצאו שתי קבוצות, השירה נשאה אופי של קאנון – קבוצה אחת שרה ושואלת והשניה עונה לה בשיר.

במיוחד שרנו כאשר הגענו לראש ההר והתחלנו לרדת במורדותיו. זה הקנה לנו הרגשת ביטחון, הקל על כובד המשא, וההליכה נעמה לנו יותר.

העדה התימנית ידועה בשמחת החיים שלה והסתפקות במועט וזה בשל אופי החיים שם.

“אספר על לילה אחד מאין ספור לילות שבהם הלכנו לחטוב עצים:

היה ליל ירח מלא. השעה קרובה לחצות. שירת נשים בשני קולות מהדהדת בין ההרים. אני מצטרפת לשיירת חוטבי העצים בדרך למצוא עצי סרק טובים לחטיבה. עלינו ללכת שעות רבות בדרך הררית.

אנו צועדים בקבוצה בדרך לא דרך ובדרכים מסוכנות ומשובשות. בדרכים אלו נתקלים לא פעם בקופים אלימים ובשודדי דרכים.

בדרך כלל, אפשר למצוא את העצים בקירבת הכפר, אך משנכרתו אלה והתדלדלו, יש להרחיק ולהמשיך לחפש. העצים הטובים היו על מדרונות ההר, אלה שנעקרו משרשיהם בעקבות הגשם הרב.

לעבודה זו אנו מצויידות בכלים מיוחדים: גרזינים , “כשילים”, “כילפות”, קרדומים ועוד, וזאת כדי לנסר ולחתוך את העצים על מנת שיהיה קל לקשור אותם לחבילה ולשים על הראש. ערימת העצים רופדה בענפים והונחה על לולאת בד מרופדת -“מועטפה”, המאפשרת יציבות המשא על הראש והגנה מפני פגיעה מגזרי העצים.

ממלאכה זו לא היתה לי אפשרות לחמוק”.

“תשמעי מה קרה פעם אני נזכרת ומחייכת:

הייתי ילדה קטנה כבת 12, שובבה גדולה וחרוצה מאוד, תמיד רציתי ללכת עם הבנות לחטוב עצים. חברתי הטובה, מזל עוקב, הייתה בוגרת ממני במספר שנים ותמיד הלכנו יחד לחטוב.

בדרך, כאשר היינו רואות מרחוק גזע עץ הייתי מיד רצה וחוטפת אותו. הבנות החליטו שבפעם הבאה הן לא ימתינו לי, אלא יתחמקו בחשאי וייעלמו לי. בדרך כלל, הייתי מתכוננת מבעוד מועד למסע וכך הפתעתי את החברות. ופעם אחת הם הלכו בלעדי והייתי צריכה להיות מאד יצירתית ולהוכיח להורי שחטבתי עצים. לכן חיכיתי שהבנות ישובו מהמסע ואז עליתי לגג ביתי ונתתי קפיצה על הגג כמי שמשליך את חבילת העצים, כדי שהורי ישמעו, וכן שרטתי את ידי ורגלי כדי שזה יראה אמין. שאם לא כן הם היו מכים אותי אם לא הייתי חוטבת, אפילו שבגג היה מלאי של עצים למכביר.”

משסיימנו לחטוב, ערמנו את העצים על ראשינו ואנחנו עושות דרכנו חזרה. עכשיו כשהיא רצופה עליות ומשא כבד ההליכה קשה יותר.

בהגיענו הביתה, כעבור כארבע שעות, אנו משליכות את המטען הכבד – ה”חמלה” ארצה, או על גג הבית, אליו יש לטפס עם המטען על הראש. ויש לדאוג לכיסוי העצים כדי שלא יירטבו. ועתה אם חשבת שאני הולכת לנוח את טועה.

לא, לא מחכה לנו מנוחה וארוחת בוקר. צריך לקחת את הכד וללכת לשאוב מים מן הבאר כדי שאבא יוכל להמשיך את עשיית העארק”.

“תגידי, אמא”, שואלת אלישבע המזועזעת, “כאשר הלכתם בהרים לחטוב עצים נעלתם נעליים ?”

“לא! אני נזכרת בסיוט ההוא.

לא היו לנו נעליים, הלכנו יחפים. כפות רגלינו היו כמו עור של פיל. כאשר דרכנו על שיח קוצני, הקוץ נשבר כי כף הרגל נעשתה עבה וקשה בשל היבלות הרבות.

יום אחד דרכתי על קוץ באמצע כף הרגל. הקוץ נשבר וננעץ בתוך הרגל. בכיתי בכי מר ואף אחד לא בא לעזור לי ולנחם אותי, לנסות להקל על כאבי.

כשהגעתי הביתה לאחר הליכה של מספר שעות, מקום הקוץ היה נפוח מאוד וכואב.

זה לא עניין את אבי. העיקר שהעצים יגיעו הביתה לעבודתו.”

ועוד מעשה מחטיבת העצים: “ערב אחד, שמחה, אחותה של מזל עוקב, הבטיחה לי שהיא תקרא לי בחצות הליל כשהיא תצא לחטוב עצים. וכך הלכתי לישון. התעוררתי כי היה נדמה לי ששמעתי את שמחה קוראת לי, הכנתי את הצידה לדרך שכללה עוגיות וגם את ה”מעטף” לראשי ויצאתי לדרך. אבי ששמע את הדלת נפתחת יצא מייד בעקבותי ושאל אותי: “לאן את הולכת?” השבתי לו:”לחטוב עצים”.

אבי תפס אותי בצביטה חזקה בזרוע והשיב אותי הביתה. וכך נרדמתי מייד”.

“ספרי לי עוד חוויות על זה, אמא”.

“לאחר הליכה של כארבע שעות, כשהגענו לעמק, היינו מתיישבות ומתלוצצות (הצגות, צחוקים).

עם עלות השחר עלינו במעלה ההר לחפש עצים. אני הקטנה, הייתי מלקטת זרדים קטנים ואחותי חממה אמרה לי “אלו לא עצים טובים תחפשי עצים עבים”. הגעתי לענף עץ והתחלתי למשוך ולא הצלחתי לשבור אותו.לא היה בידי גרזן, רק לבוגרות יותר.

באותה תקופה ירדו גשמים עזים והרבה עצים נעקרו מהשורש והיו מוטלים על הארץ. מצאתי עץ גדול והתחלתי לקרוא בקולות שמחה והתלהבות לאחותי. חתכנו את העץ לחלקים שיהיה נוח לנו לשאת. אחותי הכינה לי “חמלה”- חבילה, וקשרה אותה. בחבילה היה באמצע עץ עבה ומסביבו ענפים יותר קטנים. בדרך היו נופלים לי ענפים, ואחותי היתה עוצרת בדרך ומסדרת שוב את החבילה. וכך הגענו אחרונות הביתה. אלו שהיו מסיימות את מלאכתן היו מייד חוזרות הביתה ולא מחכות לכל המאחרות.

הורים שכאלה

“אולי לא תאמיני למה שאספר לך על הורי, יעיש וחנה:

הם אהבו את עצמם בצורה חולנית, יותר מאשר את ילדיהם.

כבר כילדה היה קשה לי לקבל זאת, אך השלמתי עם המצב כי לא היה מוצא אחר.

הם היו אוכלים את המזון הטוב והבריא, ואילו לנו –לבנות שלהם! לאחותי ולי, נתנו עוגיה מקמח שחור שהעלה ריח נורא, ואנו אכלנו אותו רק כדי לא לגווע ברעב. כשאני נזכרת בריח הנורא ההוא אני רוצה להקיא! עדיין אינני מבינה איך הורי העזו לתת לנו לחם כזה שאפילו לציפורים לא ניתן. ואיך יכלו לבלוע כשהם יודעים בבירור שאנו רעבות. הרעב היה מנת חלקנו היומית.

אני הייתי מכינה את האוכל, מבלי לטעום אותו, כי כל מנה היתה ספורה. והם היו אוכלים בלילה כדי שאנו הילדים לא נראה כיצד ומה הם אוכלים.

“ואיך גילית זאת, אמא?”

“בלילה אחד כשהבנות יצאו לחטוב עצים, ואני הצטרפתי למרות רצוני, הלכתי עם אחותי חממה (יונה) וכשהגענו ל”קובה”- מקום התפילה של הערבים, אמרתי לאחותי :”ראיתי אדם לבוש לבן!”

אחותי שחשבה שראיתי שד, החזירה אותי מייד הביתה. (בתקופה ההיא ובאיזור האמינו כולם בשדים ורוחות ). כשהתקרבתי, עלה מהבית ריח ניחוח של אוכל – ריח “סמנה”, מעין חמאה מהעידית של החלב, שזה היה מעדן בתימן. כשנכנסתי הביתה, הורי נבהלו מאוד כי נתפסו בקלקלתם. הם היו יושבים בניחותא ואוכלים להנאתם, וכדי שלא איעלב מעצם תפיסתם הם נתנו לי לאכול מהמעדנים שאכלו. האוכל נתקע לי בגרון כי חשבתי על אחותי. טובת לב שכמוני – שמרתי לאחותי חלק מהאוכל בתנור. – לא היה מקרר.

בהיותי קטנה וצעירה אפיתי עוגיות ולחם. יום אחד לשתי בצק ורציתי מאוד לאפות לי משהו כי הייתי רעבה.לקחתי מחבת ושמתי בקורה-מתקן חימום שהיינו עושים בו קפה, והנה ריח האפיה עולה ואני מחכה שכבר יהיה מוכן, ולפתע שמעתי צעדים של אימי, כל כך פחדתי שתגלה שלקחתי מעט מהבצק וזרקתי את המאפה לאש והכל נשרף. לאחר מעשה חשבתי לעצמי “יכולתי לשים זאת בפתח התנור,חבל”.

אבי היה מייצר עראק ממיני פירות שונים: תאנים, ענבים ותמרים. הוא היה קונה את הפירות בשקים והיה מביא הביתה. לאחר מספר ימים ששק התמרים היה בבית, חשקתי בהם ורציתי לטעום את טעמם המתוק. עשיתי חור באצבעי הקטנה בתחתית השק והוצאתי משם בחיל ורעדה מספר תמרים.

אחד שמתי בפי והתענגתי מטעמו, ואת השאר חילקתי לחברותי. הן אהבו להיות איתי כי הייתי נדיבה מאוד, וכל מה שהיה לי הייתי נותנת ומחלקת להן ברוחב לב.

כשגילה אבי את החור בתחתית שק התמרים, לא עלה בדעתו שזאת “עבודה” שלי. הוא סבר שייתכן ואיזה עכבר כרסם את השק. הפעם הזאת, שלא כבפעמים האחרות – ניצלתי!

ועוד סיפור:

בהיותי כבת שבע שנים, אחותי חממה הייתה עדיין רווקה, אבי שב הביתה לאחר ששהה בהרים לצורך עסקיו. בדרכו חזרה ראה עץ דום -“דומים” – שיזף שהיה מלא בפרי. הפרי היה יותר גדול מזית גדול וצבעו היה כתום. לפי מראהו זה היה תאווה לעיניים וערב לחיך. אבי הביא כמות מאוד נכבדה בערך כשישה קילו.

כשהגיע הביתה וראינו את אשר הביא שמחנו, אחותי ואני. לאחר מנוחה קצרה אבי קורא לאחותי ואומר לה: “אם תתני לי נשיקה בברך אני אתן לך לאכול מהדום”. אחותי ללא היסוס הרכינה את ראשה, נשקה לאבי על ברכו וקיבלה חופן מלא דומים כתומים וגדולים ולא היה גבול לשמחתה.

אחריה, אבי ביקש ממני שאשק לו על בירכו, כפי שעשתה אחותי. אני סרבתי בתוקף:”אני בתך!” אמרתי לו, “אתה צריך לתת לי ללא תנאי!” והוא בשלו. גם מתעקש. הוא רוצה לשבור את סירובי לנשקו. בכיתי מאוד עד שדמעותי יבשו. סבתי אמרה לו:”זה לא חראם, תן לה לילדה. אתה לא רואה שהיא עצובה?” ורק לאחר התערבותה, נתרצה ונתן לי קומץ.

זה לא מקובל שבת תמרה את פי אביה, זה היה נהוג שמפאת כבוד אב או אם היו מנשקים בברך.

הזכרתי לבתי אלישבע שכשאבא שלה, נסים, היה שב מבית הכנסת וכולנו היינו מחכים לו סביב השולחן, עם הכנסו היה מברך “שבות שולם” ואומר לי: “מלכה שלי” או “אשת חיל” ואז כל הילדים, היו קמים מהכיסא נגשים ומנשקים את בירכו בעודו עומד, והוא היה מניח את ידו על ראשי הילדים לאות ברכה.

מייד לאחר מכן, מבלי לדבר דברי חול, חלילה, התחיל את הקידוש וסעודת השבת כיוון שיש להספיק גם את הקידוש וגם את הסעודה בטרם יכבו נרות השבת. כשהוא היה מגיע לברכת המזון שבסיום הארוחה, עיניו היו נעוצות בנרות.

עוד על שדים, רוחות ואמונות טפלות

“אמא, תגידי,” שואלת אלישבע כלא מאמינה, “האם באמת היו לכם בתימן שדים ורוחות וממש האמנתם בהם?”

“בודאי! הנה לדוגמא הסיפור הבא הלקוח מהווי החיים בתימן:

עוד בהיותי ילדה קטנה התגלתה בי חוכמת חיים שגדולים ממני לא זכו לה.

ערב אחד, לאחר שכבר הלכתי לישון, לפתע בחצות שמעתי קולות מוכרים הקוראים לי לצאת ולחטוב עצים. קמתי כסהרורית ויצאתי מייד מהבית מבלי שהורי הרגישו בכך. צעדתי לפי כיוון הקולות וכשנדמה לי שהגעתי, הם התרחקו ממני. וכך היה מספר פעמים עד שהגעתי לרום ההר והעמק היה ממולי.

ראיתי כי שלוש אבנים, כל אחת בנפרד, מושלכות לרגלי. נעמדתי על מקומי, כאילו מישהו אומר לי לא להמשיך לצעוד לכיוון הקולות. חשבתי: “בוודאי אלה הרוחות הטובות השומרות עלי”. נעצרתי בו במקום ולא המשכתי לצעוד. אני לא זוכרת איזה מרחק הלכתי מהבית, אולם אני זוכרת שהלכתי כמו מהופנטת. הייתי עייפה מאד, נשכבתי ונרדמתי לרגלי העץ שהיה קרוב אלי. הקצתי משנתי כששמעתי את הקולות של חברותי שיוצאות לחטוב. ראיתי אותן. חיכיתי עד שיחלפו על פני ורק אז הצטרפתי אליהן לסוף הקבוצה, כדי שלא ישאלו אותי מהיכן את באה.

כל כך פחדתי שאם ייוודע המקרה, יחרימו אותי ויתרחקו ממני בגלל היותי מושכת רוחות רעות, שנצרתי את הסיפור הזה בליבי כסוד עד כתיבת שורות אלו”.

“עד הולדת אחי, שאול, הייתי אני הקורבן לדבקות באמונות הטפלות. כל דבר שלא צלח – הוטלה האשמה עלי. אפילו בכשלון ההריונות של אימי האשימו אותי.

באחד מהם, לאחר שהלכו לרב שפותח ב”כתב” ניסו על פי עצתו לשחד אותי כדי שלא אעשה עין הרע .

אמר להם: “תתנו לה משהו טוב כדי שהיא תמכור לכם את הילדים” – סוג של פדיון. חלק מתפקידיי היה לעלות לעליית הגג ולשמור על הגרעינים של הדוחן שיתייבשו ושהציפורים לא ינקרו אותם. באותו הזמן הייתי בעליית הגג ואז קראו לי מהפתח של הגג שנקרא “מקטור” – פתח שדרכו נכנס אור- ונתנו לי שעורה קלויה, דבר שאמור להיות טוב יותר מהדוחן המגעיל שאכלתי יום יום. חשבו שזה יספק אותי, אך הייתי חכמה כבר אז: “אתם לא מתביישים נותנים לי אוכל של חמורים?! אני לא רוצה”.

השכנים ששמעו זאת אמרו: “זה לא בסדר מצידכם! תנו לה משהו טוב כדי שתמכור מכל הלב. אל תהיו כל כך קמצנים”. או אז, אימי החליטה לוותר ולתת לי את ה”תחמל” שלה – סוג של תכשיט. קראו לי והציעו לי זאת והלב שלי דילג פעימה מרוב התרגשות. אלה היו עגילים ארוכים שהצטלצלו כמו פעמונים בכל פעם שניענעתי בראשי – דבר שהרביתי לעשות בכוונה… ההורים ביקשו ממני במתק שפתיים להגיד שאני מוכרת את הילדים מכל הלב תמורת התכשיטים הללו.

ואכן הסכמתי כי הייתי מאושרת מאוד. וכבר חיכיתי שיהיה לי אח או אחות שיחיה ולא יאשימו אותי במותו. ובאמת כך קרה ואחי שנקרא שאול נותר בחיים”.

הולדת אחי שאול

“לאחר הולדתי, הרתה אימי מספר פעמים. חלק מההריונות הסתיים בהפלת העובר ואילו הילדים שיצאו לאוויר העולם מתו לאחר מספר שנים. כאמור, הם האשימו אותי במזל הרע הזה – אני זו שעושה עין רעה לילדים כדי שלא יחיו. ולכן כאשר אימי הרתה שוב, היתה שמחה גדולה והתחילו לטכס עצה מה לעשות כדי שהפעם ישאר היילוד בחיים.

בעצת חכמי הכפר, כאשר התחילו צירי הלידה, שלחו אותי לחטוב עצים כדי שאהיה רחוק מהבית. כשאני אשוב הם יפתיעו אותי ויעשו לי “מקווא” -זה ברזל דק מלובן באש, אותו יתקעו לי בין המצח לקו השיער, נגד עין הרע . וכך היה. הלכתי לחטוב עצים וכששבתי הביתה הודיעו לי שאמא שלי ילדה בן. שמחתי מאוד – הנה לא אהיה לבד! יש לי אח! ובאתי בריצה הביתה. הייתי כמו “מקרונה”- משוגעת. התלהבתי. לקול צהלותי, עם כניסתי הביתה, אבי שהתחבא מאחורי הדלת, כבר ליבן את הברזל ונעץ אותו במצחי. מרוב שמחה התעלמתי מהכאב ורצתי לראות את אחי התינוק. כמובן שלא נתנו לי לראותו מייד, על אף מחאותי. כי חיכו שיעבור יום אחד, לפחות, לראות מה יקרה. האם הועילה עצת החכמים או לא?

