סיפור חייו של משה קאלו מעיראק

 *הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

רואיין ע”י המתנדב אברהם בלטר

פרקים בחיי

משה קאלו

נולדתי בשנת 1931 בעיר ארביל אשר בצפון עירק. הייתי בן בכור להורי, אפרים ופרחה קאלו והיו לי אח, חיים שמתגורר בנתניה ואחות, יפה שנפטרה בילדותה.

מקורו של שם משפחתנו “קלו” בא מהשפה הארמית ומשמעותו “כלה”.

זקני הדור מספרים שסבתא קדמונית שלנו, כאשר הגיעה לפרקה והייתה לכלה ימים רבים לאחר חתונתה המשיכה להתלבש ככלה ובפי כל נקרא המקום “בית הכלה” מכאן שמנו “קלו”.

העיר ארביל

ארביל היא עיר עתיקה מייחסים לה היסטוריה בת 4000 שנה שמה המקורי הוא “ארבא אלו“ שמשמעותה היא “עיר ארבעת האלים“. יהודים גרו בארביל מסוף ימי בית שני, מאז גלות בבל ובכל הדורות עד עלייתנו ארצה. במשך הדורות קמו חכמים רבים אשר הטביעו את חותמם ואף כתבו דינים בענייני שחיטה כשרה וסגולות רפואיות.

בשנת 1947 חיו בארביל בערך 6000 יהודים שרובם עלו לארץ ישראל בשנת 1951. העיר נמצאת כיום בשליטתם של הכורדים ואף הוכרזה כבירתם.

לפנים גרו בה כורדים, יהודים וטורקמנים. הכורדים נהגו בכבוד ביהודי העיר אך המוסלמים קינאו בהצלחת היהודים ותמיד מצאו דרך להציק לנו. היהודים שהיו מתרגמים ומתווכים נהגו לדבר בשפה הארמית ועם הגויים דברו בשפה הכורדית ובשפה הטורקית.

בארביל התקיימה קהילה יהודית גדולה. מעמדם של חבריה היה גבוה ורובם היו משכילם ועשירים, בעלי אדמות ועסקו בהצלחה רבה במסחר עם תושבי המקום. בעיר היו מספר בתי כנסת בהם התכנסנו לתפילות, שמחות ולוויות, לא עלינו. גרנו בקלעה (מצודה ) אשר בית הכנסת היה במרכזה. את אחד מבתי הכנסת הרבים בנה יוסף נוריאל ראש הקהילה. הקלעה שכנה על הר רם ונישא והייתה מוקפת מכל עבריה חומה ומכאן שמה. בתינו היו צמודים להר. ניהול העיר נעשה ברובו בידי היהודים. כאשר היו ויכוחים בין הגויים לבין עצמם היו מגיעים אל ראש הקהילה כדי שיחרוץ משפט.

עירק הייתה תחת חסותה של הקולוניה הבריטית. לפני כן הייתה תחת חסותה הישיר של האימפריה העותומאנית. בזמן שלטונה של האימפריה הבריטית התפתחה בעירק תעשיית יקבי היין.

ליהודים היו אדמות שבהם נטעו כרמים ומענביהם יצרו יינות משובחים למען הצבא הבריטי ולצריכה עצמית. זכור במיוחד יהודי שהיה אחד משועי עירק בשם דנגור שהייתה לו שליטה על תעשיית היין. דנגור נתן לדודי ניסן קלו זכות ליצור ומילוי בקבוקי יין.

חיי הקהילה היהודית היו טובים, מעמדם היה גבוה והם קיימו חיי מסחר עם התושבים המוסלמים. היהודים סחרו בעיקר בבדים ובגידול עדרי צאן שטופלו על ידי המוסלמים.

בבית אבא לעיתים קרובות נהגנו להתקבץ כל בני המשפחה ועל כוס תה שחור ומהביל הרבו לספר את קורות המשפחה בעבר ובהווה. כך גדלתי על ברכי סיפורים אלו שיחודם בכך שבכל ספור היה מוסר השכל.

בית אבי

אבי אפרים התייתם מאביו בגיל צעיר מאד. כבן שתיים עשרה נאלץ אבי לצאת ולעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא רכש לעצמו אפוד והיה תולה עליו דברי סדקית והיה מוכרם לחיילי הצבא התורכי. אבא פיתח חוש מסחר מפותח וראה ברכה בעמלו ובכך הצליח לפרנס את אמו ואת אחיו.

