סיפור חייה של שושנה לוי מתימן – חלק ב’
*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה
נכתב ע”י בתה אלישבע ירון ובעזרתה של המתנדבת מזל רוסו הורוביץ
חלק ב’…
תמונת הכריכה לספר חייאתי
נחמה
בשנת 1952 נולדה בת נוספת שנקראה נחמה. כי נולדה בשבת נחמו.
היא נלקחה מאיתנו לעולם שכולו טוב בהיותה בת שנתיים וחצי, והרי סיפור המעשה:
בחצר ביתנו היו מספר עצי פרי שכנימות היו עליהם. נסים שלח את שמואל אחי לקנות לו רעל כדי להשמיד את הכנימות. שמואל קנה את בקבוק הרעל ושם אותו במטבח על המדף הגבוה כדי שהילדים לא יגעו בזה בטעות. מאחורי הדלת במטבח היה ארון מבטון, והמדפים גם הם היו מבטון.
באותו הזמן נחמה הייתה חולה והיא השתעלה מאוד וקבלה סירופ לשיעול, הסירופ היה מונח על המדף, ולא היה שום דבר אחר מלבד הבקבוק שלה.
בלילה כשהיינו ישנים היא השתעלה מאוד, אני קמתי ממיטתי והושטתי את ידי לעבר המדף מבלי להדליק את האור ונתתי לה לשתות. באותו הרגע היא הפסיקה לנשום. מייד הדלקתי את האור וחשכו עיני! היה בקבוק נוסף על המדף, הבקבוק האחר היה באותו הגודל ובאותו הצבע כמו בקבוק הסירופ.
הערתי את נסים שיקח את הילדה מייד לבית החולים בפרדסיה, שהיה אז בית חולים לחולי נפש. נתתי לילדה לשתות חלב, כי ידעתי שחלב גורם להקאה. אולם זה לא קרה. נסים רץ עם הילדה בזרועותיו והגיע לבית החולים. הרופאים ניסו להחיותה אבל ללא הועיל. נסים חזר הביתה ללא הילדה הבכי והצער היה גדול.
ישבנו שבעה. אין לנו תמונה של נחמה.
שמואל האשים את עצמו, שבגללו קרה המקרה הנורא מכל.
אנו לא אמרנו לו מאומה כי האמנו שהכל בידי שמים, מה שצריך לקרות קורה.
ויאמר לזכותו של נסים, שאת המקרה הזה לא הזכיר לי ולו פעם אחת ולו גם ברמז.
לאחר השבעה הזמינו אותי מתחנת המשטרה לתת עדות על המקרה.
המשטרה החליטה לפתוח לי תיק וזימנו אותי לבית המשפט בנתניה.
השופט שאל שאלות קשות, ללא רחמים: “איך קרה? ומה קרה?”
ספרתי לו את השתלשלות האירועים כשדמעות זולגות מעיני.
לפתע הציג השופט לפני את בקבוק הרעל. ואני התפרצתי בבכי רם ומר.
אמרתי לו:”איך אתה יכול לחשוב שאמא תעשה דבר כזה לילדה, אני שנשאתי אותה בבטני תשעה חדשים, אני שילדתי אותה!”באולם המשפט היה שקט דממה. והשופט הבין.
המשפט הזה הקשה עלי את ההתאוששות והחזיר אותי ללילה הנורא שניסיתי לשכוח.
לבסוף סגרו את התיק ואני שבתי הביתה לילדי הקטנים המחכים לי.
בתחילה, הזיכרון והצער הזה היו נוראים, אני מתפלאת איך לא השתגעתי. נאחזתי בחיים בעשר אצבעותי.
ראובן בן שתים עשרה שנת 1957, אלישבע בת עשר,כרמלה בת תשע וצביה בת שש.
בשנת 1956 לקראת סוף השנה, נולדה עוד בת וגם היא נקראה נחמה על שם הילדה שמתה. עתה היו לי בבית: בן בכור- ראובן, וארבע בנות – אלישבע, כרמלה, צביה ונחמה.
נחמה ראובן וארבע בנותי לבושה במיטב מחלצותי עם ילדי
נסים השתוקק לעוד בן ואמר: “נמתין קצת, אולי יוולד בן”.