כל כך אהבתי את הילד המיוחל הזה! כששכב בחוץ וזבובים היו עליו, כמו שרואים ילדים באפריקה, הייתי אומרת: “אני כפרה על הזבובים שעליך!”

כאשר שאול גדל, הדוד סאלם – אחי אימי לימד אותו בבית לקרוא בתורה. יום אחד בשעת הלימוד כאשר אחי שאול לא קרא היטב בתורה, דוד סאלם צבט אותו בתנוך האוזן והציפורן שלו סרטה אותו וירד לו מעט דם. אני ראיתי זאת והתחלתי לבכות.

בעצם אני גידלתי את אחי. אימי היתה חולה ,ואבא עבד לפרנסת המשפחה. אימי לא היניקה את הילד כי לא היה לה חלב. הביאו לה מינקת. כשגדל מעט והיה צריך לאכול, נתנו לי ללעוס עבורו את המזון המוצק ולאחר מיכן לתת לו לאכול. אני שהייתי תמיד רעבה עם בטן מקרקרת בלעתי, כמובן, “בטעות”, חלק מהמזון – פשוט “נבלע לי”.

אחי שאול שרד, בניגוד לשאר היילודים, ואני הייתי בטוחה שקבלת עגילי ה”תחמל” של אימי הן באמת הסיבה להשרדותו. ומדי פעם, הייתי עונדת אותם ומנענעת את ראשי, הם היו משמיעים את קול הפעמונים וליבי היה מתרונן משמחה. זה היה התכשיט הכי יפה שהיה לי אי פעם. מקודם לא היה לי מאומה – רק בלויי סחבות.

אירוסין ראשונים במשפחה

מנחם מכפש, בחור גדול וגבה קומה, בא לבקש את יד אחותי הגדולה חממה הביא להורי ארבעה גרוש כדי שהיא תסכים להיות לו לאישה. משפחת מכפש נחשבו לעשירים, והורי שמחו מאוד שאדם ממשפחה זו רוצה לשאת את בתם. הם לא רצו לקנות או לתת לאחותי מתנת אירוסין וחשקו בזוג העגילים שנתנו לי ביום הולדתו של שאול אחי.

ואז באו אלי בהצעה שאחותי תתן לי גרוש ואני אתן לה את ה”תחמל”. מרוב שאהבתי את אחותי לא התלבטתי הרבה והייתי מוכנה לוותר על העגילים שקבלתי והיו משאת נפשי. נתתי לה אותם ברצון.

מאז ועד היום, נושאים חומריים לא מעניינים אותי ולא חשובים לי. הכי חשוב לי זה הקשר בין אנשים, החום, האחווה והאהבה שמעניקים זה לזה. עד היום אני מצטערת שלא נהניתי די מאחותי כי היא נפטרה בטרם עת, מייד עם עלייתה לארץ ישראל.

במטבעות בתימן יש גרוש-“קירש”, כשפורטים אותו מקבלים 4 באולאט (בערך כמו דולר) ויש מטבעות שמקבלים עליהם 12 באולאט. היה לי חוש לעסקים. חיכיתי שערך הגרוש יעלה ואז החלטתי לפרוט וקבלתי 14 באולאט – עושר גדול. ובזה עשיתי לי תכשיט של שרשרת עם מטבעות ובקצותם היו פעמונים. ובנוסף עוד מטבע

גדול – רוביה, באמצע עם פעמונים.

רביד עם מטבעות ופעמונים.

הצורף היה שמעון אח של שאול שעיבי.

שמחתי מאד בשרשרת שלי עם הפעמונים והמטבעות, רכושי היחיד מאז שלקחו ממני את העגילים ונתנו לאחותי.

ביום חתונתה של אחותי, באו אלי ההורים וביקשו שאתן אותה לאחותי כמתנת חתונה, וכשאני אתחתן הם יתנו לי שרשרת אחרת במקומה. וכמובן הסכמתי כי אהבתי את אחותי ושמחתי שהיא מתחתנת.

אם אתם חושבים שהם עמדו בהבטחתם, אתם טועים! שום שרשרת לא קבלתי ביום נישואי.

כמו שאומרים אצלנו “לא שרשרת ולא נעליים”.

“אמא, היכן נמצאת היום שרשרת זו?” שואלת אלישבע.

“כשעלינו ארצה אמרו לנו שזה לא מתאים ולא אופנתי כאן בארץ ישראל. ולכן נתתי זאת לשושנה מנוה שלום, ובתמורה היא נתנה לי 12 ליטרים חלב לבני בכורי ראובן שהיה תינוק “.

הכרות ונישואין של נסים ושלי.

כאשר רוצים להשיא זוג בתימן, ההורים של החתן המיועד והכלה המיועדת נושאים ונותנים ביניהם ומחליטים האם יהיה שידוך. לחתן ולכלה אין זכות החלטה או התערבות, הגם שמדובר בחיים שלהם עצמם, כאילו זה לא שייך להם.

בדרך כלל, השיאו את הבנות כשהן ילדות קטנות כדי שהאימם או המושל לא ייקח את הבנות לו לנשים. היו מצבים כששתי נשים היו בהריון, המשפחות סיכמו ביניהן שאם לאחת ייוולד בן ולשניה תיוולד בת הם יתחתנו. אמנם היו אירושין אבל לא היה מרחק נגיעה, ורק ההורים קבעו מתי הכלה יכולה ללכת לבית החתן, ורק אז היו יכולים לקיים את הביאה.

אותי רצו הורים רבים לבניהם כי הייתי חרוצה וזריזה ולא כי הייתי יפה. הייתי כהת עור כמו פיח כי שהיתי הרבה בחוץ בהרים -לא היו לנו כובע שמש או משקפיים. כאשר באו הורים לדבר עם אבי, הוא הציג בפניהם תנאים לא פשוטים, וכך אמר: “אשתי חולה ואין לנו עוד בנות בבית כי חממה כבר התחתנה. סעידה עושה את כל עבודות הבית, חוטבת, שואבת, טוחנת, טווה, אופה, עושה הכל! אם היא תתחתן מי יעזור לנו? אנו רוצים שהיא תמשיך להיות בבית.”

כל ההורים חזרו כלעומת שבאו, כי כל אחד מחפש משרתת, והשידוך לא היה יוצא אל הפועל.

חממה השכנה באה להורים ואמרה “מסכנה הילדה היא בת 14 שנים ולפי התנאים שלכם בסוף אף אחד לא יתחתן איתה והיא תישאר רווקה עד שתזקין. –”למה תזקין?”

תשובתם הייתה: “בעזרת השם, יבוא חתן יתום ויסכים לכל התנאים”.

לא עברו שבועיים והדודים סאלם ויעקב, אחיה של אימי, ירדו לעדן לחפש עבודה. שם הם פגשו את נסים, החתן המיועד. הוא היה אדם בודד, יתום אין לו אב ואם. הוא היה בתקופה קשה ביותר כי האדם שאצלו עבד כצורף חמש עשרה שנה, לא שילם לו את שכרו אלא, הבטיח שהוא שומר לו את הכסף אצלו.

לא ידוע מה בדיוק קרה, כשיום אחד המעסיק שלו חזר עם פרצוף “ירחם השם”. הוא שלח את נסים לקנות לו בירה, וכשחזר עם הבירה ראה שהאיש גוסס. יתכן ולקח רעל והתאבד. נסים ניסה לשאול אותו “היכן הכסף שלי?” אולם לא קבל מענה והוא נותר עני מאוד ורק הבגד שעליו היה כל רכושו.

איש לא הכיר אותו, כי הוא היה יתום.

מישהו הציע לו לרדת לעדן כשהיה בן חמש שנים. היו הרבה ילדים שהיו משרתים אנשים עשירים הולכים איתם לשוק, קונים את המצרכים והאדון היה מבקש מהילד לשאת את המצרכים הביתה, ובתמורה היה מקבל ארוחה חמה ומחסה. וכמוהם חי נסים מספר שנים בעדן.

כשפגש את הדודים שלי הוא שאל אותם: “מי אתם ? מהיכן באתם ? מה אתם עושים בעדן?”

הם ספרו לו שהם הגיעו כדי לחפש פרנסה, וכשראו שהם לא מוצאים הם חוזרים עתה לכפרם – לכפר שעיב. הוא שמח לשמוע ואמר להם שיש לו שתי אחיות נשואות בכפר זה והוא לא יודע אם הן בחיים. ענו לו שהן בריאות ושלמות ונשואות באושר לשני אחים. נסים הציע להצטרף אליהם בחזרה לכפר שעיב כי לא היה לו ענין ורצון להמשיך לשהות בעדן.

בדרך כלל מי שחוזר ממסע בעדן מביא מתנות “הדיה” למשפחה כדי שיראו עד כמה הוא הצליח.

לילדים היו מביאים סוכריות מנטה. אולם נסים חזר בחוסר כל כי איבד את כל כספו אצל הצורף שעבד אצלו.

כשהגיע לכפר עם הדודים שלי הלך לבקר את הדוד נסים (בעלה של סאלאמה, שאותה כינינו בחיבה רבה “רוח-הדודה”). הם היו חשוכי ילדים ומאז הוא נחשב בעיניו לאבא אמיתי, עד כדי כך שכשהדוד נפטר בארץ ישראל נסים בעלי ישב עליו שבעה.

לאחר מנוחה מתלאות הדרך יצא הבחור הצעיר לטייל בכפר וראה בחורה יפה, לבנה כמו צמר גפן (עוטבה): לולה, הבת של יחיא עווד.

שב לדוד נסים ואמר לו שהוא מעוניין בבחורה זו. הדוד לא הסכים לבחירה ואמר לו שהיא לא מתאימה.

הוא היה בערך בן 25-30 שנה. בחור בגילו כבר היה אמור להיות נשוי עם ילדים, אולם בשל היותו בעדן לא היה מי שידריך וילמד אותו. שהרי הנישואין היו מתקיימים רק על ידי שידוך.

לאחר מכן הלך לבקר את אחותו מרים, היא אחותו למחצה, רק מאב משותף. (זו הדודה שגרה בנוה שלום שבנתניה).

הוא שאל אותה:”אם אמצא בחורה להנשא לה האם תעזרי לי?”

ענתה לו: “כן. אני אעזור לך בתנאי שהיא תמצא חן בעיני תחילה”.

שאלה אותו:”מי הבחורה שאתה רוצה?”

ענה לה: “אני רוצה את לולה הבת של יחיא עווד”.

ענתה לו: “לא. אני לא מסכימה כי היא לא מתאימה לך”.

“ובכן” חשב “אם שניהם אומרים שהיא לא מתאימה – יתכן והם צודקים”.

ואז הוא החליט להמשיך לחפש.

הגיע לבית והתיישב במעלה המדרגות שבו. מחוץ לבית הזה היו כותשים את הדוחן או קטניות מסוגים שונים.

,

עלי ומכתש לכתישה

אני סעידה ואחותי חממה, שהיתה כבר נשואה, ישבנו למטה לכתוש. אני מגישה לה את הגרעינים והיא כותשת במכתש עם העלי. הוא, בראותו שתי בחורות צעירות, כמובן, מצא אמתלה לפתוח איתן בשיחה. ירד מהמדרגות למטה:

“תנו לי “עימרוט” – שבולת של דוחן, אם יש בה מעט גרגרים בקנה זה טעים מאד.

אחותי חממה הפסיקה לטחון, הוא הושיט את ידו והיא נתנה לו לפי בקשתו “עימרוט”.

ידו המושטת נראתה לנו רכה, בהירה ועדינה כמו “מיית” כמו מת. שלא כמו הידיים שלנו ושל תושבי הכפר שהיו ידי אנשים עמלים: מגויידות וצרובות שמש. בעצם בתחילת המפגש הסתכלנו רק במבט מושפל מקצה העין ומעבר לכתף. ראינו רק את היד המושטת. לא העזנו להרים את פנינו להביט בו, כי היינו מאד ביישניות וכן זה לא היה מקובל שיסתכלו עין בעין אחד בשני ובמיוחד אדם זר שלא מכירים.

לאחר מכן נסים נעלם מעינינו.

מסתבר שהלך לבעל הבית שאצלו ישב במדרגות, ושאל אותו: “מי הבנות האלה?”

ענה לו : “בנות יעיש”. ובנחישות המשיך לשאול: “האם הן נשואות?”

השיב לו: “הגדולה נשואה, והצעירה, כבת 14 שנים, עדיין לא נשואה”. ברור שהוא התכוון אלי.

בעל הבית המשיך:”ההורים שלה רוצים רק חתן יתום ומחכים שחתן כזה יגיע”.

פניו של נסים קרנו מאושר וחיוך היה נסוך על פניו, אמר לו בקול שמח :”אני יתום! והנה באתי למצוא את מזלי!”.

נסים התחיל להתעניין בבת הצעירה שזו אני ואז האיש אמר לו :

“אתה יודע מה התנאים והדרישות שלהם? יש להם תנאים קשים. היו הרבה שרצו אותה, אולם הם לא הסכימו לתנאים. התנאים הם: אתה צריך לשלם 60 ריאל – 40 עבור מוהר – ועוד 20 כדי שהיא תשרת אותם עוד שבע שנים עד ששאול אחיה יגדל, כי הוא היה בגיל חמש שנים. זאת אומרת שהם רוצים להשיא את שאול כשהוא יהיה בן שתים עשרה שנים. ורק לאחר מכן כשתבוא כלתו של שאול ואז היא תשרת אותם יוכלו להשיא אותה(כלומר: אותי, סעידה).בקיצור, הם מחפשים משרתת”.

נסים ענה לו שכל התנאים מקובלים עליו.

הלך לאחותו לספר לה שהוא ראה בחורה אחרת והזכיר לה שהבטיחה לעזור לו, אם היא תמצא חן בעיניה.

“מי היא הבחורה?” שאלה.

אמר לה:”הבחורה בת יעיש הצברי”

אמרה לו בהתלהבות:”יו-פי! ” אנא עליק הלפידה!” –”כפרה עליך” “בסדר!”.

אח”כ הלך לדוד נסים – בעלה של “רוח הדודה” – סיפר לו שמצא בחורה אחרת “ת’ניה”-שנייה.

“מי זאת?” שאל הדוד.

ענה לו: “בת יעיש הצברי”.

שמח הדוד ואמר: “אה אה יא מאלי!” שפרושו “טוב, טוב, אוצרי!”.

שאל אותו הדוד: “יש לך משהו לחתונה?”

אמר לו:”אין לי מאומה”.

“הדוד הציע לתת לו 4 גרוש לאירוסין, אם משפחתי תתחרט הם יחזירו לו את הכסף. ואם נסים יתחרט הוא יפסיד את הכסף.

לאחר האישור של שני האנשים החשובים בחייו הבין שבחירתו מוצלחת.

בערב הלך לחסן יעיש, אבא של שלום יעיש, שכן טוב ומקובל שאפשר היה לסמוך עליו כמתווך.

הוא בקש ממנו לבוא איתו כדי לבקש את ידי מהורי. כך היה נהוג בתימן, שהורי החתן מבקשים את ידה של הכלה מהוריה.

ניסים אמר לו: “כל מה שיגידו לך תסכים. קבל את כל התנאים של הוריה, כי אני מאוד רוצה את הבחורה הזו”.

וכך היה:

הם באו עם תרנגול שהביאו, וממנו הוכן תבשיל מרק. אכלו לשובע וישבו לדבר על התנאים.

אימי, חנה, היתה מאושרת ורועדת משמחה שאכן הנה בא החתן המיועד לבתה, והוא יתום ומסכים לכל התנאים!

אני, שידעתי את טיב “העיסקה”, ישבתי בשקט בצד מתחת למטחנה, לא מתערבת”

אלישבע שואלת: “אבל, אם ידעת שמדובר בגורלך, מדוע לא ישבת איתם ? ”

ואני משיבה: “אסור לשבת עם הגברים! אני רק הסתכלתי, הקשבתי ושמעתי מרחוק. ראיתי שכל מה שאמרו לו הנהן בראשו ולא השמיע כל הגה. חשבתי לעצמי שהוא אילם. הם הסכימו על הכל בשמחה.

את הכלה היו קונים כמו פרה בשוק…

בהסכם היה, שהוא צריך להביא לחתונה חצי פרה, גרגירי דורה לשתי ארוחות: אחת לחינה והשניה לחתונה. וכל זה כדי להאכיל את כל הכפר לכבוד האירוע. אפילו חייבו אותו להביא עצים (חטאב).

החתן המיועד לא היה יכול לחטוב עצים בידיו העדינות ולכן כל החברים התארגנו, עזרו לו ואספו את העצים הנדרשים.

כמו כן, התחייב להביא לכלה חפצים שונים לצרכיה כמו: מסרק, מספריים, ראי וכן עפרון איפור מכסף. זה היה עיפרון שבקצהו היו שני כדורי כסף שנקראים “גנאגל” שבו היו הבנות מאפרות את עיניהן בפוך. בנוסף לכל התחייב שאני אשאר לשרת את משפחתי שבע שנים. ואם ירצה לקחת אותי בטרם יסתיימו שבע השנים ישלם את ה-20 גרוש. אחותו מרים נתנה לו 4 ריאל שהוא נתן באירושים וזה היה תנאי שאם הוא יתחרט הוא יפסיד את הכסף הזה, ואם הם יתחרטו הם ישלמו לו כפול. נסים קבל את זה כאופציה לקצר את זמן העבדות (כפי שבתחילה יעקב עבד ברחל שבע שנים) אמר לעצמו: “אני ארד לעדן אעבוד ואחזור עם הרבה כסף ואפדה את אישתי”. כך חשב.

כאשר קורה דבר מה בכפר כולם יודעים.

למחרת יצאו הבנות לחטוב עצים ושאלו אותי: “נו, איך החתן המיועד?”

עניתי:”החתן יתום והסכים לכל התנאים, אולם נראה לי שהוא אילם”. ואז כל הבנות אמרו: “אוי ואבוי “ידאבורא”! בת יעיש מתחתנת עם אילם!”