באחד הימים ראה קצין תורכי גבוה את אפרים ושאל אותו:” ילד,למה אתה לא לומד?” אבי ענה לו שהוא יתום והוא מפרנס את המשפחה. הקצין אמר לו:” אנו מפונים מארביל. יש לי סוס גזעי ואני מוכן למכור לך אותו במחיר נמוך“. אבי קנה את הסוס, הביאו הביתה ושמח מאד. הוא היה בין הרוכבים הטובים בעיר.

במקביל פתח אפרים חנות קטנה של בדים. פעם נכנס לחנות חייל פשוט לקנות בדים. אבי הכין לו חבילה והחייל רצה לשלם בשטרות של כסף שלא היה להם ערך בניגוד למטבעות של זהב, דבר שלא היה מקובל בימים ההם. אבי סגר את החנות, החיל לקח את החבילה וברח. החייל ראה את סוסו של אבי ולקח גם את הסוס. אפרים לא ויתר. הוא הלך לקצין שממנו קנה את הסוס ואמר: “ החייל טוען שהסוס שלו“. הקצין כעס מאד ושלח קצין זוטר לעבור במאהל ולהביא את החייל. הקצין הביא את החייל והקצין הגבוה שאל אותו מהיכן הסוס. החייל אמר שהסוס שלו ואז שאל הקצין:” איך הסוס שלך עם אני מכרתי לו את הסוס“? בסופו של דבר החייל הוענש בארבעים מלקות.

אבא גדל והיה לעלם צעיר, איש ישר ואהוב על הבריות. כאמור, אבא היה בעל חוש מסחר מפותח שהלך והתפתח עם השנים. ראש הקהילה, יוסף נוריאל, איש עשיר ומכובד, סוחר גדול בבדים ובעל צאן ומקנה רב. ביתו שימש בית יתומים לילדים. ראש הקהילה. ראה באבי איש מסור וישר דבר שהביא לשיתופו בעסקיו ולהתיחסות מיוחדת כלפיו, כאילו הוא בן בית.

בביתו של נוריאל גדלה נערה יתומה שמצאה חן בעיני אבי, אפרים. לימים שלח אפרים את אמו לולו לבקש את ידה של היתומה. לולו התקבלה בביתו של יוסף נוריאל בסבר פנים יפות ולאחר החלפת דברי נימוסים שאל יוסף את לולו: “מה בקשתך“? לולו הרכינה ראשה ואמרה “באתי לבקש את ידה של היתומה לבני אפרים“. יוסף שידע את סגולותיו של אפרים פתח ואמר: “חלילה לי מלתת יתומה לבנך אפרים. אתן לו את בתי פרחה“. פרחה בתו של יוסף היתה נערה טובת מראה חכמה וחרוצה מאין כמוה. לאחר ימים מספר התחתנו פרחה ואפרים וחיו באושר ועושר. דבר אחד העיב על אושרם: פרחה הייתה עקרה ולא יכלה ללדת. רק לאחר עשר שנים ורק לאחר מות אביה יוסף נוריאל הרתה אמי פרחה והביאה אותי לעולם. לאחר שנתיים נוספות ילדה אמי את אחי חיים ולאחר עוד שנתיים נולדה יפה אחותנו. בעת לידתה של יפה מתה אימנו פרחה.

יפה נולדה ילדה חולה. היא לא החזיקה מעמד ולאחר חודשים מספר נלקחה אף היא לעולמה. חיים אחי אף הוא היה חולה. סבתנו לולו לקחה אותו תחת חסותה לאחר שנפגע בעינו וטיפלה בו במסירות רבה. כך הצילה לולו את חייו של חיים אחי. לאחר מותו של יוסף נוריאל ירש בנו צאלח את ראשות הקהילה. אני ואחי חיים הינו מבאי ביחו הטובים של צאלח והיינו סמוכים על שולחנו. אנשי הקהילה התייחסו אלינו בכבוד רב ובפי אנשי הקהילה נקראנו “נסיכי הקהילה”. אפרים אבי נשא לאשה את בת שבע תחת אשתו המתה פרחה. בת שבע טיפלה בנו במסירות ולאחר שנה מתה אף היא. אבא התחתן בשלישית עם אשה יפת תואר ששמה חתון. בני הקהילה “קינאו” בו ואמרו שלקח לעצמו את הנשים היפות ביותר בקהילה. על אף עושרנו הרב אנו הילדים חשנו צער עמוק על מות אימנו פרחה. ילדותנו עברה ללא אהבת אם. היו אלו ימים קשים עבורנו. מטבעי אני אדם עיקש, לא נעניתי למרותה של אשת אבי והיו לי חלוקי דעות עמה. עקב כך הייתי מקופח מאד על ידה לעומת אחי חיים שזכה ליחס מפנק.