הילדים היו כל חיי ואושרי, כל אשר עשיתי היה למענם.
אני לומדת לקרוא ולכתוב
כשגדלו ונכנסו ללמוד בבית הספר והיו צריכים לקבל עזרה בלימודים, אני שלא למדתי מימי הצלחתי ללמד אותם חשבון, לימדתי אותם עם גפרורים, עם גרגירי חיטה, והם קלטו זאת היטב.
כיוון שלא ידעתי קרוא וכתוב לא יכולתי לסייע להם במקצועות העברית.
עם הזמן הבנתי שלא אוכל להסתדר בארץ אם לא אלמד לקרוא ולכתוב.
הצורך נבע מהקושי להסתדר בחוץ.
וזה המקרה שדירבן אותי ביותר:
בשל היותי חולה (חליתי באסטמה לאחר הולדת צביה), הייתי אמורה להגיע לתל-אביב למרפאת זמנהוף.
אמרו לי איך נוסעים לשם ונסעתי באוטובוס.ירדתי ברחוב הקרוב ביותר למרפאה והתחלתי לחפש אותה.
אני הולכת סחור סחור ולא מגיעה. התביישתי לשאול עוברים ושבים , וגם לא ידעתי לקרוא את השלטים המורים על שם הרחוב או שם המרפאה.
משעייפתי מאוד וכל עוד רוחי בי, העזתי ושאלתי עובר אורח למקום המרפאה. היא ממש מולי ובגלל שלא ידעתי לקרוא חלפתי על פניה פעם ועוד פעם.
זה המחיש לי את הצורך בלמוד הקריאה.
ועוד דוגמה: פעם היינו נסים ואני בבנק והייתי אמורה לחתום על טפסים. נאלצתי להניח את אגודלי בכרית דיו ולחתום עם טביעת אצבע ולא חתימה כמו כל הבוגרים.
מאותו הרגע נסים אמר לי: “את חייבת ללמוד לכתוב! איזה בושות! בארץ ישראל ולא יודעת לכתוב?!”.
באותה התקופה, נפתח בפרדסיה מועדון למבוגרים שרוצים ללמוד חשבון, עברית קלה ותנ”ך. נסים עודד אותי ללכת וללמוד. הייתי מחכה לכל מפגש. המפגשים התקיימו אחת לשבוע, בערב לאחר שהאמהות השכיבו את הילדים לישון.
עם כל הצניעות, הייתי מאד מצטיינת בלימודים והתקדמתי מהר.
היו חברות שהלימודים היו קשים עבורן והן למדו באיטיות רבה. וזה היה מכעיס אותי, כי הייתי צמאה ללמידה.
לאחר זמן, החלטנו מספר נשים שנלמד מידי פעם בבית של אחת החברות ואז היה לי נוח לבחור את הבנות שהיו ברמת הלימוד שלי.
עם התקדמותי בקריאה הייתי מאוד שמחה וליבי התרונן כאשר הייתי מוצאת גזיר עיתון והייתי נעמדת וקוראת אותו עד תומו.
יום אחד בעודי שוטפת את הבית מצאתי עיתון של “דבר לילדים”, נעמדתי באמצע המטבח והתחלתי לקרוא אותו. ולא חשתי כיצד הזמן חולף, ולפתע ראיתי את נסים שב מעבודתו ומובן שלא סיימתי את נקיון הבית, הוא אמר בהלצת מה :”לא היה לי כדאי שתלמדי לקרוא, ראי, המילים משכו אותך כל כך שלא הספקת לסיים, ובודאי גם אוכל לא מוכן”.
השבתי לו :”ראה, זה שאני עתה יודעת לקרוא, כך אני יכולה לעזור לילדים בלימודים, וגם להסתדר בעיר הגדולה ולא להיות שם כמו עיוור. הפעם הוא הבין זאת ואמר: “תשתדלי שזה לא יפריע לך בעבודתך”
הנהנתי בראשי, אולם המשכתי לעשות כרצוני.
הייתי קוראת סיפורים קצרים, או סיפורים מהספר “עושה פלא”. בשבת במפגש עם החברות הייתי מספרת להם את אשר קראתי. הן היו מקשיבות לי קשב רב ובצימאון בלתי נדלה.