חזרתי הביתה עם עיניים נפוחות מבכי כי כולם לעגו לי.

נסים נשאר כשבועיים שלושה ואז ירד לעדן, לא לפני שנחתם ההסכם הכתוב .

שמעון אח של שאול שעיבי היה ערב. והדוד נסים חתם על שטר, שהוא מעין “שטר קניין” – הפרה נמכרה…

זו פעם ראשונה שבכפרנו עשו הסכם כזה, המחיר עבורי היה מאד יקר.

נסים הגיע לעדן והיתה לו הצלחה גדולה , המזל נפתח לו.

בטרם החתונה

לנשים הערביות היה כיסוי ראש שהיה מעוטר בתכשיטי כסף ואבנים טובות, וכשהבד היה מתבלה הן היו משליכות את הכיסוי לאשפה, מאחר ובעיניהן כבר לא היה לשביס הבלוי כל ערך.

נסים היה אוסף את כיסויי הראש שהושלכו, שורף את הבד, לוקח את המטבעות ה”גנאגל” ומוכר אותם.

הוא נשאר בעדן כשנה והרוויח הרבה כסף.

את הכסף שלח לדוד שלו כדי שיקנה את כל הדברים שהוא התחייב לחתונה, אפילו את העצים להסקה. בינתיים, הוא חזר מעדן והביא כל אשר הבטיח לי – לכלתו המיועדת. אני, שיותר לא בטחתי באף אחד, שמתי אותם בארגז עם מנעול.

הצמיד והעפרון של הפוך- האיפור לעיניים עדיין נמצאים איתי ואני משתמשת בהם עד היום.

צמיד מכסף עיפרון האיפור מכסף

ההורים שלי בנו לנו בגג חדר כדי שנגור בצמוד אליהם ואני אמשיך לשרת אותם כפי שכתוב בהסכם.

למרות שהגג היה גדול, שימש רובו לאחסון העצים ורק על חלק ממנו נבנה חדר המגורים שלנו.

עם רדת החשכה, אימי הניחה פח על אבן המדרגות, כדי שלא נברח. אם נלך על המדרגות בלילה זה ישמיע רעש וכך הם יגלו אותנו. ועם אור ראשון היא הייתה מוציאה את הפח.

החדר היה בנוי מקורות עץ וביניהם הניחו אבנים גדולות מחציבה בהר, ובחללים מלאו בקש ובצואת פרות וחימר. על הקירות היו מטפסים חרקים שונים”.

ה”חינה” ו”ליל הקללות”

“בדרך כלל, חודש לפני החתונה, הכלה לא אמורה לעבוד כלל. עליה רק לנוח מעבודות הבית, ובהתרגשות רבה להתכונן לקראת חופתה. לא אני!

אני עבדתי עד שלושה ימים לפני החתונה.

ביום שישי בבקר, לפני שהשמש זורחת, איך שרואים את איילת השחר, עושים את החתונה.

ערב קודם, יום חמישי בערב, עושים את החינה, הולכים למקווה, מקשטים את הרגליים והידיים בדוגמא עם החינה, ואח”כ מוסיפים “שודר” – צבע שעושה את הדוגמא כהה יותר.

כלה תימנייה

את הטבילה במקווה חייבים לעשות לפני החינה, כדי שלא יהיה “חוצץ” בין המים לבין הגוף, והכלה תהיה כשרה למהדרין. למקווה הלכתי עם אחותי ו”עמתי” היא דודתי. לא היה לנו בגד מיוחד לערב זה. לבשתי בגד רגיל. את הטבילה עשיתי ביום שלישי לקראת ערב.

יום רביעי היה יום מנוחה, לא עשיתי מאומה ורק התכוננתי לקראת יום חמישי.

בבית התאספו החברות והמשפחה. רק בנות מוזמנות לאירוע זה – בנים מחוץ לתחום.

שרו שירים והשמיעו צהלולים. כל מי שבא, גדולים וקטנים, הצטרף לסעודה. אכלו עסיד ומרק.

היה גם מנהג מיוחד שהיו שולחים ארוחה הביתה לכל הזקנים שלא יכולים להגיע.

אני הייתי הרבה שנים “שמושת” – מחלקת ארוחה לזקנים, כי הייתי חרוצה.

השירים והארוחה היו כל הלילה עד הבוקר.

הנשים חגגו לבד, והגברים חגגו לבד. האישה בבית הוריה, והחתן בבית הוריו.

בהמשך לחינה, בבוקר, הגברים באים עם שירים וריקודים -“זפה”, לבית שהכלה ממתינה שם.

אני לובשת שמלה לבנה ותכשיטים שהחתן קנה לי. כהינומה, על ראשי, מטפחת פרחונית גדולה המכסה את הפנים ונקראה “עקדה”, שנסים הביא לי מעדן.

ועושים את החופה מוקדם בבוקר. קבוצת הגברים הולכת ראשונה עם החתן בשירים וריקודים ואחריהם הולכות הנשים ואני ביניהן עד לבית של הדודה מרים.

ואז כל האורחים התפזרו לבתיהם.

אנו נכנסנו לבית של אחותו דרך החדר של הפרה ובעלי אומר: “אנו עוברים דרך הבושם”.

בעלי עולה ראשון לחדר לא לפני שאחותו אומרת לו:”תהיה גבר תתגבר עליה “קאע ראגאל”…הוא היה נרגש.

ואני עליתי אחריו ברגליים רועדות. לא ידעתי מה צפוי לי. אף אחד מעולם לא הסביר לי את שעומד לקרות בליל הכלולות. עדיין לא העזתי להרים ראשי ולהביט בו בעיני.

גם לאחר החתונה אני עדיין מתביישת ולא מביטה בעיניו.

בבוקר הביאה לנו אחותו מלווח לאכול. מרוב חרדה מהלא נודע לא הצלחתי לבלוע. הייתי רעבה ולא הצלחתי לאכול. את המלווח שלא הצלחתי לבלוע שמתי מתחת למחצלת “סילקה”, ואילו הוא אכל לשובע.

הוא נגע לי בכתף כדי להרגיע אותי, ואני התרחקתי ממנו כנשוכת נחש. אף פעם לא הייתי עם אדם זר לבד בחדר, ועוד גבר!

אני לא יודעת מה הוא אמור לעשות לי ואיך אני אמורה להתנהג. לא לימדו אותי שום דבר בנושא זוגיות, יחסים. אחותי הנשואה, חברותי וכל הנשים בסביבתי הקרובה לא מצאו לנכון לספר ולהסביר.

בעלי דווקא ידע מה הוא אמור לעשות. כיצד? בכפר דאלע בשוק הוא פגש מישהו וסיפר לו שהוא עומד להינשא והוא לא יודע מה עושים. אמר לו האיש: “בוא ואלמד אותך”. האיש השכיב אותו מתחת לעץ והראה לו מה עושים”.

בערב, בעלי שתה עארק כדי שיהיה לו אומץ. שם לי בפה מטפחת כדי שלא אצעק, ואם כן, שלא ישמעו אותי.

בעוד הוא עצמו רועד מהתרגשות ומחששות, ניסה לשכנע אותי שאסכים לקיים יחסים כי כך כולם עושים, והרגיע אותי שהכל יהיה בסדר, והוא יהיה עדין איתי. אני מקשיבה לו ומרוב פחד וחרדה הרגליים רועדות לי כעלה נידף. אני נשכבת על ה”פארדה” עם רגליים סגורות חזק, והוא משכנע אותי לפתוח… לבסוף הציע לי 2 ריאל ורק אז הסכמתי “לפיתאשה”- פתיחת הרגליים…

שני אנשים חסרי כל ידע וניסיון, לא יודעים מה עושים, ואיך עושים… וזה כאב!!! כאב מאוד!! הרגשתי שאני נקרעת. דמעותי זלגו בשטף, נשכתי בחוזקה את הסמרטוט שבפי ולא השמעתי קול. השמלה הלבנה שישנתי איתה ה”קאמיס”, התמלאה דם ואני לא הרגשתי, חשבתי שכך צריך להיות.

אחותו עלתה בערב עם מים כדי שאני אתרחץ, ולבשתי שוב את ה”קאמיס”. (בתימן הכלה לובשת את השמלה הלבנה שבוע ימים). לא ישנתי כל הלילה.

בבוקר הבנות באו לבקר ואני אמורה לתת להן “מלתות”, זהו ממתק שעשוי משומשום ודבש, או סוכריות לבנות עגולות בטעם נענע.

ירדתי לתת להן , ואז לאה אישתו של יעקוב מכפש ראתה אותי וצעקה בתדהמה ממה שראתה – השמלה הלבנה מגואלת בדם: “סעידה בת יעיש מלאה בדם!” הלכה מייד למרכז הכפר – למסבחה, ששם היתה גרה דודה סלאמה (“רוח הדודה”) וגם שם היא מספרת שסעידה בת יעיש “מטהרה בדמה”.

הדודה השתיקה אותה מייד. היא הכניסה את הפרה שלה ל”סאפל” – החדר של הפרה, ורצה מייד לראות אותי ולבדוק מה קרה.

היא העלתה אותי חזרה לחדר למעלה, הפשיטה אותי מהקאמיס, כבסה אותו תלתה שיתייבש, והביאה לי בגד אחר ללבוש בינתיים. (בתימן נהוג שאם הכלה מחליפה בגד אחר, זה סימן שהיא קבלה מחזור).

הייתי אמורה להמתין עד אשר השמלה הלבנה תתייבש, ולכן חיכיתי למעלה . וכשראיתי שהשמלה של הערב הקודם מלאה בדם, נחרדתי וראשי כאב. השמלה היתה קשה כמו קרש כשהדם התיבש בה. הדודה סלאמה הרגיעה אותי ואמרה לי: “אל תדאגי, כולם ככה, אל תתביישי”. ורק כאשר הקאמיס התייבש לבשתי אותו וירדתי למטה.

כל הזמן הזה, אחותו של בעלי שראתה את שקרה התעלמה ממני ולא דאגה לי כלל.

כל כך כאב לי ששבוע ימים בעלי לא נגע בי.

כמתנת חתונה אבי עשה לנו פארדה יפה צבעונית, בצבעים של אדום, שחור וקרם כמו שהיתה לו, ואנו הודינו לו על כך.

באותו הזמן עדיין לא קבלתי מחזור. אני התחתנתי בת 15 שנים. ורק בדרך לארץ ישראל כשהייתי בת 17, קבלתי מחזור פעם ראשונה. אז לא היו תחבושות או פדים או אפילו תחתון, לא היה כלום…מעולם לא הדריכו אותי בכל הליכות האישה, ועשיתי הכל לפי ההרגשה שלי בלבד. לכן –הבנות בארץ ישראל יש מזל, שאתן חיות בתקופה הזאת, שהכל ידוע לכן…

לימים קראתי לליל כלולותי הנורא הזה “ליל הקללות” ולא ליל הכלולות.

בעלי בא אלי בפעם השניה רק לאחר שטבלתי במקווה. הוא היה רוצה כל ערב, ואני התחמקתי כי סבלתי מכאבים.

ועכשיו, אפילו ש”הלא נודע המיסתורי” כבר איבד מהמסתורין שלו, עדיין הנושא נשאר בגדר טבו – לא דיברו עליו, אפילו לא עם החברה הטובה. לא היה מי שירגיע וינחם, לא היה למי לשפוך את הלב ולספר את המצוקות. והמצוקה היתה גדולה, לאורך כל מסע חיי.

(לימים, סופרו “הסודות” האלה ונחשפו בפני החברה הטובה, אבל רק לאחר שבני הזוג נפטרו. גם לחברה היה מה לספר, דברים הקשורים בזוגיות שלה, שהיו מזעזעים לא פחות מהסיפורים שלי).

שער העלייה

לאחר החתונה, בעלי נשאר איתי כחודשיים, ומכיוון שהיה צריך כסף כדי להחזיר לאחותו את ההלוואה שנתנה לו – 4 ריאל, נסע לעדן לעבוד ונשאר שם שנה. הוא נסע בלב שבור. אפילו שרצה לקחת אותי איתו – לא יכול היה לעשות זאת, על פי הסכם הנישואין שנחתם -“הסכם קניית הפרה”.

בתחילת שנות הארבעים (1943) היה בעדן מקום שנקרא “שער העליה”. למקום הזה הגיעו בהמוניהם יהודים מכל רחבי תימן נושאים בליבם את הגעגועים והערגה ל”ארץ ישרואל- ארץ הקודש”.

הם הגיעו לשם רק עם בגדיהם עליהם וספר התורה בידם, וכל רצונם לצאת לדרך.

“מי שרוצה לעלות לישראל, קדימה! זאת הזדמנות תזדרזו!”.

כך אמר נסים, בעלי, לאנשי הכפר כשחזר מעדן ובפיו הבשורה המשמחת על ההתארגנות לעלייה לארץ ישראל.

ואכן, עשר משפחות ראשונות נענו לו, התארגנו ללא היסוס ומייד יצאו לדרך.

“קחו לכם 20 ריאל, כמו שמופיע בהסכם ואני אקח את אישתי ונעלה לארץ ישראל”. אמר נסים להורי כשרצה לנצל את ההזדמנות, “לפדות” אותי, ולצאת עם כל החברה הצעירים לארץ ישראל.

“חס וחלילה! אתה לא לוקח אותה!” כך ענו לו. “הזהב במשקל וסעידה במשקל! בשום אופן היא לא תלך איתך”. נפלו פניו.

כשראה שאין הסכמה, חשב על תוכנית אחרת. פנה אלי ואמר לי: “כדאי לנו לעלות. בואי נלך עם החברה. אני אתן לשמעון שעיבי את ה- 20 ריאל, בלילה נצא ובבקר הוא יתן לאביך את הכסף לפי התנאי”.

עניתי לו מייד בתקיפות: “חס וחלילה! אני אלך ואשאיר את אמי חולה עם שני ילדים קטנים? מי יבשל, יחטוב, ישאב מים ויכבס להם?! אני לא מסכימה ללכת!”

שמואל היה אז בן שנה. אני אהבתי את האחים שלי אהבת נפש שלא ידעה גבולות.

בעלי ניסה לשכנע אותי: “את תהיי חולה, לא יהיה לך מה ללבוש, אף אחד לא ידאג לך – את תסבלי”.

“אני מוכנה למות, אבל לא אעזוב אותם!” זאת היתה תשובתי הסופית.

בערב אכלו ארוחה טובה, התחבקו, בכו, נפרדו ויצאו לדרך.

גם נסים הצטרף, בלעדי. חזר לעדן לעבור ולחסוך עוד כסף. אני נשארתי מאחור.

לכל קבוצת יהודים בכפר, שרצתה לעלות לארץ, היה שיך שהוא אחראי עליהם בפני השלטונות.

וכששמע שקבוצה עזבה את הכפר בא להטיל על אנשי הכפר שנשארו קנס, כי ברחו ויצאו לארץ ישראל ללא רשות ומבלי לשלם.

הקנס היה 7 ריאל לנפש ועוד 7 “כיאל של חיטה” – מספר שקים של חיטה – וזה היה המון!

מרסי שכננו היה חולה ולכן לא יצא עם הקבוצה הראשונה.

הוא בא לאבא יעיש ואמר לו “אנחנו במילא צריכים ללכת, במקום לשלם את הקנס הזה אנו יכולים בסכום הזה להגיע כבר לעדן.”

אמר לו אבי הקמצן “אין לי לשלם עבור הוצאות הדרך, אשתי חולה ויש לי ילדים קטנים”.

אמר לו: “כל ההוצאות עלי. וכשיהיה לך תחזיר לי”.

אבי התייעץ עם אימי והיא הסכימה. אבי ארג “פארדה” יפה עם כל מיני צבעים.

ביום הם התכוננו והכינו צידה לדרך –”קעדיד” – כעכים.

היינו אמורים לצאת בערב עם השקיעה.

הזמנתי את חברותי הערביות, נפרדתי מהן ונתתי להן במתנה חלק מהחפצים שלי.

בקשנו מהם לא לגלות לשלטונות. בערב נפרדנו מהחברים והשכנים, התנשקנו התחבקנו.

דודי אח של אבי יצא מהבית וראה את שכננו הערבי סעיד מוחמד מאזין למילות הפרידה, והבין שאנו עומדים לעזוב את הכפר, דודי השביע אותו שלא יגלה לשלטונות, כי אנו בורחים מבלי לשלם את הקנס. ואכן הוא לא גילה ואפילו ברך אותנו: “לכו בדרך השם”.

יצאנו בשעה 8 בערב, בחושך, כדי שלא יגלו אותנו הערבים והלכנו ברגל עד כפר שנקרא דאלע.

המרחק היה מהלך חצי יום כמו מפרדסיה לנתניה. אבל אנחנו הגענו אחרונים, רק לאחר כ- 14 שעות, בערך בשעה 10 בבוקר. ההליכה בשביל הצר שבין הכפרים היתה איטית וקשה כי אימי היתה חולה ולא יכלה ללכת. היא היתה נשענת על אבי בצד ימין ואני בצד שמאל. אבי ואימי הלכו בשביל הצר ואילו אני הלכתי בצידו, יחפה, על הקוצים. שמואל בן השנתיים היה על הכתפיים שלי. ושאול היה כבן שבע והלך יפה, באופן עצמאי.

הגענו לכפר ערבי, הכלבים נבחו ומרוב פחד שמואל שלשל עלי מהכתפיים ומטה. היה נורא .

הגענו לדאלע, ואני מלאה בצואתו של שמואל. נכנסו לכפר והגענו למשפחה של חברים של מרסי, ראש הקבוצה שלנו. הם החליפו לי את הבגדים, נתנו לי אחרים ללבוש ואני הייתי צריכה להמתין עד שיתייבשו הבגדים המלוכלכים שלי שאותם כיבסו.

לא יכולנו להמשיך כי חכינו לקבוצה נוספת שתתארגן מהכפר הזה.

השמועה: “עולים לארץ ישראל” משכה אליה יהודים רבים שזרמו כמו נהר מכל הכפרים. הם נראו לי כמו נמלים שירדו מכל הכיוונים.

לאחר שלושה ימים התארגנה קבוצה גדולה ויצאנו לדרך במשאית.