בתמונה: ראשון מימין משה, אחריו דוד ניסן, צביה, אהובה, פנחס ואורחים מבגדד.

אפרים אבי הצליח מאד בעסקיו והיה לאיש אמיד. על תרומתו הרבה למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונדיבותו למען בני הקהילה, שמו נרשם בספר הזהב. תמיד נהג במידת הכנסת אורחים: נוהג היה להזמין אורחים להתארח וליהנות בביתנו. ביתנו היה בית ציוני ומדורי דורות חשבו על עליה לציון. זכור לי במיוחד ליל כ“ט בנובמבר 1948 יום הכרזת המדינה. שמענו ברדיו בדריכות את שידור ההצבעה באומות המאוחדות להקמת מדינת ישראל וכאשר הסתיימה ההצבעה הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה התמלאנו בפרץ של שמחה וגאווה רבה מילאה את לבנו. אנשים ברכו איש את רעהו, ברכנו ברכת שהחיינו ובעיניים דומעות נפלנו איש בזרועות אחיו. לאחר אלפיים שנות גלות שוב נשוב לארץ מכורתנו. לא ישנו כל אותו הלילה: היה זה ליל שימורים. הרמנו כוסיות לחיים והייתה שמחה גדולה. בשעה שתיים בלילה נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתנו. נכנסנו לחרדה גדולה. בדחילו ורחימו פתחנו את דלת הבית ובפתח עמד מנהיג הכורדים מולה ברזני בכבודו ובעצמו וברך אותנו על הקמת המדינה. דודי נסן ענה לו: “שמחתנו לא תהה שלמה עד הקמת מדינה משלכם“ שהרי גם לכורדים לא היתה מדינה משלהם.

בשנת 1950 עלה אבי לארץ כשהוא חסר כל. הוא לא הורשה לקחת את רכושו הרב שהולאם בידי שלטונות עירק.

בהגיעו ארצה חסר כל, גר במעברת כפר נחמן ולאחר מכן עבר לגור בנווה נאמן ליד הוד השרון.

בין השנים 1940 עד 1949 נשלחו שליחים מארץ ישראל לארגן בה את תנועת “החלוץ“ שפעלה במחתרת למען עלית יהודי עירק לארץ ישראל. בשנים אלו הייתה העלייה בלתי לגלית. עליית היהודים עברה דרך פרס. בשנות החמישים נשלחו באופן רשמי מטוסים להעלאת יהודי עירק לארץ ישראל.

דרכי לארץ ישראל

בחודש ספטמבר 1949 שוחחתי עם פעילי העלייה למרות התנגדות אבי. הוחלט שאסע לבדי ברכבת לעיר קירקוק.

העיר קירקוק

באחד מימי השבוע עזבתי את ביתי ואת משפחתי ואני בדרכי לעיר קירקוק כאשר היעד הסופי היה כמובן ארץ ישראל. עם הנץ החמה עליתי על רכבת. הרכבת החלה לנוע. עשן סמיך עלה מבעד לארובתה ולקול צפירת הקטר צברה הרכבת מהירות לשאון הגלגלים המשיקים על המסילה. מחשבות עלו בראשי האם תצלח דרכי או חלילה אובד? ניסיתי להסדיר את מחשבותיי. מעולם לא נסעתי לבדי מרחק כה רב מבית הורי. לנגד עיני ראיתי את פני אבי העצובות על הצעד שעשיתי אך הכמיהה אשר הייתה בלבי להגיע לארץ ישראל הייתה כה חזקה עד שלא נתתי לעצבות לכרסם בליבי. דבר אחד ברור: לאחר גלות בת אלפיים שנה זכרתי יום יום לומר את הפסוק: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני“. דבר לא יעצור אותי מלהגיע לארץ מכורתי ולהיאחז בה.