בכל פעם שהיינו נפגשות בשבת היו שואלות אותי :”נו ,קראת משהו מעניין? אולי תתחילי כבר לספר”.
אין מאושרת ממני עם נסים בעלי
המשפחה גדלה ומתרחבת
כאמור, יש לנו בן וארבע בנות, ואנו מחכים ומקווים שיוולד לנו עוד בן זכר.
בשנת 1963 נולדה נוגה, נקראה כך כי הייתה בהירה וזוהרת כמו כוכב.
אלישבע בת חמש עשרה מחזיקה את נגה בת החדשיים.
נסים לא טמן ידו בצלחת והיה עיקש וציפה לבן. הוא המתין חמש שנים כסגולה לבן זכר המיוחל.
בשנת 1968 בשעה טובה ב 27.4 נולד בן – שי. שי היה בן הזקונים והיה המתנה הנכספת.
ילדתי אותו כשהייתי בת 41, אפילו שהרופאים לא כל כך ממליצים ללדת בגיל זה.
אני באירוע משפחתי
מטיילת בתל אביב עם הילדים הקטנים והנכדים.
לאושרי, ילדי הם ילדים טובים. יש אחווה ביניהם, וזאת הנחת שלי.מידי פעם הילדים באים לביקור ואני אוהבת להכין להם מעדני תימן :מרק תימני,חילבה פיתות וכמובן סחוג.הנכדים באים לבקר עם בנות זוגם שלא מהעדה התימנית וכולם מחכים רק למרק המצויין שהייתי מכינה,אני אוהבת שהבית מלא קולות וילדים שמחים, זה גורם לי נחת לאין שיעור.
הכנת הפיתות ביום שישי.
כל ילדי נישאו והקימו בית. מלבד שי שעדיין רווק ובעזרת השם ימצא את בת זוגו.
כל הבנות גרות עם משפחותיהן בפרדסייה , קרוב אלי. ראובן הוא היחיד שגר רחוק: ברחובות.
תודה לאל, זכיתי לראות נכדים ונינים ואני מוקפת בכל האוהבים אותי.
ראובן נשא את יעל ולהם ארבעה ילדים: עידית, ליאור, אורטל ואיתי.
מעידית, ליאור ואורטל יש לי שמונה נינים: יהודית, עילי, אייל, יואב, אהרון, רבקה, אלעזר, אלישבע, שיהיו בריאים.
אלישבע נישאה למשה ונולדו: אמיר, (נכדי הבכור), שגיא וצמרת. משגיא וצמרת נולדו ארבעה נינים, שיהיו בריאים: יובל- ניני הבכור! ענבל, מעיין וניצן.
. 
נסים ואלישבע בשבת ביום החינה של אלישבע.אני בת 40
יושבים ומפצחים גרעינים ראו כמה צעירה הייתי.
כרמלה נישאה לאברהם ונולדו להם רועי ודלית, ונולדו חמישה נינים בבריאות טובה: אור, שיר, שחר, דניאל ונועם.
צביה נישאה ליגאל ונולדו ארבעה נכדים:מיקה.ליציון, נעמה ועומר. מליציון נולדו שלושה נינים:אופיר, רותם ואלון התאומים.
נחמה נישאה למרדכי ונולדו ארבעה נכדים, נורית,אלמוג,טל וגיא, ובעזרת השם טל יתחתן עם בת זוגו.
נגה נישאה לאליעזר ונולדו ארבעה נכדים:הגר,ספיר,איתמר ואביתר.מספיר נולד הנין כפיר.
שי בן הזקונים עדיין לא מצא את בחירת ליבו, ואני מצפה ליום הנכסף הזה בכליון עיניים.
בשנת 1999 נפטר נסים. נותרנו שי ואני לבד בבית.
לאחר השבעה של נסים הילדים עשו רשימה מסודרת וכל יום שישי הם מגיעים עם משפחתם אלי לקידוש וארוחת ליל שישי. וכך השולחן מלא ואני מאושרת. עד לפני זמן מה, אני הייתי מכינה את כל ארוחת ליל השבת. לאחרונה, אני מכינה רק את המרק התימני המסורתי והבנות מכינות ומביאות את כל השאר.