הישיבה לא היתה נוחה, הנסיעה היתה בהרים, והגוף כאב מאוד מהטילטולים.

הגענו לכפר בשם לאחג. ראינו ים של ראשים – היו המונים של פליטים יהודים. וכולם היו בחרדה כי רצו להחזיר אותם לתימן. הם התפללו שלא יחזירו אותם. היו יהודים מצנעה שתפילתם היתה מזעזעת את השמים, תפילה עם זעקה ובכי גדול. אמות הסיפים הזדעזעו.

בגלל הצפיפות וחוסר היגיינה, היו כולם מלאים כינים בראש בגבות בריסים. היינו מתגרדים.

לא היה היכן להניח את ראשינו, הכל היה מלוכלך ומלא חרקים.

שבוע ימים שהינו שם בסבל רב.

מרסי, שהיה לו כסף, חיפש בעל מונית שיקח אותנו משם ויעביר אותנו את הגבול מלאחג למקום שנקרא שיך. זה היה גבול בין תימן ועדן והמרחק בין שני הכפרים כמו מפרדסיה לבית ליד.

בכפר שיך היתה גרה קאמר ימיני (שגרה בארץ בתל מונד). היא היתה קרובת משפחה של בעלי.

בעל המונית רצה 4 ריאל לנפש שזה היה הון תועפות בשביל חמש דקות נסיעה. הוא דרש מחיר זה בגלל הסיכון שהוא לוקח על עצמו אם ייתפש.

הגענו לשיך, למקום שנקרא בית הקודש, הכוונה למקום חניה ששם כל העולים מתאספים. את המקום הכינו אנשי הסוכנות היהודית.

היו שם סככות, והיתה באר מים. פגשתי שם את כל החברות שלי שעזבו לפני, והתחלתי לבכות משמחה. כולם בכו יחד. זה היה בכי של געגוע ושמחה.

הן שאלו אותי: “איך הגעתם עד הלום?” ואני ספרתי להן את תלאות הדרך.

שיכנו אותנו בסככה ללא מיטות. כל אחד ישן על האדמה או על הפארדה שלו.

מרים אחות בעלי הגיעה לשם לפנינו, וכשראתה אותנו הלכה לבשר לקאמר שאשת אחיה הגיעה.

ואז היא שואלת אותי: “איפה הציוד שלכם? היכן הפארדה שלך?”

עניתי לה: “לא יודעת, תשאלי את אבי”.

לא ויתרה, הלכה לאבי ושאלה אותו:”היכן הפארדה של סעידה?” אמר לה:”הנהג של המשאית לקח לה אותה”.

חזרה אלי ואמרה לי: “אביך אמר שהנהג לקח לך את הפארדה”.

אמרתי לה:”הנהג לקח את הפרדה החדשה שלו ולא את שלי, זו שהוא עשה ונתן לי כמתנת חתונה.

חזרה אליו וגערה בו: “אתה לא מתבייש! תחזיר לה את הפארדה שלה!”.

ואכן, הוא מרוב בושה מאנשי הכפר שהיו שם, החזיר. כעסתי – איך אבא מסוגל לשקר במצח נחושה?

לאוכל שאכלנו בשיך, היה ריח מחניק ומגעיל וקשה היה לאכול.

במתחם העלייה היה איזור ששם היינו מכינים את האוכל בעצמנו. לא היה גז, היינו מדליקים עצים, כמו בכפר. אבי היה קונה מהמקומיים חיטה, ואני הייתי טוחנת לקמח. אבי ואימי היו מכינים להם במחבת והיו אוכלים לבד. ואילו לילדים שלהם – אני, שאול ושמואל, היו קונים לנו לחם מסריח ומגעיל שנקרא “רותי”. נסיתי לבלוע אולם לא הצלחתי זה היה עולה לי חזרה למעלה.

איזה רוע לב היה כאן , העיקר דאגו ל”בטנהום” – לבטן שלהם ואנו הילדים לא חשובים. עד היום כשאני נזכרת בטעם ובריח אני נאחזת בגועל!

לאחר כשבוע ללא אוכל כהלכה חליתי ואז קאמר לקחה אותי אליה הביתה , סדרה לי מיטה – “פארשת לי” , ו”דפאתני” כלומר: כיסתה אותי. דאגה לי כאם, שזה מה שההורים שלי היו אמורים לעשות ולא עשו.

כל התקופה הזאת, בעלי, לא היה איתי כי הוא נסע לעדן לעבוד כדי שיהיה לו כסף ” לפדות אותי” מהורי.

אבי, שאני – המשרתת חלתה ולא יכלה לעשות את המלאכות שהיתה עושה, שלח לבעלי מכתב עם אבא של שרה – גרושתו של שמריה.

כתב לו : “נסים שלום. אנו נמצאים בשיך תבוא”.

הוא קבל המכתב ולאחר שקרא את תוכנו אמר: “אני לא רוצה לבוא למקום מלא כינים ומלוכלך, אני מוכן לבוא רק אם אני יכול לקחת את אישתי”. והוא לא בא.

בינתיים שוב יש לחץ מהשלטון האנגלי בעדן, לגרש את כל הפליטים חזרה לתימן.

במחנה קמה קול צעקה ותפילה עד השמים לנסות לשנות את רוע הגזרה, כי אין להם לאן לחזור.

פתאום הגיעה משלחת מארץ ישראל עם משאיות והעבירו את כל הפליטים שהיו במחנה בשיך למקום אחר, מחנה מעבר מרוכז ומסודר שנקרא “פיוש”.

את החולים העבירו לבית חולים מאולתר. היו שם אחיות ישראליות, יהודית וציפורה. לבריאים עשו חיטוי: גלחו אותם לגמרי, כל השיער בגוף, כולל הפיאות והזקן! זו היתה השפלה מאוד קשה כי הפיאות והזקן היו החזות הכי חשובה ליהודי תימן! כך הם נבדלו מהשכנים הערבים.

את כל אלה שעברו את החיטוי, העבירו למקום אחר, נקי.

את החולים שמו באיזור מבודד. אני הייתי חולה מאוד. חליתי בטיפוס עד איבוד הכרה. לא זוכרת כמה ימים הייתי ללא הכרה.

יום אחד אני מתעוררת, כאילו ישנתי וקמתי, ואומרת: “הפה שלי יבש, אני צמאה רוצה לשתות”.

זאת היתה אחת הפעמים הבודדות שביקשתי עזרה. וראיתי את אימי יושבת בפינה, היא היתה בצום כי חלתה בשלשול. במקום לשמוח שהתעוררתי ולתת לי מים, היא מתלוננת שהיא רעבה והולכת למות כי לא נתנו לה אוכל. רק על עצמה חושבת וכהרגלה רצתה שאשרת אותה. אני כעסתי מאוד וכמו התעוררתי מתרדמת, קמתי בכוחותי האחרונים. נאחזתי בקצה המיטה ובכל מה שהיה בדרכי, בקושי רב הגעתי עד פתח האוהל. שם היה כד מים גדול, מכוסה, ולידו כוס. הייתי כל כך חלשה וכולי רועדת שלא יכולתי לעמוד לשתות. מילאתי את הכוס במים וניסיתי לשוב חזרה למיטה ושם לשתות. במחצית הדרך נפלתי ואבדתי את ההכרה שוב. העזרה הגיעה – לא מאמי “החולה”. אשה זרה קמה ממיטת חוליה השקתה אותי במים ועזרה לי לשוב למיטה.

לימים, נודע לי שהיא גרה במושב חדיד. כאשר העולים באו בשנות החמישים הם גרו בבית של נסים קעטבי. מייד הכרתי אותה, הזמנתי אותה לבית שלי והיינו ממש חברות, כשהלכתי לחדיד להתרפא ממחלת האסטמה פגשתי אותה, התחבקנו התנשקנו והיא מאוד שמחה!

בעלי נסים בא מעדן לבקר אותי כי כאשר הייתי חולה, קמאר שלחה את מנחם מכפש להודיע לו בתקיפות: “אם אתה רוצה לראות את אישתך פעם אחרונה תבוא מייד!” לאחר כחצי שעה הוא הגיע.

בינתיים לקחו אותי למרפאה. עדיין הייתי מאוד חולה, היה קשה לי לעמוד וצעדתי כמו שיכורה. והוא רואה אותי ולועג לי ומחקה אותי ועושה תנועות כמו שאני הולכת, כמו שיכור. הוא עושה זאת כי הוא מזכיר לי שלפני שירד לעדן ביקש ממני לבוא איתו כי אם אהיה חולה אף אחד לא ידאג לי. והוא אכן צדק, אף אחד לא טיפל בי באופן מסור. במיוחד לא הורי, שמהם ציפיתי שידאגו לי כדי שאבריא מהר, ואוכל להמשיך לטפל בהם ולסעוד אותם ואת אחי הקטנים.

נשארתי באוהל החולים והוא חזר לעדן. בינתיים אבא שלי יעיש בא לבקר אותי ואת אמא שלי.

אני שומעת את קולו אולם לא מכירה אותו, וזאת כי גילחו לו את שיער הראש, הזקן וכל השיער בכל חלקי הגוף. אבי מתקרב לאימי מחזיק לה את היד, והיא בפחד גדול דוחפת אותו ואומרת: “יאדאבורה! – אוי ואבוי לי! מי זה?” והוא סיפר את כל סיפור החיטוי והגילוח.

לאחר שהחולים הבריאו העבירו אותם למחנה הבריאים.

אנשי המשלחת שהגיעו למחנה מישראל חילקו מנות לפי מספר הנפשות במשפחה.

כאשר מחלקים את המנות, אבא שלי, יעיש, אומר: “אנו חמש נפשות -כולל אותי בספירתו- והוא מקבל את המנות המגיעות לו לפי הודעתו.

ואילו בעלי אומר: “אנחנו שתי נפשות – וגם הוא כולל אותי בספירתו.

האחראי לחלוקה נותן לבעלי שתי מנות, ואומר לאבי: “הפעם אני נותן לכם, אולם מחר אני אתן כפי שצריך, כי האישה אחרי בעלה”.

למזלי, קבלתי את המנה שלי מבעלי שאם לא כן יתכן והייתי ממשיכה לרעוב כמו תמיד.

אבא שלי הלך לבשל לו ולמשפחתו, ומכיוון שלא היה מורגל בזאת, הנשים שבמחנה עזרו לו.

ובעלי הלך לבשל בשביל שנינו כי עדיין לא חזרתי לכושר מלא.

בהנהלת המשלחת החליטו שיש צורך לעבור למחנה שממנו יוצאים לארץ, ואותו יש להכין.

הם אמרו:” מי שיתנדב ויבוא להכין את המחנה במצעבן: להקים אוהלים , סככות, מרפאה , שירותים , ועוד, ייכנס לארץ ישראל ראשון”.

הראשונים שהתנדבו היו הזקנים, לפני הצעירים. הם הכינו סככה אחת גדולה לעשר משפחות שבאו מהכפר שלנו. אבא שלי, יעיש, הלך ראשון כי רצה מאוד להיכנס ראשון לא”י .

אנשי המשלחת מא”י הכריזו שתחילה יכניסו את הנוער שנקרא “עליית הנוער”, ואח”כ זוגות צעירים. הלכתי מייד להציע את עצמי לעזרה בהקמת המחנה כי אני כבר החלמתי והתחלתי לבשל.

הבישול היה עם עצים, היה עשן, רוח וחול וכל זה נכנס לעיניים, והעיניים היו אדומות.

ממש לפני העלייה לארץ ישראל, שלחו את כולם לבדיקה רפואית, כי רצו שרק הבריאים ייכנסו לארץ. גם אני הלכתי להיבדק במרפאה.

אמא שלי התחילה לבכות כי אמרה: “אולי יגידו שהיא בריאה ויעלו אותה מייד לארץ ישראל ואנחנו נישאר עדיין במחנה”. לאחר הבדיקה הוחלט לא לשלוח אותי כי העיניים חולות – יש בהם חררה – לא הייתי כשרה להיכנס לארץ.

אמא שלי שמחה מאוד שלא הותר לי לצאת וכך לא אפרד ממנה ואמשיך לשרתם. ובעלי כעס מאוד, והאשים אותי: “את התנדבת לבשל בעשן וברוח ובגללך אנו לא נכנסים לארץ! כל החברים ייכנסו, וגם הזקנים ייכנסו ורק אנו נשאר כאן!”.

אמא ואבא שלי ואחיי שאול ושמואל הלכו להיבדק ונמצאו בריאים והצליחו להיכנס לרשימת העולים.

אמא שלי לא בכתה שהיא עוזבת ומשאירה אותי מאחור, לבד.

הם עלו לארץ ובעלי אמר לי: “עתה, את לא הולכת לבשל ולא הולכת “לנפוך בעשן! מעכשיו – אני אטפל בך ואבשל לך ואביא לך עד לשולחן עד שתבריאי! תעשי טיפות עיניים וגם אנו נכנס לא”י”

הודיתי לאל שיש לי בעל כזה שדואג, ואמרתי לו: “סאטאראק! שאלוהים ישמור עליך!”

למזלי הטוב, הורי שידכו לי בעל טוב, מתחשב ודואג. יש בנות שהזיווג לא צלח, בלשון המעטה, והן סבלו בשתיקה כל השנים.

ההרגשה החדשה הזאת הייתה נפלאה, שאני במרכז, הכי חשובה והכי נאהבת וזו תחושה שלא הייתה לי מאז לידתי. בעלי היה מפנק אותי נותן לי לאכול מאכלים טעימים ומזינים, מכין כובדה – כבד על האש ונותן לי לפה, ומטפטף לי טיפות עיניים שאחלים מהר. זה היה בשבילי ממש כירח דבש.

ההפלגה

לאחר כחודש ימים במחנה הגיע תורנו וגם אנו עלינו לאניה בנמל עדן. בעיני, שמעולם לא ראיתי ים או כלי שיט, היתה האניה ענקית. עלו לאניה הרבה עולים.

בקומה התחתונה היו מעמיסים סחורות וגם בעלי חיים כמו גמלים כבשים ועוד. כשעליתי לאניה, כל הציוד שלי היה הבגד שעלי וה”סונדוק”- ארגז בגודל של 60/30 ובו היו התכשיטים מכסף: לאבה – מחרוזת ענק לצוואר, צמידים, הראי והפוך שקנה לי בעלי לחתונה, ועוד. היהודים התימנים היו ידועים באומנותם שהיתה מלאכת המחשבת בכסף.

לאניה עליתי ועדיין אין לי נעליים לנעול. עם העליה לאניה לקחו לנו את בגדינו ונתנו לי שמלה שקופה. ואני עדיין בלי תחתונים. למזלי, העונה הייתה קיץ תקופת חודש אב, ולכן לא נורא אם אין נעליים או תחתונים.

הפעם הראשונה בחיי שקבלתי מחזור היה במסעבן, בזמן שחיכינו לעלייה לאונייה, ובעלי רצה שאלך למקווה לטבול. לאחר מחזור, אישה חייבת ללכת למקווה לפני שבעלה אמור לבוא אליה, היא צריכה להיטהר. לא הלכתי למקווה כיוון שלא הסכמתי לקיים ביאה כי איתנו באוהל ישנו הרבה אנשים והכל היה גלוי ופתוח. ואז הוא אומר:” את מורדת!” לא נהוג שאישה לא שומעת בקול בעלה היא נחשבת “מורדת” וזו יכולה להיות עילה לגירושין. אמרתי לו: “כאשר נהיה באוהל לבד, אני מוכנה. בתנאים האלה בשום אופן אני לא מסכימה!”.

הוא הבין אותי ועלה בראשו רעיון: הלך לישוב הקרוב, שנקרא השיך, מרחק חצי שעה הליכה, ושם עדיין גרה קאמר ובקש ממנה לתת לנו לישון לילה אחד. היא הסכימה וסדרה לנו חדר לישון אצל מישהו . ורק אז הסכמתי ללכת למקווה. והלכנו לחדר שאורגן מבעוד מועד ובבקר חזרנו למסעבן חזרה ובעלי היה שמח וטוב לבב.

תמונת העליה

האניה יצאה מחוף מסעבאן בעדן לכיוון פורט סעיד שבמצרים.

אני לא זוכרת את המסע באניה, איך ישנו, האם היתה צפיפות, האם היו מיטות. הרגשתי כל כך בודדה – כל משפחתי, מכרי וחברותי כבר יצאו לפני כן.

אולם דבר אחד שהשאיר בי רושם עז אני זוכרת: זה היה בלב ים, מתה ילדה וזרקו את גופתה לים, כך נהגו בים עם המתים על האונייה. ובשל כך, האניה לא המשיכה בהפלגתה שבוע ימים. במהלך ההפלגה ניגש אלי מישהו ורצה לתת לי דג גדול במתנה, נבהלתי וברחתי ממנו כי לא הייתי רגילה שגבר פונה לאישה.

ובעלי אמר לי: “טפשה, הוא מציע לך משהו, מה את מפחדת?”

ועניתי לו: “אני לא יודעת מה זה. ואולי יש לו כוונות לא טובות.”

באניה קבלתי מחזור בפעם השנייה. לא היה לי ציוד היגייני ולא ידעתי איך לטפל בעצמי.

בתום שבועיים התקלחתי ורציתי ללכת למקווה לטבול. אולם קבלתי שוב מחזור.

בעלי נסים התעצבן כי הוא כבר ציפה למגע וזה לא מגיע ושוב קרא לי “מורדת”.

אזרתי אומץ ואמרתי לו: “אתה רוצה לראות “? הוא נבהל מתגובתי וענה לי: ” אני מאמין לך” .

הגענו לפורט סעיד.

ירדנו מהאניה ועשו לנו כאן חיטוי אחרון לפני הכניסה לא”י. שם עלינו ברכבת שנסעה לדמשק ואנו אמורים לרדת בעתלית.

זו לי הפעם הראשונה של נסיעה ברכבת. הנסיעה היתה בדממה, לא היו שירים ולא ריקודים כפי שאנו מכירים היום. היינו הלומים. כל אחד היה עסוק בעצמו היינו “מדאקדאקים” – תשושים ועייפים עם הצער והקושי שעברנו. המילה “מדאקדאקים” באה מדימוי אל החבטות של העלי בתוך המכתש ככותשים בו משהו והוא משמיע קול: “דאק-דאק-דאק”…

הגענו לארץ הקודש

הגענו לעתלית בתחילת חודש אב שנת 1944. ירדנו מהאונייה ונלקחנו למחנה העולים שהיה שם.