הרכבת הגבירה את מהירותה ואני נתתי דרור להרהורי. השקפתי מבעד לחלון והנוף החל משתנה: בתי העיר נעלמו ומרחב נפתח בפני. המרחב הפתוח הרחיב את ליבי: הנה אני נפרד מנוף ילדותי אליו לא אחזור עוד לעולם. הנוף שכל כך אהבתי במסעותיי עם הדוד ניסן הלך ונעלם. לאחר שעות מספר שעברו כנצח הגיעה הרכבת לתחנה היעודה. איש לא היה מלבדי ברכבת. איש הקשר עמו נפגשתי זיהה אותי מיד. הוא לקח אותי למשפחה יהודית בה התקבלתי בחמימות רבה והאירוח היה מופתי. שהיתי אצלם ימים מספר ובתומם נפרדתי מהם לשלום ואני בדרכי לעיר הבירה בגדד.

עם שחר יצאנו מהעיר בטנדר סגור וכאשר הגענו לפאתי העיר ירדנו מהטנדר והלכנו לעבר מיניבוס ישן. שם ציפה לנו הפעיל ועוד מספר צעירים בני גילי. לכולנו הייתה אותה מטרה: להגיע לארץ ישראל. מנוע המיניבוס נהם ויצאנו לדרך. הנסיעה ארכה זמן רב. לאחר כשש שעות הגענו לעיירה בשם עמרה השוכנת על שפת אגם גדול מאד בו ציפו לנו שתי סירות.

התחלקנו לשתי קבוצות ועלינו על הסירות.

ישבנו איש בצד רעהו ועם חשכה החלה ההפלגה. הגענו למקום בשם חאווז סמוך לגבול פרס. הייתה זאת שעת לילה. הירח אחר בזריחתו וזו היתה הזדמנות לחמוק ולחדור את הגבול הפרסי בחשכת הליל מבלי שנתבלט. אנשי הסירות אמרו שנלך בקו ישר עד שניראה בתי חמר. בחסות החשכה בעלי הסירות שדדו את ציודנו הדל מבלי שנצליח להבחין בכך וכשהבחנו פחדנו כי בידיהם היו סכינים ולכן העדפנו להבליג. אנשי הסירות גנבו את חפצינו ונעלמו.

המשכנו ללכת עד שהגענו לנחל זורם. צלחנו את הנחל, ישבנו על הגדה ותהינו לאן נלך ואנה נפנה. השעה היתה מאוחרת, העלטה בעיצומה, צינת הלילה התגברה וגופנו החל לרעוד כאשר אנו באמצע שום מקום. נותרנו ללא מלווה וללא רכוש כאשר רק הבגדים הרטובים על גופנו הינו חייבים לעשות מעשה.

לאחר התייעצות שנמשכה מספר דקות הוחלט שמסוכן להישאר במקום ועלינו להמשיך ללכת. את הסביבה לא הכרנו ובמרחק ראינו אור מרצד. הלכנו לכיוון האור במשך שעה ארוכה עד שהגענו לכפר עני ביותר שבתיו מטים לנפול. במרכז הכפר דלקה מדורה שעתה נותרו ממנה רק גחלים לוחשות. דפקנו בחוזקה על פתחי הבתים עד שאדם יצא אלינו. “מה רצונכם?” שאל בקול נרגז. “רוצים אנו לקנות אוכל“ השבנו. “זה זמן רב שלא בא אוכל אל פינו” הוספנו. “אין בידי אוכל ולא תמצא כל דבר מזון בכל רחבי הכפר. תמורת עשרה דינרים אצא לצוד לכם עשרים בעלי כנף“, אמר האיש. אספנו עשרים דינר ונתנו לאיש. “עד שאחזור התרווחו לכם“. נכנסנו למבנה ארוך וצר שהיה מקום משכן לבהמות וכבשים כאשר באמצעו בערה מדורה. האיש הלך לדרכו ואנו ישבנו מסביב למדורה צפופים ודבוקים איש לחברו כדי לחמם את גופנו וליבש את בגדינו. לאחר שהתחממנו מעט נרדמנו על רצפת החדר שהייתה עמוסה בגללי בהמות וכבשים. היינו עייפים מהמאמץ ומתלאות הדרך ונרדמנו מיד. עם עלות השחר הגיע הצייד והביא עמו שבעה עופות אותם השליך על רצפת החדר ואמר: “זה כל מה שהצלחתי לצוד.” עטנו על העופות והתחלנו למרוט את נוצותיהם. שמנו את הבשר ישירות על המדורה כי לא היה כל מיתקן שנוכל לצלות עליו. הבשר החל להיחרך ולא הצלחנו להוציאו מהאש. הבשר נשרף ולא נותר לנו דבר להביאו אל פינו. הינו רעבים ונותרנו רעבים.