היום אני פעילה מאוד:
מבלה יום יום, עד הצהריים, במועדון של המרכז לקשיש בפרדסייה, הנמצא ממש מול ביתי.
אני נהנית מפיזיוטרפיה, מתעמלת, רוקמת, אורגת – הכנתי לכל נינותיי תיקי יד ארוגים ברפיה צבעונית.
אני מנויה בקאנטרי של הישוב. מידי יום אני שוחה ומתענגת בבריכה ואפילו מתעמלת במים עם המדריכה שולה, שאומרת לכולם: “שימו לב לסבתא שושנה, תלמדו ממנה איך להתמיד ולשמור על גמישות הגוף!” תמיד מגיעה לבריכה כשאני מאופרת ושמה אודם על השפתיים, כי חשוב לי תמיד להיראות במיטבי. אוהבת להיות בחברה שכולם מסתכלים עלי ולומדים ממני.
מידי יום רביעי אחרי הצהרים אני מגיעה עם בתי אלישבע לשיעור אומנות עם המורה הילה. אני אוהבת לצייר תמונות נוף בצבעי אקריליק.
עוד בהיותי ילדה חלמתי שאני מוקפת מים, והמים מלטפים אותי, ועתה בשנותי האחרונות אני חווה זאת במציאות. אני אוהבת להיות בתוך המים שבבריכה, ובמיוחד מתענגת בימי שישי כשאלישבע בתי מצטרפת ואנו צוחקות שזו כמו טבילה במקווה…אני אומרת: “טובאלנה” – טבלנו, ומרגישה שאני מקבלת את השבת כשאני זכה וטהורה.
בנוסף, אלישבע עושה איתי צעדה כדי לשמור על הגמישות ושרירי הרגלים, ואני צועדת מביתי לכיוון רחוב יונה פישר ופונה בסמטת הדרור. כשאני מתעייפת, אני מתיישבת על ספסל או על מעקה אבן וממשיכה בדרכי חזרה הביתה לבית מספר ארבעים ברחוב שלום שבזי, זהו ביתי מיום שהגענו לפרדסיה בשנת 1946.
יקירת היישוב פרדסייה
בשנת 2006, ביום העצמאות בפרדסיה, נקראתי לבמה ובמעמד ראש המועצה ונכבדי הישוב הוענקה לי תעודת יקירת הישוב. כפי שכתוב: ” בעבור שירותך את הקהילה המקומית באמונה ובחפץ לב במשך שנים רבות”. אני לא חושבת שצריך לפרסם ולציין מעשים שנעשים למען הזולת מתוך רצון ובהתנדבות.
ללא ידיעתי הגישו מספר תושבים את מועמדותי, ואכן התבשרתי שזכיתי להימנות על היחידים שנבחרו לתואר: יקיר פרדסיה.
האם צריך בכלל תעודה? שהרי כל מעשי גמילות החסדים שעשיתי נעשו במסירות ומתוך רצון רב לעזור. אינני רוצה לספר מה המעשים שעשיתי כי תקצר היריעה מהכיל. ולכן מצורפת התעודה שקבלתי שכתוב בה רק מקצת הפעולות. יש דברים שיש לעשותם בסתר ואין צורך לדבר עליהם, לדעתי כל מה
כשאדם עושה – לשם שמיים הוא עושה, ואם הוא מספר לאחרים – כאילו לא עשה מאומה. ולכן יפה השתיקה להם.
במעמד קבלת יקירת פרדסיה ביום העצמאות.
תעודת יקירת הישוב
שושנה שעיבי חברתי הטובה
וזוהי חברתי הטובה שושנה שעיבי אין טובה ממנה, שהכרתי בפרדסיה והפכה מייד להיות אחותי שלא מאבא ואמא.