במחנה היו עולים מכל קצוות העולם. זה היה המפגש הראשון שלי עם יהודים שאינם מתימן.

הם היו כל כך שונים ומוזרים: ללא זקן ופיאות, אפילו כובע לא חבשו. צבע עורם הבהיר ולבושם השונה כל זה הכה אותי בהלם.

שוק נוסף היה שאמנם הגענו סוף סוף לארץ הקודש, אבל קודש לא היה הדבר העיקרי בה.

החילוניות, אותה לא הכרנו ולא ציפינו לה, היתה בכל.

עם הירידה מהאונייה, נתנו לנו מנת לחם ומרגרינה. המרגרינה היתה מאוד רכה ושומנית ואנחנו השתמשנו בה למרוח על עורנו היבש, כפי שעשינו בתימן עם ה”סמנה”.

באותו מעמד של הירידה מהאונייה, קבלתי גם זוג נעלים לבנות. נעלתי אותן.

ראתה אותי אישה בהירת עור, שגם היא הגיעה בעלייה, ואמרה לי: “גברת, את נועלת את הנעליים הפוך!” אני, שזו לי הפעם הראשונה לנעול, לא ידעתי איך נועלים נעליים. הפכתי את הנעליים כפי שאמרה לי הגברת, ועל אף ההרגשה המוזרה, הייתי שמחה ומאושרת.

פתאום אני מקבלת מתנות מזרים שרוצים בטובתי ובנוחותי!

הסוכנות היהודית סדרה קודם את הקבוצות הראשונות שהגיעו.

ההורים שלי ואחי, שהגיעו לפניי, נשלחו לתל מונד וזה היה ביתם תקופה ארוכה. עד היום, שמואל, אחי גר בו.

כשהגענו לעתלית היה זה צום ט’ באב וצמנו. נדהמנו כשראינו שיש יהודים שאינם צמים!

אחרי שנשארנו שבוע בעתלית, אמרו לנו: “מי שיש לו משפחה בארץ נשלח אותו אליהם, ומי שאין לו משפחה נשלח אותו לאן שאנו נחליט”.

בעלי שלא רצה להיות בקירבת בני מישפחתי, אמר להם שאין לנו משפחה וביקש שיתנו לו שתי מיטות סוכנות , שני מזרוני קש, (שהיו מלאי פישפשים) שתי שמיכות קלות וכן גם מעט מטבעות, אולי שני גרוש.

שלחו אותנו לגן חיים. בפרדס היו כמה בתים נטושים של האנגלים וכמה אוהלים. אנו קבלנו אוהל. לא היה מאומה שם, לא מים, לא מכולת, גם שירותים לא היו היינו כמו חיות ביער.

בעלי היה הולך ברגל, בין הפרדסים, לכפר סבא להביא לחם. אכלנו לחם יבש.

לא אכלנו אוכל חם כי לא היו כלים ולא היה איך לבשל.

בעלי קיבל עבודה בפרדס, ויצא מדי יום לעבודה.

נשארתי באוהל הסגור לבד. ישבתי בחוסר מעש – אני, שהייתי רגילה לעבוד מבוקר עד ערב!

לא היו לי מכירים ולא היה לי עם מי לדבר. אפילו שהיו מסביבי עוד מספר אוהלים שבהם ישבו נשים כמוני, כל היום הייתי לבד, כי הייתי מאוד ביישנית ולא העזתי לפנות לאף אחד.

פתאום חזרה לי דלקת העיניים, וזה הגדיל את המצוקה שלי.

ההתאקלמות בארץ

מנחם מכפש, בעלה של אחותי, בא לבקר אותנו באוהל שבפרדס, ולקחת אותנו אליהם לחגוג את ראש השנה אצלם. הם גרו בצריף בשכונת נווה שלום בנתניה, בחצר של אמא של מהללאל .

(אמא של מהללאל נפטרה ב 15.11.2009 בעת כתיבת שורות אלו).

אני התלהבתי מהצריף שבו גרה אחותי –הוא נראה לי כמו ארמון!

בזמן שהותי אצל אחותי, קבלתי את המחזור חודשי. זה נושא שלא מדברים עליו. קשה לי לספר על זה – אפילו לבתי – וקשה עוד יותר לדבר על הנושא הזה בקול רם. בזמן שאני מספרת לבתי אלישבע, אני מתביישת ומנמיכה את קולי. הצניעות בעדה התימנית היא שם דבר.

בצריף שבו גרה אחותי היה רק חדר אחד. הם ישנו על המיטה ואילו אנו ישנו על הרצפה – על ה”פראש”. בעלי חיכה כבר הרבה זמן ורצה “לחגוג” איתי במיטה.

אמרתי לו: “תירגע! אנו לא יכולים בתנאים האלו לקיים. חכה עד אשר נהיה באוהל שלנו בכפר סבא. אי אפשר לעשות זאת אצל אחרים.

הוא כעס מאוד ואמר לי “את חייבת !!! כבר הרבה זמן עבר!”.

בדיוק בזמן הזה באה להתארח ג’אזאל בת משה (אמא של יונה מור), וכולם מתאספים בערב בחצר שלהם ואחותי אמרה לי:”בואי נלך ונשב איתם. כולם יושבים שם ונראה את האורחת שהגיעה”.

כמעט כל הכפר שלנו מתימן הגיע לשם, והיה כיף לפגוש את כולם. הלכנו אחותי ואני למפגש.

בינתיים בעלי נסים התכונן לערב והכין את ה”פראש”.

כשאחותי ואני חזרנו קרוב לחצות, בעלי אומר לי “בינת יעיש, תני לי מיי (מים)”.

הבאתי לו מים בכוס והנחתי את הכוס על הרצפה ולא נתתי לו ביד. כי עדיין אני טמאה ולא הלכתי לטבול במקווה. (זה היה מנהג אישה שעדיין לא טבלה, לא נותנת שום חפץ לבעלה ביד).

והוא כעס מאוד ודפק את הראש בקיר. ואני נבהלתי כי הייתי עדיין תמימה לא יודעת כלום.

אחותי כבר מנוסה בנושא זה ואמרה לי: “אולי בעלך ביקש ממך לטבול ולא עשית זאת”.

עניתי לה “נכון, לא הסכמתי לטבול כי אני לא מוכנה לקיים מגע בבית זר שבו רק חדר אחד ויש עוד אנשים בבית .”

אחותי אמרה לי: “הוא כעס כי התכונן ואת איכזבת אותו. לא מקובל לסרב לבעל. לכן מחר כשבעלי מנחם ייסע לתל אביב ויחזור רק למחרת. אני אלך לישון אצל אמא של מנחם, ואתם תקיימו מפגש (“טסטסו” ) וזאת, לאחר שתלכי במהלך היום למקווה”.

עניתי לאחותי:”בתנאים אלו, אני מסכימה” וכך עשיתי .

הלכתי למקווה. טבלתי, ובערב קיימנו מגע שהיה ארוך מתמיד כי כל הזמן שמענו קולות מהחצר וחיכיתי שהמעשה כבר יסתיים, כי לא נעים ששומעים קולות מסביב .

ממעשה זה. נכנסתי להריון בבני בכורי ראובן.

אני ראיתי את החיים שלהם בנווה שלום וקינאתי בהם איך שהם מסודרים. כל אנשי הכפר שלנו שם.

יש להם בתוך הבית חשמל. ובחצר מים זורמים מברזים, טאבון, פתיליה – פורה, לחמם מים לקפה.

“סועד” לעשות כובזה -לחם. יש להם חיים טובים. באותו הרגע אמרתי לבעלי: “אני לאוהל לא חוזרת! אני נשארת פה!”

בעלי ניסה לשכנע אותי לוותר ולחזור לאוהל, בטענה שאולי נפסיד את הזכות שלנו לדיור. ואני מתעקשת ואומרת: “לא! לא איכפת לי משום דבר! אני נשארת פה!”

אחותו מרים אמרה לו: “תזהר! אל תשמע לה. הן יקלקלו לך אותה. אל תשאיר אותה פה”.

חזרתי לאוהל שבפרדס וידעתי שזה יהיה זמני בלבד.

המעבר לנווה שלום בנתניה

בינתיים, בעלי התחיל לעבוד בנתניה במוזאיקה. הוא עבד במחנה בריטי שנקרא “טוברוק” בתקופה זו הבריטים עדיין שלטו בארץ. האבן ששמשה אותו בעבודה עדיין נמצאת אצלי בבית.

זו האבן שבה עבד נסים במוזאיקה.

הוא היה נוסע באוטובוסים מכפר סבא לנתניה. ואמרתי לו:” במקום לנסוע הלוך וחזור מכ”ס לנתניה, ניקח צריף ונשלם שכירות במקום הנסיעות”. והוא השתכנע.

בראש השנה, כשביקרתי בנווה שלום, נפגשנו כל בנות השכונה, כהרגלנו תחת העץ. וספרתי להן שאני מחפשת לגור בסביבה.

אשת החישאי אמרה לי שיש לדודה של יונה קעטבי (בית שמואל גמיל) בנווה שלום צריף בחצר. שכירות במחיר של לירה וחמישה גרוש, ה-5 גרוש זה עבור המים.

חזרנו לכ”ס לאוהל, והעברנו את כל הציוד שהיה לנו שם בעגלה שבעלי ארגן. זה היה: הארגז מתימן ששימש אותנו כארון וכשולחן, והמיטות ששימשו גם ככיסאות.

גרנו שם חודש. נגמר הקייץ. הגשם התחיל לרדת והגג היה דולף. לא ידענו היכן לעמוד, בכל מקום המים יורדים.

בשבת ישבנו בחצר, וכל החבר’ה התאספו שם. ואז הם שאלו אותי:”נו, איך לגור פה?”

התחלתי לבכות: “אנו לא יכולים לישון, הגשם יורד ודולף ואין אפשרות להרדם”.

שרה בדאני אמרה לי: “יש לנו צריף חדש בחצר. בעלי אהרון רוצה שכירות לירה וחצי.”

אמרתי: “אני באה לראות אותו מייד!” ראיתי אותו. צריף מפח, גדול, חדש ומרווח!

שמחתי מאוד וליבי רקד. ואמרתי: “אני מסכימה! אני אלך לעבוד ויהיה לי כסף לשלם!”

שרה בדאני הציעה לי ללכת לעבוד במשק בית ושאלה אותי:”האם את יודעת לעבוד בעבודות הבית”?

אמנם לא הייתי מורגלת לעבוד בעבודות של א”י ולא ידעתי לכבס, לבשל, לגהץ, לשטוף וכד’ אבל אמרתי לה בנחישות:”אני אלך ואלמד וכך אדע. וכך אוכל לשלם את השכירות”.

נסיון בזה צברתי אצל שרה בדאני. הייתי עוזרת לה בכביסה ובנקיון.

היינו ביחד כמו אם ובתה. הייתי גם אוכלת איתה את הארוחות, ואחותה סעידה היתה מאוד מקנאה וניצלה כל הזדמנות להציק לי.

החיים בשכונת נווה שלום היו נהדרים, חיינו שם בנועם ובאחווה. היתה רגישות למצוקת האחר. תמיד היתה שם יד שתמכה ועזרה.

אני לא אשכח את היום ההוא שישבנו עם הבנות בחצר ביחד. צחקנו, ספרנו סיפורים ובשעת הצהרים התפזרנו כל אחת לביתה. מרים, אשת הטרב, (אשתו של טרב)הזמינה אותי אליה הביתה וכבדה אותי בארוחת צהרים שכללה מרק עוף, חילבה עם סחוג וכפושה שהיא סוג של פיתה. את הסחוג היינו טוחנים

באבן שטוחה רחבה ועליה הייתה אבן עגולה מאורכת .

^{האבן שטחנו בה את הסחוג}

איך האשה הזאת הרגישה שלא היה לי אוכל בבית?

אכלתי בתיאבון רב, וחשבתי כל הזמן על בעלי נסים שהיה בעבודה ולא היה לו אוכל.

יום יום בישלנו ביחד בחצר. כל פעם מישהי אחרת שמה את הסיר שלה על הכירה האחת שהיתה שם.

כשאני הגעתי לכירה והתחלתי לבשל ב”פירני”, שהוא כלי חרס על האש, סעידה אחות של שרה בדאני הייתה באה ומורידה אותו ושמה את הכלי שלה.

אני, שלא אהבתי לריב, הייתי יושבת בשקט עד שהייתה מסיימת, ואח”כ הייתי מחזירה את הכלי שלי שוב וממשיכה לבשל.

הצריף היה משותף וגם השימוש בכל האביזרים מסביב היו משותפים. היו לי שתי צלחות וכשהייתי רוצה לשטוף אותן והייתי ליד הברז שבחוץ, היא הייתה באה מעלי ומפריעה לי ואני לא הוצאתי הגה מפי, אפילו לא סיפרתי לשרה ואהרון.

יום אחד עבר אהרון, בעלה של שרה (גיסה) וראה זאת. הוא וכעס עליה מאוד ואמר לה: “את לא מתביישת?! היא ילדה ואין לה לשון! היא לא מדברת, ואת מעיזה לעשות לה כך. תני לה לסיים ואח”כ את תמשיכי” והיא התנפלה עליו: “כן! אתם אוהבים אותה, כאילו היא אחותכם, ואלי אתם לא מתייחסים!” מאז לא הציקה לי יותר.

אפילו שהחיים בשכונה היו די טובים, וכבר לא גרנו באוהל בכפר סבא, לא היה קל לגור בצריף הדל..

גם שם לא היה שקט בלילה כי הגג עשוי פח והגשם מכה בגג ושומעים כל הלילה: “טינינין טינינין”.

בקיץ חום אימים, ובחורף קור כלבים.

אבל, בגלל שאני אוהבת אנשים וחברה כל חיי, לא היה איכפת לי כי הייתי בחברה טובה. שרה בדאני היתה מקסימה ונעימה. אהבתי אותה, היא היתה לי כמו אמא .

אבי בא לפרוע את “השטר”

בזמן שהותנו בנווה שלום באו הורי לבקר. בדרך כלל הצעירים הולכים לבקר את המבוגרים, אולם אבי לא בא סתם לביקור – הייתה לו משימה.

לאחר ישיבה קלה, אבי מוציא את “שטר הקניין” – “חוזה רכישת הפרה/האישה” שנערך, כאמור לעיל, לפני החתונה, ודרש מנסים את העשרים ריאל – הכסף ששולם אז עבורי.

אני לא האמנתי למשמע אוזני! כל כך כעסתי שחטפתי את השטר מידי אבי וקרעתי אותו לחתיכות.

אני חושבת שקבלתי אומץ לעשות כן בגלל שידעתי שאנו בארץ ישראל וכאן יש חוקים חדשים, ובכלל בארץ היתה לי אפשרות לחשוב באופן עצמאי ולתכנן את חיי וחיי משפחתי החדשים.

אני יוצאת לעבודה

בעלי המשיך בעבודתו במוזאיקה במחנה “טוברוק”.

במקביל שרה שלחה אותי לעבוד בכל עבודות הבית אצל אישה אחת, “שיכנוזית”, שהיתה אחרי לידה.

אני לא יודעת כלום, מלאכות אלה חדשות לי, הרגשתי אבודה. אני לא יודעת איך מנקים בית, מכבסים , שוטפים ריצפה. לא יודעת שצריך להפריד בין בגדים לבנים לצבעוניים.

האישה נתנה לי לכבס חיתולים, כיבסתי אותם עם צואת התינוק, והם יצאו יותר מלוכלכים מקודם… הלכתי לתלות את הבגדים בחבל, שברתי את רוב האטבים… מרים ימיני ראתה אותי, היא עבדה בבנין בקומה מעלי, וירדה והסבירה לי כיצד מהדקים את הבגדים לחבל עם האטבים שהיו עשויים מעץ.

ניסיתי אחד, הצלחתי, אולם לא עלה בידי לעשות את היתר…

הייתי צריכה להחליף מצעים במיטה, עשיתי זאת הפוך… כיסוי מיטה יפה פרחוני לא הצלחתי לפרוש אותו כמו שצריך… הרגשתי כאחת שיש לה שתי ידיים שמאליות.

כאשר יש הפסקת חשמל, מדליקים את העששית . בעששית היה עשן והיא בקשה ממני לנקות אותה. לקחתי סכין עם מטלית כדי לנקות, הסכין נכנסה ועברה לצד השני וקלקלתי את העששית.

אמרה לי ביאוש: “קחי לך את ה-6 לירות שלך ולכי לשלום”.

אמרתי לה: “עוד לא חלף חודש מאז שהתחלתי”

אמרה לי: “די לי! אני לא מעוניינת שתמשיכי!”. הפסקתי וחזרתי הביתה לצריף.

אני שואלת את עצמי היום: איך לא הצלחתי לבצע כל זאת כהלכה, האם הייתי עיוורת ? עבדתי אצל הגברת הזאת כשלושה שבועות – מסכנה, כמה סבלה ממני…

בכורנו ראובן

הייתי בהריון.

כשנסים ידע שאני נכנסתי להריון, הוא שמח והתרגש מאד וחיוך היה נסוך על פניו לאורך כל היום.

היה חשוב לו שאני אלד את בנו בכורו, והוא חשש שאם אני אתאמץ יותר מידי יכול להיות שאני אסכן את העובר. לכן לא הסכים שאצא לעבוד.

הוא אמר לי: “את מלכה שלי!” -מעולם לא דיברו אלי בחיבה כזו כשהייתי ילדה בבית הורי.

“אני דואג לך, ורוצה שתשמרי על ההריון”.

בעת ההיא לא עבדתי, וכיוון שההיריון עבר ללא תופעות מיוחדות, לא יכולתי לשבת בבית והייתי עוזרת לחברתי שרה בדאני במלאכות יומיומיות שונות.

אמרתי לעצמי:”אם אני עוזרת לחברתי, אזי אני יכולה גם לעבוד בחוץ”

שכחתי לרגע שהעבודה בחוץ היא יותר מאומצת מהעבודות בבית.