עם עלות השחר הגיעו ספינות משטרה שמהן ירדו שוטרים. הם התנהגו אלינו בגסות ותוך כדי צעקות רמות החלו להוביל אותנו ברגל, כלאחר כבוד, לנקודת המשטרה. בנין המשטרה היה מוקף בחצר מגודרת. נכנסנו לתוכה והשוטרים אמרו שנמתין. לא ידענו מה יהא גורלנו. בזמן ההמתנה חלצתי את נעלי והנחתי אותן לצדי ונרדמתי. לקול צעקות השוטרים התעוררתי ולהפתעתי גליתי שנעלי נגנבו. הלכתי יחף. קצין המשטרה החל לחקור אותנו ובשלב מוקדם בחקירה הגיע קצין בעל דרגה בכירה שאמר: “אל תפחדו!” והזמין אותנו לאולם מפואר אשר רצפתו מרופדת בשטחים פרסיים. הקצין ברך אותנו: “ברוכים הבאים לפרס! על תדאגו אתם בידיים טובות. התכבדו בבקשה.” במרכז החדר עמד סמובר ולצדו קומקום תה שחור ומהביל. הוגשו לנו פיתות, גבינת צאן וזיתים ירוקים. הייתה זו ארוחת מלכים. מאחר שלא בא אוכל אל פינו מזה יומיים אכלנו לשובע כאשר הקצין ממשיך לברך אותנו על אומץ לבנו והוסיף שעלינו להיות גאים במעשינו וברצוננו לעלות לארץ ישראל. בצהרי היום הגיע רכב ונאמר לנו לעלות עליו. נסענו לעיר המחוז האווס, עיר מודרנית גדולה ויפה. בהאווז היה מרכז יהודי גדול וקהילה יהודית ענפה. לכאן התרכזו כל העולים מבבל . טיילנו ברחבי העיר נהנינו מיופייה ומשפע תוצרתה החקלאית: פיסטוק חלבי, שקדים ובוטנים הידועים בטיבם ברחבי העולם. נותרו בכיסי שני דינרים עירקים. אחד האנשים שלא הכרתי בקש שאלווה לו דינר. נתתי לו את מבוקשו ובידי נותר דינר אחד שבו קניתי נעלים עשויות מחבלים ובכסף שנותר התרחצתי בחמם ואכלתי ארוחה דשנה. שוב הגיע רכב ואנו בדרכנו לטהרן, עיר הבירה, מרחק יומיים של נסיעה ארוכה ומתישה. עברנו מהדרום החם אל הצפון המושלג.

טהרן המושלגת קדמה את פנינו. אוחסנו באולם גדול שמסביבו בנינים נוספים. הקור שלא היינו מורגלים אליו היה מקפיא ומצמרר. הפריעו לי במיוחד נעלי החוטים שקניתי והייתי זקוק בדחיפות לנעלי עור מחממות. הייתה בידי טבעת זהב שאבי העניק לי בתחילת מסעי ולא רציתי להיפרד ממתנה יקרה זו, ושמרתי עליה כעל בבת עיני במשך כל ימי מסעי. אך עתה לא נותרה בידי כל ברירה והייתי חייב למכרה ובכסף לקנות נעלים טובות לחמם את רגלי הקפואות.

סוף סוף הגיע היום המיוחל ואנו בדרכנו לנמל התעופה של טהרן ומשם בטיסה ישירה לנמל התעופה לוד.