אנו סועדות אחת את השניה עוזרות זו לזו בשעה קשה, וקצרה היריעה מלכתוב את הקשר שהיה לנו, אבל סיפור אחד אני מרגישה צורך עז לספר:
היינו אמורים לערוך ברית מילה לרועי נכדי, הבן הבכור שנולד לבתי כרמלה. אנו התימנים בארועים מכינים בעצמנו את המרק, חילבה ופיתות. את הפיתות הכנתי ונותר רק להכין את המרק התימני הטעים. באותו היום כאבה לי השן ונאלצתי ללכת לרופא שיניים ללא קביעת תור כדי שיתן לי עזרה ראשונה. המתנתי זמן רב ואני רואה שכבר שעת הצהריים הגיעה, ומחשבות מתרוצצות בראשי, מתי אספיק להכין את הסעודה? איך ארגיש לאחר הטיפול? מתי אגיע הביתה?(כי רכב לא היה ,היינו נוסעים באוטובוס שלא היה בתכיפות רבה). רופא השיניים עקר לי את השן שהציקה לי, ובכאבים גדולים נסעתי הביתה. לתדהמתי, מצאתי את שושנה חברתי מכינה את המרק לסעודה. היא פשוט נכנסה לביתי, ראתה את העוף מוכן לבישול ואני לא נמצאת, הפשילה שרוולים ובישלה במקומי. חבקתי אותה ובדמעות שמחה הודיתי לה מאוד. חברות כזו יש לשמור לעדי עד.
היא הפכה לאשת סודי ואני אשת סודה. אנו מספרות הכל אחת לשניה ויודעות שזה לא יצא מפינו כי אנו כבור סיד.אנו חברות בלב ונפש,כמו שתי אחיות תאומות.
עשיתי מה שיכולתי וה’ משלם לי בילדים טובים אלף פעם. כיבוד אב ואם היא המצוה היחידה שכתוב בתורה שאתה מקבל את שכרך בעולם הזה. “כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך” אתה יודע מייד
מה שכרך ומה הפרס.
אני ואלישבע בחצר ביתה פסח תשע”ג 2013
בשנת 2006 ערכו לי הילדים מסיבת יום הולדת השבעים וחמש בערב טו בשבט.
למעשה אין לי תאריך מדוייק אולם הילדים החליטו שאת יום הולדתי יערכו תמיד ביום אירושי שהיה בטו בשבט,ועתה מצורפות ברכותיהם של כל ילדי ואחי.
ברכתו של ראובן
ברכת אלישבע ומשפחתה
ברכת כרמלה ומשפחתה
ברכתה של צביה
ברכתה של נחמה ומשפחתה
ברכתה של נגה ומשפחתה
ברכתו של שי
ברכתו של אחי שמואל
ברכתו של אחי שאול
השיר שחיברה אלישבע ליום הולדתי.
תודות:
תודה לאימי שושנה ששיתפה פעולה בכתיבה זו בשמחה רבה,
וספרה לי את סודותיה הכמוסים ביותר. וכשסופרו הספורים הייתה לה התרגשות עצומה, ותמיד חיכתה לפגישה הבאה כדי להמשיך ולספר לי את סיפור חייה.
לבני אמיר שבעזרתו ואדיבותו הרבה כל התמונות נסרקו והוכנסו לספר.
לבתי צמרת שעמלה על עץ המשפחה גם כשהייתה עסוקה בעבודה, בלימודים והליכות ביתה.
לאחי ואחיותי ששיתפו פעולה ושלחו את התמונות בזמן.
ולבסוף תודה מיוחדת לאישה מיוחדת מזל רוסו הורוביץ שהייתה לי לעזרה רבה בכתיבה זו.
היא באה בהתנדבות מטעם הביטוח הלאומי בנתניה. היא שדחפה להתקדם בכתיבה זו ובאה בכל שעה שהתפנתה לה. אני יודעת מדבריה שספור חיי אמא הרשים אותה ביותר, וכששבה לביתה היא הייתה חושבת על אמא בהתפעלות.
ואני, אלישבע, שהרעיון עלה בראשי בשנת 2009, בדיוק אז פרשתי מעבודתי .
ישבתי שעות רבות עם אימי בביתה והקלטתי אותה. במהלך ההקלטות הייתי שואלת שאלות והיא הייתה משיבה וגם נזכרת במצבים שונים בחייה. גמעתי כל מילה וסיפור ודמעתי לא מעט.
הייתי שבה לביתי ומעלה הכל על הכתב כלשונו כדי לשמר את המשפטים כפי שסיפרה אימא.
תם ולא נשלם, השבח לאל בורא עולם.
ולאמי האהובה – שתאריך ימים ותשבע נחת.
בתך, אלישבע ירון.