עוד באותו היום מישהי באה ואומרת לי: “גברת את רוצה לעבוד “? אמרתי לה: “כן”. הלכתי אחריה. היא גרה לא רחוק מאיתנו. היא הכינה לי כביסה גדולה . עתה אני כבר “מנוסה” ויודעת לכבס. הפרדתי בין סוגי הבגדים. את הלבנים הכנסתי לדוד להרתחה.

בסביבות השעה 12 בצהרים אני מרגישה ציר קטן ומעין צביטה כאילו נקרע משהו. אני בודקת ורואה כמו חוט, ואז המצאתי תירוץ. אמרתי לאישה “גברת. קראו לי, אחותי לא בבית והילד בוכה בלול, אני הולכת”. עזבתי לה הכל בבלאגאן, כמו שהוא, וחזרתי הביתה. נכנסתי לשרה וספרתי לה שיש לי סימן לידה. אמרה לי: “תכנסי הביתה ואני אכנס אליך מידי פעם”.

בתימן לא ילדו בבית חולים. כשהתחילה הלידה קראו לשכנה או למיילדת הכפר.

מהצהרים אני בצירים קלים עד שעה ארבע אחרי הצהרים, שבעלי נסים חזר מהעבודה.

הוא עבד במוזאיקה והיה חוזר עייף ורצוץ והידיים שלו היו מבושלות ומחוספסות מהעבודה ומהחומר שממנו עושים את המוזאיקה. (האבן שהוא עבד בה שמורה אצלי עד היום).

באותו יום, תוך כדי הצירים, עדיין היה לי כוח. הכנתי עסיד ולאבאן. חשבתי שנאכל ואחר כך ניסע במונית לבית החולים בתל אביב. כל חצי שעה יצאה מונית שרות לתל אביב .

כשנסים שב הביתה מעבודתו ראה אותי, אמר לי:”מדוע נפלו פניך?”

אמרתי לו: “יש לי צירים ואני צריכה ללדת”.

אמר לי: “מאין את יודעת שאת צריכה?” גם הוא לא מבין גדול בנושא. שנינו עדיין לא התנסינו בזה, כי זו לי לידה ראשונה.

לאחר שאכלנו, אמרתי לו: “בא ניסע באוטובוס לתל אביב. הרופא יבדוק אותי ויחליט אם זה לידה. אם כן, אני נשארת , ואם לא, אני אישן אצל הדוד שמעון – אחי אמי שגר בתל אביב.

הוא לא היה מוכן לשמוע שייתכן ויהיה צורך לישון אצל הדוד שמעון.

אמר לי:”מחר בבוקר אני אביא לך מונית”. לא ידעתי מה זה אומר מבחינת משך הזמן שעובר עד הלידה.

ממילא לא היתה אפשרות לנסוע בערב, כי משקיעת החמה ועד הזריחה, למחרת, הוכרז עוצר ע”י הבריטים. “אין יוצא ואין בא” – כולם ישבו ספונים בבתיהם עד הבוקר.

שרה, שכנתי, שנכנסה אלי פעמים אחדות במשך היום, באה בשבע בערב לבדוק מה קורה, הלכה וחזרה בשעה שמונה. באה גם סעידה אשת שמואל דואיד -גיסתה של שושנה שעיבי שהיתה מיילדת, ושתיהן ישבו אצלי והצירים מתגברים והכל יבש. לא יכולתי לעמוד. והלידה לא התקדמה.

רק בבקר השכם, עם ביטול העוצר, הזמינו לי מונית. אהרון (בעלה של שרה בדאני), הרים אותי בידיים למונית כי לא היה לי כוח ללכת.

הגענו לתל אביב, לבי”ח ליולדות ברח’ יהודה הלוי.

הרופא בדק אותי ואמר: “אוי אוי! מסכנה! יש לך מים עומדים”.

עשו לי חוקן ושחררו את המים והכאבים נרגעו לי.

הכניסו אותי בחדר לבד ואמרו לי: “יש לך כאן לחצן וכאשר יהיה לך כאב צלצלי ואנו נבוא”.

אני נרדמתי משעה שבע בבקר עד בערך עשר. פתאום בא ציר חזק, ואני לחצתי על הלחצן בגלל שנשענתי עליו ללא הפסק, הוא השמיע צליל ממושך, ואז כולם באו לראות מי זאת שעושה מהומה. והאחות הגיעה וראתה את התינוק בחוץ!

התינוק נולד ללא עזרה של הצוות. הוא יצא שחור וקטן כמו קוף…

דוד שמעון שבא לבקר וראה את התינוק אמר: “מה זה? גילדי גילדה!” והתכוון: “מה זה היצור המכוער הזה?”

בספר הקבלה נאמר שאת שם היילוד בוחרת האם. אם מציעים לה שם, היא אמורה להסכים, והשם יינתן לילד רק בהסכמתה. בעלי רצה שנקרא לו יהודה, ע”ש אביו, ואילו אני רציתי שייקרא ראובן ע”ש ראובן בכור יעקב אבינו. שנאמר: ” ראובן בכורי אתה”, ובעלי הסכים .

ראובן נולד במשקל של 1800 גרם ועוד ירד. היה קטן כמו גור חתולים…

ראיתי שמסביבי, כל היולדות קיבלו את תינוקותיהם להנקה. ואילו לי לא הביאו את התינוק.

לשאלתי: “למה אתם לא נותנים לי את התינוק?”

ענו לי: “הוא קטן מדי ולא יידע לינוק”.

רק לאחר שדרשתי בתוקף לקבלו, הביאו לי אותו. והוא תפס את השד וינק בשקיקה.

אמרתי להן:”אתם רואים? הנה הוא תפס!” האחיות לא יכלו להסתיר את תמהונן.

נשארתי שם שבוע ימים כפי שהיה נהוג אז – עד להחלמה.

אבל למצב שלי ושל התינוק לא הספיק שבוע ימים. אני יצאתי מבי”ח הביתה (“שאטרה וחאנקה” –חרוצה ועירנית כתמיד), עם ראובן שמשקלו הנמוך לא הצדיק יציאה הביתה.

מה גם שאני לא יודעת לטפל ואין לי תנאים טובים לטפל בתינוק כזה קטן. אין לי חלב להיניק.

מדי פעם, שרה בדאני השכנה היתה נכנסת לשעה קלה לראות איך אני מסתדרת.

הייתי כמו חיית השדה וגידלתי אותו לפי האינסטינקט האימהי.

לפני שהגעתי הביתה עם ראובן, בעלי היקר הלך ללשכת הסעד וקנה שם מיטת תינוק מרשת ברזל שנראתה כמו לול של עופות ושעלתה 3.50 לירות, הון תועפות במחיר של אז! -המיטה הזאת, כמו דברים רבים אחרים, נתרמו ע”י יהודי אמריקה, והסוכנות דאגה למסור אותם לנזקקים, בתשלום…)

אחות טיפת חלב באה לבקר.ישבה חמש דקות, אמרה לי: “אני רואה שאת מסתדרת יפה”, והלכה.

הילד לא עולה במשקל כי לא היה לי חלב. בטיפת חלב אמרו לי להוסיף לו אבקת אלדון – שהיא כמו מטרנה של היום ועדיין לא עלה במשקל. אז הציעו לי לתת לו דייסת קורנפלור. בגלל שהיה כל כך קטן עדיין לא ידע לאכול, והיה יורק הכל. הייתי מנסה להאכיל אותו, ואם לא אכל הייתי משאירה זאת ומחממת לו שוב בארוחה הבאה. לא זרקנו אוכל.

רק לאחר כשלושה חודשים, כאשר ראובן הגיע למשקל של 3 ק”ג, עשינו לו ברית מילה.

הסוכנות נתנה עבור התינוק ששה חיתולי בד בלבד. כל הזמן הייתי מכבסת את החיתולים ומייבשת מייד. אם לא הייתה שמש הייתי מיבשת בפתיליה.

אני בת 18 שנה בלידתי את ראובן.

אל המנוחה ואל הנחלה – פרדסייה

הדבר שהכי הטריד את מנוחתי היו המחשבות על העתיד הצפוי לנו כאן בארץ ישראל.

“בסדר,” חשבתי, “הנה אנחנו כבר כמה חודשים פה בארץ הקודש. ראובן, בכורנו, איתנו. חברותי כולן כבר הסתדרו בבתי אבן ורק אנחנו עדיין בצריף פח – דולף בחורף וכיבשן בקייץ. די לנו במקום הזה! לא בשביל זה עשינו את כל המסע מתימן! חייבים לשנות ולשפר את תנאי המגורים שלנו בהקדם!”

ואז נודע לנו מפי שני אנשים בשם טביב וגריידי, תימנים שליחי הסוכנות, שיש הרשמה לשיכון. צריך לנסוע לתל אביב להירשם.

אף כי לא ידעתי עדיין איפה הבית, התרגשתי מאוד: “הנה יהיה גם לי בית אבן משלי! אוכל להרחיב את משפחתי ולגדל את ילדי בתנאים הולמים”.

הפרטים שנודעו לנו הם: הבית נמצא בפרדסייה. זה יישוב שהוקם בשרון, בשנת 1940 על ידי יוצאי תימן.

הבית היה על דונם אדמה, עולה 350 לירות. יש בו חדר ומטבח ,שירותים לארבע משפחות מחוץ לבית. הסכמנו וקיבלנו את העיסקה. חזרנו לצריף בנוה שלום עד שנקבל אישור עלייה לקרקע.

בעלי שלם כמקדמה 70 לירות והשאר בתשלומים. חסכנו גרוש על גרוש. לא בזבזנו. גם באוכל חסכנו, אכלנו עסיד ולאבאן.

פעם, בעלי תפס יונת בר שמנה. היא היתה בעצם קטנה, אבל לנו היא נראתה גדולה… הלכתי לשחוט אותה אצל יעקוב סעיד, שוחט השכונה. עשינו ממנה מרק והזמנו את אהרון ושרה בדאני. הכנתי גם עסיד טובה, לא מ”ברקאתה” – עיסה גושית, אלא מעיסה חלקה מקמח רגיל וסולת.

ואהרון אמר: “כל הכבוד לסעידה! היא מכינה עסיד טעימה! היכן מצאת אישה כזאת?”.

בעלי צחק ואמר לו: “עבדתי עבורה הרבה שנים, כמו יעקב שעבד ברחל”.

אכלנו ועתה צריך לחלק את היונה בין הסועדים. בעלי אהב את ה”סוקאבי” שזה החזה של היונה או העוף.

המשכנו לחסוך ולשלם עבור הבית.

כשהגיע הזמן לעזוב את נווה שלום, בכיתי יומם ולילה כי לא רציתי להיפרד מחברותי. הרי היינו חברות מאותו הכפר עוד בתימן ונקשרנו מאוד. וגם הן בכו. בכיתי ולא רציתי לעזוב כי אין לי בפרדסייה אף אחד שאני מכירה, ובעלי אמר לי:

“אל תדאגי, אני לך, ואדאג לך”

וכך עברנו לפרדסיה במוצ”ש.

כל ההתחלות קשות

כדי להעביר את הציוד שלנו לא היה צורך ברכב, היה כל כך מעט שעגלה עם סוס הספיקו. היו שם רק הארגז שבו היה ספר התורה הגדול מעור שהבאנו מתימן, ושתי מיטות.

בתחילה, נכנסנו לבית ריק שהיה בעצם מיועד לחיים משולם. אחר כך באו ואמרו לנו: “זה לא הבית שלכם, הבית שלכם למעלה בסוף”. לא רציתי להיכנס לבית שהיה בקצה הכפר, האחרון. המקום נראה עזוב ושומם. מסביב קוצים ודרדרים, התנים יללו כל הזמן. חששנו גם מהחיילים הבריטים שעדיין גרו בקירבת מקום, מאחורי הבית שלנו. הייתי כל כך מאוכזבת! בכיתי כל הלילה.

בעלי ניסה להרגיע אותי:”אל תדאגי, יהיה בסדר. יש כאן שכנים, את לא לבד”.

אמרתי לו: “אני מוכנה לגור בפרדסיה, אבל לא בבית הקיצוני והאחרון בישוב”, זה הפחיד אותי. רציתי לגור ליד בית מרסי היום, שהוא הבית לפני האחרון.

בעלי הסביר לי שאשתו של מרסי, חברתי הטובה, נפטרה. מי יודע איזו אישה תהיה לו, לכן, עדיף שכנים חדשים. ואכן כך היה. נשארנו בבית הקיצוני שיועד לנו. השכנים שלנו היו משפחת נפרין, שהיו שכנים טובים, והאמא שלהם היתה לי חברה טובה.

ועוד הפתעה שהרחיבה את ליבי: לא ידעתי שמזל עוקב (שעוד בתימן, היתה לי כאחות גדולה ושאיתה הלכתי לחטוב עצים בכפר בתימן) גרה בפרדסיה כבר 10 שנים. הם היו בין מקימי פרדסייה. הם עלו לארץ בשנת 1933 ואנו עלינו ב1944.

ביום ראשון בבקר השכמנו קום והלכנו רגלי מרחק של כקילומטר, עד הכביש הראשי של פרדסיה, שהיה מחוץ לישוב -ולימים נקרא כביש ארבע, חיכינו לאוטובוס ונסענו לנתניה. מטרת הנסיעה היתה קניית רהיטים. קנינו רהיטי עץ פשוטים. שולחן קטן מרובע, ארבעה כסאות מתקפלים וארון חום, בעל שלוש דלתות, שהיה בעצם ארון בגדים אבל בתחילה הכיל כמעט את כל מה שהיה לנו ולא רק בגדים. גם מקומם של הספרים וכלי הבית השונים היה בו.

היינו מאושרים כי הסתפקנו במועט.

קנינו גם פתיליה ופרימוס.

הפרימוס שימש גם לחמם מים כדי להתקלח.

הפתיליה שמשה לבישול ולשמירת החום בשבת.

פתיליה פרימוס

הבית היה חדר אחד לא גדול, בערך שלושה על ארבעה מטר וכן מטבח קטן שגודלו שניים על שלושה מטר. היו תריסים מברזל, צבועים בצבע חום. החלון העשוי מברזל, שנשאר עד לא מזמן בפינת האוכל הוא המזכרת היחידה מאותם הימים.

שירותים היו מחוץ לבית ושמשו לארבע משפחות. השירותים היו בשביל בין בית מרסי ובית נפרין. זה היה לא יותר מאשר תא קטן ללא מושב אסלה, הריח היה נורא. לידו היתה המקלחת – רק טוש עם מים קרים. לא היו מים חמים. היינו לוקחים דלי מים פושרים והיינו מתקלחים שם, מסתבנים ושופכים את המים בכלי שנקרא “מגרוף”. את הילדים הקטנים הייתי רוחצת בגיגית.

בחורף הייתי מחממת מים ב”דסטה”, שהיא קערה גדולה מנחושת, מוסיפה מים קרים וכך הילדים היו מתקלחים במים פושרים.

בצמוד לבית, קיבלנו גם מגרש של דונם אחד, כולל הבית. עם הזמן, גידרנו את השטח, ניקשנו את העשבים היבלית והחילפה. את היבלית הוצאנו אני ובעלי, תלם בתלם. היבלית היתה יותר גרועה מכל עשב אחר, כי היא היתה מתפשטת במהירות. מי שלא העמיק להוציאה היא היתה צומחת מחדש.

אפילו שלא הייתי מורגלת בסוג עבודה כזאת, עשיתי אותה בשמחה. הייתי חרוצה, כאמור, ועכשיו גם ידעתי שאני עובדת באדמה שלי והיבול יהיה לצרכי משפחתי.

בתימן לא גידלנו ירקות ולא ידענו מה זה ירקות, וכאן בארץ למדנו מהר וגידלנו בהצלחה רבה.

זרענו דלעת, בוטנים, אפונה, עגבניות, מלפפונים, תירס, שעועית. ועוד.

כל יום הייתי יוצאת לגינה לקטוף מעט ירקות והייתי מבשלת מעדנים.

עונה אחת גדלה לי אפונה קרוב לפסח, התרמילים היו “מאזגורים זאגר” – כלומר, היו גרעינים גדולים בתוך התרמיל של האפונה. בשלתי עם תפוח אדמה, ועשיתי מרק טעים מאד.

בפינה שבחצר הכנו מעין לול: גידרנו ברשת ונוצר בית לעופות שגידלנו. וכך, כל יום יכולנו לאכול ביצים. דבר שלא ידענו בתימן. בעלי נהג מדי פעם לקחת ביצה שזה עתה הוטלה, ועוד בעודה חמה, ניקב בה חור ושתה את תוכנה בתאווה רבה. בעופות האלה לא השתמשנו לבשר. רק לביצים. רק כאשר התרנגולת הזדקנה והפסיקה להטיל, היא הפכה למאכל. בדרך כלל, היינו הולכים לצור משה וקונים עופות לבשר. את העופות היינו לוקחים למורי חאסאן, שוחט הכפר. העופות האלה שימשו למרק התימני המיוחד עם החילבה. מכל בית עלה ריח מרק וחילבה.

גם עיזים היו לנו בחצר. חלבנו אותן מידי בוקר וערב. שתינו את חלבן ועשינו גבינה לתצרוכת הבית. הגבינה הכי טעימה היתה מחלב של עז שזה עתה המליטה. הגבינה הזו נקראה “ליבאה”, גבינה קשה שהיתה מאוד מחוררת.

אז היה בית וחצר משלנו, היו ירקות, ביצים חלב ובשר – לא ידענו מחסור ושמחנו בחלקנו.

על אף הקשיים, הרגשתי שסוף סוף הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה.

בסוף שנות הארבעים (1940), כל הרחובות בכפר היו רק חול וחול. לא היו כבישים, לא היה חשמל בבתים, ואפילו פנסי רחוב לא היו עדיין. הלילות היו חשוכים מאד. עם רדת החשכה כולם היו מסתגרים בבתים. ערבים גרו בסביבה באוהלים. מסביב לכפר רק קוצים ודרדרים.

האנגלים

האנגלים היו באיזור בית החולים והם היו עושים עוצר: עם שקיעת החמה – אין יוצא ואין בא.

כדי להגיע לנתניה, ולא להיתקל באנגלים, היינו הולכים ברגל דרך כפר יונה, או דרך צור משה וקדימה.

יום שבת אחד, האצ”ל הרגו קצין בריטי, ולכן עשו לנו עוצר. האנגלים עשו הפגנה בכפר וירו הרבה יריות באוויר להפחיד את התושבים. אמא של יפתח מוצרפי יצאה למרפסת, בא אנגלי עם אופנוע וכמעט חטף אותה. באו כמה בחורים מהכפר היכו אותו מכות נמרצות והבריחו אותו.

הבריטים דפקו יום אחד בדלת. הם חיפשו בנות לבילוי. הם ידעו שכל הגברים היו מגוייסים. אחכ אמרו שהם רוצים את סוזי מגאולים, זו היתה בחורה שהיו מפלרטטים איתה. אנגלי אחד דיבר עברית.קבלתי אומץ וכוח ואיימתי עליו ואמרתי לו: “אם תדפוק בדלת עוד פעם, אני אעיר את בעלי והוא יהרוג אותך במרפסת”. ברור שבעלי היה מגוייס, אני רק רציתי להפחיד אותו. הייתי גאה בעצמי על התעוזה והאומץ שנטלתי על עצמי. ויונה מור, שישנה אצלי כי גם בעלה גוייס, מחזיקה אותי ורגליה רועדות מפחד. גם הדיבור שלה היה רועד ואמרה שלא לפתוח את הדלת. אמרתי לה: “השתגעת? שאני אפתח?!” הבטחתי לה שאני לא פותחת .למחרת כל הנשים סיפרו שהאנגלים דפקו בכל בית ובית ואף אחת לא פתחה להם.

חיי יום יום בפרדסייה

וכך חיינו בבית הקטן הזה: חדר אחד ומטבח. הכיור במטבח היה שחור כי היה עשוי מבטון. גם השיש היה עשוי מבטון, ועם הזמן נעשו בו חורים. היה לנו קשה מאוד.

בחדר הזה גידלתי את הילדים: ראובן, אלישבע וכרמלה.

היינו חמש נפשות בחדר, ולמרות הצפיפות שרתה בבית אהבה ואחווה. האווירה היתה רגועה, ללא ריבים. ושלא כמקובל בבתים רבים, ילדי לא חוו צעקות ומכות.

לראובן היתה מיטת הברזל שקנינו לו.

כשאלישבע נולדה, קנינו לה מיטת תינוק עשויה מברזל, עם סורגים, יד שנייה, שעלתה לירה אחת. המיטה הזו שמשה את כל ילדי הבאים כולל שי שיחיה.

אני יוצאת לעבודה

לאחר שנולדה אלישבע רציתי ללכת לעבוד כדי שיהיה לי מעט כסף. בעלי עבד בנתניה במוזאיקה.

יונה שמע הסכימה לשמור על הילדים, אצלה בבית שהיה ממול לביתי, תמורת 2 לירות ליום.

מצאתי עבודה בקטיף תפוזים בפרדסי הסביבה. וקבלתי 22 לירות ליום. איתי בקטיף עבדו עוד בנות, חברותי החדשות מקבוצת העולים שהקימו את פרדסיה. טובה ומזל יפת ורחל גמיל. הן עבדו למטה ואילו אני עבדתי על הסולם וקבלתי שכר יותר גבוה מהם. אהבתי לעבוד עם הקבוצה הזאת.

לאחר גמר העבודה הייתי חוזרת עם “חמלת עצים” על הראש כדי להסיק אותם לבעירה, לבישול, לכביסה ועוד. העצים של פרי ההדר הם מצויינים לבעירה כמו העצים שהיו לנו בתימן.

עבדתי שבועיים. יום יום, עם סיום העבודה, מיהרתי לחזור הביתה, לפני בעלי, כדי שהוא לא יראה שיונה לא טיפלה כהלכה בילדים. הייתי זורקת מהר את חמלת העצים, מביאה את הילדים הביתה, רוחצת אותם, וכשהוא היה בא הביתה ורואה שהכל תקין, היה מבסוט.

יום אחד הוא הגיע הביתה מוקדם, לפני, וראה את אלישבע אצל יונה שמע. הוא היה בהלם: אלישבע היתה מטונפת. הצואה שבמכנסיים יבשה כבר. והטרנינג על הכסא. הוא כעס עליה מאד שהיא לא מטפלת ומנקה את הילדים ואמר לה: “את לא מתביישת שהילדים כך נראים?!” לקח את הילדים הביתה. היה אז חורף ירדו גשמים רבים והיה קר מאוד. היתה לנו בבית קערה גדולה מנחושת ששימשה לקליית גרעינים בשמחות – “דאסטה”, שעברה מבית לבית לשימוש כולם. הוא מילא אותה בגזרי עצים, והדליק אותם כדי שהילדים יתחממו. הוא גם חימם מים, רחץ את הילדים והלביש אותם בבגדים נקיים.

ואז הגעתי מהעבודה ואני רואה שהוא בוכה, כשעל כל רגל הוא הניח ילד שיתחממו מול העצים הבוערים. “אני לא רוצה שתעבדי! אני רוצה שתשמרי לי על הילדים, זה יותר חשוב! אם לא, אני שורף את כל הבית הזה!” בקיצור, הוא חטף “קריזה”.

וכך הבטחתי לו שאני מפסיקה לעבוד. אולם נשמתי היתה בעבודה.

העבודה היתה לי נעימה כי החברה נעמה לי מאד. היה שם בידור וצחוק, היינו שרות תוך כדי עבודה. זה היה הבילוי היחיד שלי כי לא היו לנו בילויים אחרי העבודה.

למחרת לא אמרתי ליונה מאומה, רק אמרתי לה שבעלי לא מרשה לי לצאת לעבוד. ורוצה שאני אשמור על הילדים.

אני השתוקקתי לחזור לעבוד, עוד בטרם הסתיים הקטיף, דברתי עם מרים משולם שתשמור לי על ילדי, ראובן ואלישבע. (למרים נולדה אז תינוקת וקראו לה עדינה). הייתי שמחה לעבוד, היתה לי שמחה בלב ולכן היה לי כוח להמשיך.

חזרתי לעבוד רק אחרי הולדת נחמה. עד אז, אני עשיתי הכל בבית במו ידי, ובעלי עבד בחוץ ופרנס אותנו בכבוד. את הילדים הייתי רוחצת בבית ולא לקחתי אותם למקלחת בחוץ כי פחדתי שיתקררו. הייתי מדליקה את הפרימוס, שמה עליו דוד מים גדול, וכשהמים היו מתחממים הייתי מעבירה את המים החמים לאמבטיה ומוסיפה להם מים קרים כדי שיהיו פושרים.

בעלי לא עזר לי בעבודות הבית ולא בטיפול בילדים כי אמר: “אני לא יודע…” וגם לא ניסה ללמוד.

אולם היה טוב מהרבה בעלים של חברותי. נתן לי חופש פעולה בקניות – כל הכסף מעבודתו היה אצלי. הייתי יוצאת לקולנוע עם חברות, היינו נוסעות לעיר – לנתניה. בערבים היינו יושבים במרפסת הקטנה ומשוחחים.

שכנים וצרותיהם

מרסי, זה שעזר לנו לעזוב את הכפר ולעלות לארץ, התחתן אז עם שרה. קראנו לה “זלכה”.

הוא עבד בקטיף, ובסוף היום היה חוטב עצים, וחוזר הביתה ומדליק לאשתו את העצים לטבון, לבורי – הנרגילה. היתה יושבת כמו מלכה, ונותנת לו הוראות. הוא היה חמור עבודה. היא היתה מציקה לבנותיו מנישואיו הקודמים, מרים ושושנה. וכשסבלן היה קשה מנשוא, הן היו בורחות ומבקשות אצלי מחסה ונחמה. וכשסבלו של מרסי היה רב, גם הוא בורח אלינו ויושב אצלנו. שרה הפיצה את השמועה שהוא בא לסעידה בת יעיש. פעמים רבות, הוא היה בורח בריצה מהבית והיא היתה רודפת אחריו עם המקל של ה”עסיד” (“מאחוואש”) ומכה אותו, (הוא היה גבר מוכה).

יום אחד, לא אשכח לעולם, מרסי הלך לחנות של הפרסי לקנות לחם והיא הגיעה מהעבודה והתחילה לרדוף אחריו, וצועקת עליו: “תביא את הלחם, תביא את הלחם!”. וזורקת עליו אבנים, הוא היה רועד מפחד. ואני התפללתי לקב”ה ובקשתי ממנו: “תשקיף למה שנעשה פה, ותציל את האיש הזה מידי האישה הזאת!”.

יום שישי אחד בנה של שרה מנישואיה הקודמים, תפס את מרסי וניער אותו, זעזע אותו ואמר לו: “אם תגלה על אימי אני אהרוג אותך!”(את הסוד איש אינו יודע).

ובשבת בבקר, יום של גשם זלעפות, הוא יצא מהבית עם תחתון ובמקום ללכת להתפלל, הלך לשוטט ללא מטרה. משראו שלא שב הביתה “מן התפילה”, כל התושבים יצאו לחפש אותו. ולבסוף, לקראת אחה”צ, הוא נמצא ליד הרכבת כשהוא רטוב וקופא מקור ודעתו נשתבשה עליו. הביאו אותו לבית שמעון גמיל, עטפו אותו בשמיכה. והוא אמר לשמעון: “כל מה שקורה לי זה בגלל האישה הזאת!” ואז שושנה, שגדלה ונישאה בינתיים, לקחה את אביה לביתה בנוה שלום.

לאחר זמן מה, משה בנה של שרה חלה מאד, נעשה משותק בכסא גלגלים. ולדעתי הידים שלו, שניערו וזעזעו את מרסי, הם שאח”כ לא יכלו לשאת כל כלי. ה’ בוחן כליות ולב ולא שוכח אף אחד. היא – שרה חלתה בסרטן, לא סבלה הרבה זמן ונפטרה. ה’ יש לו סבלנות והוא מחכה לכל אחד בפינה.

הרחבת הבית

עם הזמן בנינו חדר נוסף ומרפסת. וכך היה חדר להורים וחדר לילדים.

יום אחד, הגיע הדוד שלי שמעון מתל אביב וראה שבנינו חדר, ושאל אותנו: “מדוע לא בניתם גם שירותים?”

אמרתי לו:”כי אין לנו מספיק כסף לכך”. הציע שילווה לנו 50 לירות, וחצי מהמרפסת יהיה שירותים ומקלחת. וכך היה. נשארנו עם מרפסת קטנה ושירותים אליהם היינו מגיעים דרכה, מבחוץ, מהיציאה של המטבח.

את החדר הגדול בנה לנו שלמה גריה. אני לא יכולה להגיד “זכרונו לברכה”, כי הוא לקח את הכסף במזומן ועזב אותנו והלך לצבא. הוא היה עריק, ולכן בקש מהקבלן מינו לבוא לבצע את העבודה כולל מדרכה, והוא סיכם איתו שיתן לו 50 לירות. הקבלן התחיל לעבוד ובאמצע העבודה הוא שואל אותנו: “מי ישלם לי ?” עניתי לו: “נתנו את כל הכסף לשלמה והוא צריך לשלם לך” במקביל בקשתי מבעלי נסים: ” אל תיתן לו כסף על החשבון כי כל הכסף כבר ניתן לשלמה, ואל תבטיח לו כלום!”. אמר: “בסדר”. אולם הקבלן מינו אומר לבעלי: “אתם תתנו לי את הכסף ושלמה יחזיר לכם”. בעלי אמר לו: “בסדר, אל תדאג אנחנו ניתן לך”.

אמרתי לו: “מדוע אתה מבטיח לו? הרי אין לנו כסף לתת לו!”

כשהוא סיים את העבודה לשביעות רצוננו, הלכתי לדוד שלי שמעון ונתן לנו 50 לירות ונתנו למינו. שלמה השתחרר מהצבא ובא לבקר את השכן שלנו שלמה מוצרפי, אמרתי לו: “אל תתן לקבלן כסף כי כבר שלמנו לו, במקום לתת לו תחזיר לנו” . תשובתו הפתיעה אותנו לגמרי: “טוב מאוד שנתתם לו סימן שהיה אצלכם עוד כסף”. אמרתי לו: “אין לך רחמנות עלינו? אנחנו משפחה, אין לנו מה לאכול ,לקחנו הלוואה, אם לא היינו נותנים לו הוא (הקבלן) רצה לשבור את המרצפות”. וכך הפסדנו את הכסף ולא קבלנו עד היום.

לאחר מספר שנים הוא (שלמה גריה) עבר לגבות כסף – תרומה לבית כנסת בפתח תקוה.

ואמר לי:”אני עברתי ואמרתי שבת שלום ואת לא ענית.”

אמרתי לו:”לרשעים אין שלום, שכחת מה עשית לנו? אתה בנית את החדר הזה?”

“כן” ענה.

“נשאר אצלך 50 לירות ולא החזרת לנו” .

אמר: “אני אשלם לפי ערך הכסף היום, בתנאי שתגידי כל הקללות שקללתי אותך יחולו עלייך ועל ילדייך”.

אמרתי לו : “לא !!! אני יכולה להגיד יחולו עליך ועל ילדיך. ואם תחזיר לי את מה שמגיע לי, אני יכולה לומר בטל ומבוטל”. והלך ולא שילם , ומאז לא ראיתי אותו .

עד בוא החשמל…

בשנות החמישים המוקדמות, התקינו בפרדסיה עמודי חשמל והיה אור והייתה שמחה גדולה.

לפני כן, היינו מדליקים את מנורת הנפט, וכשהנפט היה נגמר- המנורה היתה נכבית, והיה חושך.

כאשר הרתחנו חלב או דייסה והוא היה גולש, זה היה מכבה את הפתיל, ואי אפשר היה להדליק שוב כי זה היה רטוב.

נסים ואני

החיים היו קשים לכולם, אולם היתה שלווה ושמחת חיים, לא התלוננו.

היה לנו טוב ביחד. לא צעקנו אף פעם, לא רבנו. דברנו בלחש, לכן אין לי קול חזק וכן אני לא יודעת לצעוק.

החסרון היחיד של בעלי היה שהוא התחיל לשתות: קוניאק, עארק, וכל מה ששורף את הגרון…

בשבתות, היו נפגשים כל הגברים בבית של חאבילי ל”ג’עלה” – מעין מפגש חברתי של גברים עם אוכל, שירי-שבת וקודש. שרו בסלסולים, אכלו, שתו אלכוהול והיה שמח. כל אחד היה מביא משהו ושם מולו, על השולחן: סלט, בצל ירוק, שום, ובעיקר, המשקה. חאבילי עצמו, נהג באורחיו בנדיבות וברוחב לב.

אני ביקשתי מספר פעמים מחאבילי לא לכבד את ניסים בשתייה, כי ידעתי שהוא לא ייקח לבד. בכל זאת הוא תמיד חזר משם מבוסם ומתנדנד. הוא היה עושה לי את ההצגה הקבועה: “אני מבוסם…” ואני ידעתי שמאותו הרגע –”הלכה השבת”… הוא היה נכנס לישון ולמחרת לא זכר דבר, ולא האמין לי כשסיפרתי לו איך הוא התנהג.

לפעמים נסים שתה עד כדי אובדן שליטה. הוא היה בא אלי שתוי ומרעיף עלי מילות אהבה בריח אלכוהול: “מלכה שלי, אין לי בעולם חוץ ממך…”

אהבה

כדי למנוע ממנו את השתייה הייתי מחביאה את הבקבוק.

פעם החבאתי אותו על הארון שבמטבח, למעלה. והוא מצא אותו ושתה לשוכרה. תהיתי כיצד הגיע אליו המשקה. הלכתי לראות והנה הבקבוק לא במקומו. אז הבנתי…

כל כך אהב את השתייה, שהוא הצליח למצוא את הבקבוק, גם כשהחבאתי אותו במקום שנראה לי די מוסתר – ב”שיבר” (שעון המים) שהיה מכוסה בארגז עץ בחצר.

הכעס הראשון

פעם אחת היה מקרה שכעסתי על בעלי ורציתי לברוח לו (ל”חנאק”) והרי סיפור המעשה:

כשלא היה עדיין חשמל, היה ארגז ששימש כמו מקרר. היו קונים בלוק קרח, ושמים בארגז מוצרים כדי שלא יתקלקלו.

באותו הזמן עדיין לא היה לנו ארגז קרח כזה. נשאר אוכל משבת וכדי שלא יתקלקל, שמתי אותו ליד החלון, כי זה היה המקום הקריר ביותר. הייתי מקוררת ומנוזלת ולא הרחתי מאומה.

ביום ראשון בצהרים, שמתי את הסיר על הפתיליה ויצאתי לגינה לקטוף בצל ירוק. בזמן שיצאתי, בעלי נסים חזר מהעבודה רעב, נכנס הביתה והבית העלה ריח לא נעים מהאוכל המקולקל. נטל את הסיר ויצא החוצה והשליכו לכביש. ולא אמר מאומה .

נכנסתי הביתה כדי למזוג לנו את המרק לאכול, ואני לא רואה את הסיר על הפתיליה. שאלתי אותו בפליאה: “היכן הסיר”? הוא מסמן לי באצבעו לכיוון הכביש ואומר : “הנה, הוא שם.” שאלתי שוב “מדוע?” השיב : “כי זה מקולקל” -“מיגווי” – מסריח.

אני אדם אוהב שלום ושקט, לא אוהבת לריב. לכן אמרתי לו : “אם האוכל מקולקל, אין בעיה, לא צריך לזרוק את הסיר לרחוב, נאכל משהו אחר.” אולם הוא המשיך להצביע על כיוון הסיר בכביש ואמר בלעג וכעס: “עיניק” – תראי. נפגעתי מאוד מתגובתו.

היות ורק לפני יום יומיים נדברנו שאני הולכת לבקר את הורי בתל-מונד, החלטתי שזו הזדמנות ל”חנאק”. אני אשאר מספר ימים אצל הורי עד שהוא יבוא לחפש אותי ויבקש סליחה ויחזיר אותי הביתה. וכך אני אלמד אותו לקח איך להתנהג.

הגעתי להורי בתל מונד עם ראובן ואלישבע כבר באותו יום ראשון אחרי הצהרים.

בערב, רציתי לבשל לילדים ולהכין ביצה, אני לא רואה שיש ביצים. לכן הלכתי למכולת וקניתי ביצים.

ורציתי לעשות חביתה, אני מחפשת שמן ולא רואה, הלכתי לבקש מהשכנה רומיה .(השכנה היתה טובת לב ומקסימה) נתנה לי מעט. אח”כ רציתי לעשות לילדים תה וחיפשתי סוכר. כמובן שלא מצאתי.

לבסוף שאלתי את הורי והם ענו לי: “אין לנו כלום!”. והלכתי לבקש מהשכנה כוס סוכר.

השכנה, רומית, ראתה אותי ואמרה:”שושנה –סעידה, ביום חמישי הם קבלו חבילה גדולה בשביל הילדים שלהם, שאול ושמואל, בטוח יש להם!” ואני עניתי

לה: “אני יודעת שיש להם, אני מכירה אותם והם מחביאים זאת, מאז ומתמיד נהגו בקמצנות”.

נשארתי לישון אצלם, וביום שני, אימי, חנה הלכה לעבודה בשדה. היא עבדה בחקלאות במעדר, ואבי היה מכין לה בבקבוק משהו לשתות. באותו היום הם שכחו לנעול את ארגז המצרכים שבביתם. ראובן, שהיה קטן, חיפש במה לשחק. הוא הרים את מכסה ארגז המצרכים והתחיל ללקק את הסוכר שמצא שם. (בעוד אני מספרת זאת לאלישבע בתי, היא נזכרת בצורתו של הארגז שהיה מונח מאחורי דלת הכניסה למטבח שם היו מדפים מבטון. הארגז היה עשוי מעץ בצבע ירוק כהה והיה נפתח כלפי מעלה והיו בו כל המוצרים היבשים שהיו מקבלים אז, בתקופת הצנע, בחלוקה, במנות לפי מספר הנפשות במשפחה).

אני ראיתי את ראובן מלקק את הסוכר לא אמרתי לו מאומה, הסתובבתי ועשיתי עבודות שונות בבית. בינתיים אבי נכנס וראה את נכדו ראובן מלקק את הסוכר ואמר לו:”מה אתה עושה? מדוע אתה אוכל את הסוכר?”. ואז אמרתי לאבי:”אתם אמרתם לי שאין לכם כלום. אין שמן, אין סוכר, אין ביצים… כך אתה מארח את בתך ונכדיך? אין לי צורך יותר להישאר כאן, אני חוזרת לביתי! אפילו אם בעלי ידרוך עלי (“ידעסני דיעס”) עדיף לי בביתי – שם יש לי הכל!” אבי, כששמע וראה זאת, החוויר מאד כי נתפש בדבר שאי אפשר לספרו מפאת הבושה. כיצד אבא לא מארח בכבוד את משפחתו הקרובה ביותר? ולא רק זאת, אני כל השנים דאגתי להם וטיפלתי בהם וכך הם גומלים לי?

אני בעיקרון לא עושה חשבון, אבל נעלבתי ונפגעתי מהם. החלטתי לחזור הביתה מייד.

לא סיפרתי לבעלי את המעשה הנ”ל עד היום הזה.

צחקתי עם בתי אלישבע כשסיפרתי לה את סיפור המעשה בעיקר צחקנו שעתה אני יכולה לספר לבעלי על כך. וצחקנו עוד יותר כי בעלי נפטר לפני 10 שנים. מעולם לא סיפרתי לו כדי שלא ישנא אותם וכשהם יבואו לבקר אותנו הוא לא יושפע מהסיפור ולא יארח אותם היטב.

אמרתי לכם שאני אוהבת שלום ושקט. אלישבע, בתי, כששמעה שלא סיפרתי לבעלי את הסיפור, אמרה לי שיש לי הרבה שכל וחוכמת חיים, כי לפעמים כשאתה מספר למישהו על מישהו דברים לא טובים, אם האדם לא חכם אז גם הוא שונא. עדיף לא לספר דברים כאלה.

לפני שעזבתי את בית אבי בתל מונד, בכיתי בכי מר. אבי לא אמר מאומה, כי הוא נעלב בעצמו כשנתפס בקלקלתו. חזרתי לפרדסיה בשמחה ובעלי קבל אותנו בהתרגשות.

הילדים

בשנת 1947 בתקופת החגים, בשבת של חג הסוכות, נולדה אלישבע בבית בפרדסיה כי לא הספקתי להגיע לבית חולים. (אחת השכנות סייעה לי בלידה, דבר שהיה מקובל בעדה שלנו.)

אלישבע, מיום שנולדה, היא ילדה שקטה חמודה ונהדרת, אף פעם לא הרמנו עליה יד – תמיד עשתה מה שרצינו, פשוט ילדה ממושמעת. ועם הזמן התגלתה גם כנבונה.

בשנת 1948- אחד עשר חודשים בלבד לאחר הולדת אלישבע, עם הקמת המדינה, נולדה כרמלה.

בעלי נסים היה מגוייס לצבא, ושמר במשלטים. והבשורה הגיעה אליו מהמפקד שלו שאמר לו: “נסים לוי! אתה חוזר הביתה אשתך ילדה בת!” נסים אמר: “כך כרמלה הצילה אותי מהמלחמה ותוצאותיה כי חזרתי הביתה בריא ושלם!”

עתה היו לנו בבית כבר שלושה ילדים : ראובן, אלישבע וכרמלה.

אני, ראובן מימיני בן שנתיים וחצי, ואלישבע בת חצי שנה.

לילדים קטנים מאד לא היתה מסגרת חינוכית, הם התחילו לבקר בגן רק בגיל חמש, שהיה אז גיל גן חובה.

גן חובה וכתה א’ היו בפרדסיה. כיתה א’ למדו בבנין מול בית שמחה דמארי, ברח’ יונה פישר.

זה לא היה בית ספר, אלא חדר אחד ששימש ככיתת לימוד אליו הילדים בני השש היו צריכים להגיע לאחר שעלו כשבע מדרגות.

מסיימי כיתה א’ עברו ללמוד במעברה. זאת המעברה הגדולה, שהוקמה בסמוך לפרדסיה, בשנות החמישים לצורך קליטת אלפי העולים שבאו מצפון אפריקה.

בית הספר היה די מרוחק (במקום שהיום ה”קאנטרי”), לא היו הסעות, ולא היו כלי רכב פרטיים, והילדים נאלצו ללכת את כל המרחק הזה ברגל בחום ובקור, דבר שלא היה קל לילדים הרכים.

למזלם, ילקוטיהם היו קלים, מאחר ולא היו ספרי לימוד רבים ובנוסף, ביה”ס סיפק את כל הציוד הלימודי ומיחזר את הספרים שוב ושוב. הגירסאות לא שונו חדשות לבקרים כמו היום – מקראה אחת עברה מילד לילד במשך מספר שנים.

כשאלישבע הגיעה לכיתה ז’, כבר נבנה בפרדסיה בית הספר ישורון, והיא חזרה ללמוד ביישוב.

המנהל היה ויקטור סלהוב. המורה היה ססי תייר.

כשבאתי לאסיפות הורים, היה אומר על אלישבע: “אין מילים” ומרעיף עליה שבחים.

לעומת זאת, כל מה שהיה לו לומר על כרמלה היה: “טח מזלה”. ומסמן עם גב ידו על הסנטר. כאומר: “אין לה מזל”. אבל, אנחנו ידענו שלכרמלה מעלות משלה, אז היא לא הצטיינה בלימודים אך הצטיינה בטוב ליבה ובחריצותה.

ב1957 אימי נפטרה. לאחר מספר שנים הבאתי לביתנו את אבי שהזדקן וחלה. עשיתי זאת ברצון ולמרות שהמקום היה קטן וצפוף. עכשיו היו לי חמישה ילדים בחדר אחד והסבא החולה איתם.

בעלי קיבל זאת באהבה וללא תלונות. גם הוא גדל והתחנך על כיבוד הורים ודאגה להם ללא תנאי.

אני שעבדתי במשק בית, יצאתי מהבית השכם בבוקר, לא לפני שהכנתי לילדים את הסנדביצ’ים לבית הספר, ולאבי את הדייסה שלו. הילדים קמו בבוקר, וכדבר מובן מאליו התארגנו ויצאו לבית הספר. בדרכם לקחו ביד אחת את הילקוט, וביד השנייה תמכו בנחמה הקטנה שאותה נשאו על גבם למטפלת.

כרמלה, שדאגה לאבי, היתה קופצת בהפסקה מעל השער הנעול בכניסה לבית הספר, רצה הביתה על מנת לבשל לאבי דייסה במקום זאת שאני בישלתי לפני שיצאתי לעבודה שבינתיים התקררה. היא עצמה הציעה לעשות זאת כיוון שרצתה שסבא שלה יאכל דייסה טרייה וחמה. היא ויתרה על ההפסקה ועל המשחקים עם החברות!

כרמלה הייתה כמו אמא מסורה עוד בהיותה ילדה, עד היום היא כזאת, דואגת ועוזרת .

.

ראובן בן ארבע,אלישבע בת שנתיים וכרמלה בת שנה.

לאחר כמה חודשים כרמלה חלתה, ולא ידעו מה יש לה. הרופא המליץ לאשפז אותה בבית החולים בירושלים, שהיה אז בי”ח מרכזי (לפני שהוקמו בתי החולים הגדולים במרכז).

לא יכולתי ללכת לבקר בתכיפות, כי היו לי בבית עוד שני ילדים קטנים.

יום אחד נסעתי באוטובוס לירושלים עם חברתי מזל עוקב לבקר את הילדה. הגענו למחלקה ששם השארתי אותה, והיא לא הייתה, נבהלתי נורא!

שאלתי בחרדה את האחות האחראית:”היכן כרמלה לוי, בתי?”

ענתה לי בהיסוס, כנזכרת במשהו: “העברנו אותה לבית חולים שערי צדק”.

נסענו מייד מזל ואני באוטובוס לבית חולים שערי צדק. הגענו לשם אחרי טילטולים רבים, עייפות ורעבות ושאלנו “היכן הילדה כרמלה לוי?”

הראו לנו ילדה שעומדת למות. אמרתי להם בבכי מר:”זאת לא הילדה שלי!”

חזרתי באוטובוס שוב לבית החולים ששם אישפזתי אותה לראשונה. ניגשתי לאחות האחראית כשאני ממשיכה למרר בבכי, צעקתי עליה ודרשתי בתקיפות: “אני נתתי לך ילדה, רוצה אותה עכשיו מייד! אני לא רוצה שתשלחי אותי לחפש אותה! אני לא זזה מפה בלי הילדה שלי! אני אשרוף לך את המחלקה”.

האחות חיפשה ברשימות, חייכה אלי ואמרה: “אוי, אני ממש מצטערת, באמת הבת שלך כאן! והיא בחדר במחלקה שלי.” רצתי כנשוכת נחש במהירות הבזק לחדר שהפנתה אותי, וראיתי את כרמלה הקטנה לבושה היטב יושבת במיטה ומשחקת. חיבקתי ונשקתי אותה כשדמעות אושר זולגות מעיני.

הוצאתי אותה מהמיטה ולקחתי אותה הביתה, לפני שיצאנו האחות אמרה לי: “לא כדאי לך לקחת אותה עכשיו כי היא עדיין לא החלימה”.

אמרתי לה:”עתה אני אשמור עליה ואקח אותה לרופא אצלנו ואטפל בה מקרוב”.

ועוד סיפור עם כרמלה:

בהיותה כבת מספר חדשים כרמלה חלתה ולא ידעו מה יש לה.

אנו, שגרנו בפרדסיה, ראינו מדי פעם חיילים אנגלים מובילים על אלונקה חיילים אנגלים שנהרגו במלחמה, ואני לתומי הייתי מסתכלת בהם ומיד נכנסת הביתה, ונגשת לכרמלה התינוקת.

אצלנו בתימן זה היה אסור, מי שרואה אדם מת, חייב לרחוץ פניו וידיו לפני שייכנס לביתו, ואני לא עשיתי זאת.

כל מי שראה את כרמלה החולה הציע לי הצעה שונה.

היו שהציעו שבעלי ייסע לים, ייכנס לים מכיוון אחד, ייצא מכיוון אחר ויביא איתו מים לרחוץ בהם את כרמלה. הוא עשה זאת אפילו שזה היה ממש קשה להגיע לחוף הים בנתניה. היה צריך ללכת ברגל מהתחנה המרכזית, לרדת את הצוק אל החוף ואחר כך לחזור באותה הדרך כשהמים בידיו.

וכמובן, זה לא עזר, הילדה לא החלימה.

הצעה נוספת: לקחת מים משבעה ברזים, שברז לא ראה ברז – שיהיו רחוקים אחד מהשני, ובמים אלו לרחוץ את כרמלה. גם זאת עשינו. וגם זה לא עזר.

התשובה נמצאה רק לאחר שהחזרתי אותה מבית החולים בירושלים,שאף הוא לא מצא תרופה למחלתה. יום אחד, ראתה אותה אמא של אהרון כהן, ומייד אמרה שיש לילדה “רדאד” – כי מישהו ראה מת וניגש לילדה מבלי לרחוץ את ידיו ופניו. והטיפול הוא שיש לחכות שמישהו ימות ואז להעביר את הילדה שבע פעמים מתחת למיטת המת ואח”כ לשוב הביתה ולא לנהל שיחה עם אף אחד, לרחוץ את הילדה וכך תבריא.

היו מספר זקנים בישוב ולצערי חיכיתי שמישהו יחזיר נשמתו לבורא. ואכן כך קרה.

זקן אחד מת ואני מיהרתי עם הילדה בחיקי נכנסתי לחדר שבו שהה המת ובחיל ורעדה העברתי את כרמלה עם עזרה נוספת מתחת למיטת המת שבע פעמים.

חזרתי לכיוון הבית, כשאני מקפידה לא לנהל שיחות עם איש ואפילו לא לענות לנקרים בדרכי שבירכו אותי לשלום. לכן לפני שהגעתי הביתה, נכנסתי לביתה של מרים משולם, מנוחתה עדן, רחצתי את כרמלה, החלפתי לה בגדים שנתנה לי מרים, הוצאתי אותה מהחלון ושבתי הביתה.

להפתעתי הרבה, מייד הכל חלף כלא היה, וכמו פרח ששמים במים היא פרחה והבריאה!

ראו מה כוחה של אמונה!

עד היום נכנסים לבית הקברות מכיוון אחד ולעולם לא חוזרים באותה הדרך, יש לשוב בדרך אחרת.

הילדה החטופה, צביה.

את בתי, כרמלה, הצלתי בוודאות מחטיפה.

אולם, לצערי, את צביה שנולדה אחרי כרמלה, לא הצלחתי להציל. והרי המעשה:

בשנת 1949 ילדתי את צביה בבית חולים מאיר בכפר סבא.

אני הייתי חולה מאוד ולא יכולתי לטפל בתינוקת, הציעו לנו שנשלח אותה לטיפול והשגחה עד שאבריא, בויצו בתל אביב. נסים והדוד שמעון לקחו את הילדה לויצו. אני שהייתי חולה מאוד אמרתי לנסים :”לך לבקר את הילדה, אני לא יכולה ללכת”.

ענה לי:”אני לא הולך וזהו”.

לבי לא נתן לי מנוח, איך אפשר שלא לבקר את הילדה? כעסתי עליו מאוד.

באותם ימים, לא היתה אפשרות לקשר כמו היום, ולא יכולנו לקבל אינפורמציה טלפונית.

לאחר שבועיים, כשהחלמתי, לא ידעתי היכן המוסד הזה נמצא, ולכן ביקשתי מדוד שמעון שגר בת”א שנלך ביחד. הגענו לויצו. נכנסנו למשרד הקבלה ושאלנו :”היכן נמצאת צביה לוי “?

ענו לנו ללא היסוס ובקור רוח: “עכשיו אתם שואלים?! היא מתה ואנו קברנו אותה. וחוץ מזה גם הודענו לכם”.

אני פרצתי בבכי מר. לא ידעתי את נפשי. אבל חשבתי: “את הנעשה אין להשיב”.

חזרנו כלעומת שבאנו.

לא שאלנו שאלות. לא שאלנו: “היכן נקברה גופתה?” או:”האם אפשר לקבל תעודת פטירה?”

לא האמנו שהנה הגענו לארץ ישראל שיש בה יהודים רבים והיא הארץ המובטחת שלנו, ושיעשו לנו מעשה כזה נורא! היינו כל כך תמימים!

לימים נודע לנו שהיו הרבה ילדים של העדה התימנית שנלקחו ללא רשות ונמסרו לאימוץ למשפחות של ניצולי שואה. הרופאים והאחיות עשו יד אחת וחטפו ילדים קטנים שהיו יפים במיוחד, ולכן נבחרו לביצוע המעשה המתועב הזה.

הם הצדיקו את מעשיהם וחשבו שאם למשפחה תימנית יש מספר ילדים הם יכולים להרשות לעצמם לקחת מהם ילד אחד, וכביכול, להקל עליהם כלכלית.

איזה לב היה להם לעשות זאת? מי יוותר על ילדו? הרי כל ילד הוא עולם בפני עצמו, כל ילד הוא אוצר לאביו ולאימו.

בשנות הששים התפרסם באמצעי התקשורת הנושא שנקרא “ילדי תימן החטופים”. נוצרה סערה ציבורית שהתפשטה כאש בשדה קוצים. הורים רבים הבינו רק עכשיו שזה, בעצם, מה שקרה להם. ודרשו חקירה. במקרים בודדים נמצאו הילדים במשפחות שלהם נמסרו.

כאשר עלה הנושא לתודעת הציבור, נסחפתי גם אני וניעורה בי תיקווה. אולי גם בתי תימצא.

מדי פעם, בלכתי ברחוב, הייתי פתאום רואה ילדה “בצורת צביה”. הייתי נרגשת לזמן מה ואחר כך עוברת לסדר היום.

בשנת 1951 נולדה לנו ילדה נוספת ונקראה צביה על שם הבת החטופה.

מסדר המשפחה :צביה הקטנה,כרמלה משמאלה,אחריה אלישבע והראשון בילדים ראובן הבן הבכור,אני ובעלי נסים,וברקע נוף הישוב בשנת 1954.

השמלה עם הכתפיות שצביה לובשת בתמונה הייתה השמלה שלי שנסעתי איתה לצפת לנופש כי היתה לי אסטמה מאוד קשה, וממנה גזרנו ותפרנו שמלה קטנה לילדה.