ארץ ישראל

באחד בינואר אלף תשע מאות וחמישים חלום ילדותנו התגשם. נחתנו בנמל התעופה אני בלוית חברי צלח גורגה וכל שאר העולים. בטרם ירדנו מכבש המטוס ברכנו ברכת “שהחיינו“ ותפילת הודיה לאל שבמרומים. עם רדתנו מהמטוס פרצנו בצהלות שמחה שירים וריקודים. לבי נמלא שמחה למראה עיני. במשאית נסענו ל“שער עליה“ שבחיפה ושם כוונתי לקיבוץ חולתה שם שהיתי תקופה קצרה. בחרתי להיפרד מהקיבוץ כי רציתי להתרשם מיופייה של ארץ ישראל. עברתי לטבריה שם עבדתי בבנין למרות שלא הייתה לי כל הכשרה בעבודה זו.

מקרה שזכור לי מהתקופה הזו הייתי בחור צעיר בן תשע עשרה. הגעתי לאתר הבנייה ושם פגשתי את יעקב האחראי באתר שהיה אחד מעובדי הבניין של אבי בעירק. כאשר הוא ראה אותי לעג לי ואמר הנה הבן של העשיר הגיע והוא עובד איתי. לאחר ימים מספר קרא לי המנהל ומינה אותי להיות האחראי באתר תחת אותו עובד שלעג לי. למרות קבלת הפנים המזלזלת מיעקב. התייחסתי אליו כשווה בן שווים . ואמרתי לו “אין למעלה ואין למטה. כאן בארץ כולנו שווים באנו לבנות ולהיבנות בארצנו הקדושה“.

מעברת כפר נחמן

בשנת 1950 הגיע אבי אפרים ואשתו חתון לארץ. מהמטוס הועברו ישירות למעברת “כפר נחמן“ אשר שכנה חמישה קילומטר צפונית לרעננה. מרעננה נפרצה דרך עפר שעברה בין הפרדסים דרך גישה למעברה. במעברה הוקמו צריפים במהירות רבה לשכן בהן את העולים שהגיעו מכל כנפי תבל. המעברה מנתה 4000 נפש בערך: יהודים מעירק, פרס, תימן, טריפולי, רומניה ומקומות נוספים. במהלך היום פקדו משאיות בודדות את המקום ועמן אספקה טרייה לתושבי המעברה. ברחבי המעברה נשמע בליל שפות שונות. בתחילה היה קשה לתקשר והשתמשנו הרבה בתנועות ידיים. בחלוף הזמן נשמעו מילים בעברית ואט אט יכולנו לתקשר איש עם רעהו. זכורים לי ריחות המאכלים שהתערבבו זה בזה ולפי ריח התבשילים שעלה מהצריפים ידענו בני איזה עדה שוכנים בצריף.

עבדנו את חלקת האדמה הקטנה ליד הצריף, יצרנו ערוגות בהן זרענו פול, צמחי תבלין, עגבניות ומלפפונים לצריכה ביתית. תושבי המעברה הלכו לכפרי הערבים שבסביבה וקנו אפרוחי תרנגולות, תיש ועז. משק קטן זה הוסיף תוספת נכבדה להעשרת מזונותינו. באותם ימים היה בארץ מחסור גדול במוצרי מזון. היו ימים שהגיע אוכל דל אל פינו.

הערב רד, החשיכה ירדה על המעברה ופנסי הרוח ועששיות הנפט הודלקו. אכלנו את פת לחמנו הדלה ועלינו על יצוענו. בחצות נקרעה דממת הליל ביללות התנים וצרצורי הצרצרים. במרחק נשמע קול המשאבה ששאבה מים להשקיית הפרדסים. פוק פוק פוק רעשה המשאבה שהשתתפה בחגיגה הליל. הריחות, הטעמים והקולות מהתקופה ההיא מלווים אותי לאורך כל חיי.

כזכור, גרתי בטבריה. באחד הימים בקרתי במעברת “כפר נחמן“. נכנסתי לבית אבי ומצאתי אותו כשהוא יושב בפתח הצריף. כשראה אותי קפץ משמחה, חיבק אותי ארוכות הביט לעבר אצבעי וראה שאצבעי חשופה ללא הטבעת שנתן לי בארביל עם צאתי לארץ ישראל. ללא שאלות הוריד מאצבעו את טבעתו ונתן לי אותה. טבעת זו שמורה עמי עד היום.

הקיץ חלף והגיע זמני לשרת את המדינה. הגעתי ללשכת הגיוס ושם הציבו אותי בחטיבת “גבעתי“. סופחתי לפלוגת הנדסה בגדוד.

אני כחייל

האימונים היו מפרכים התאמנו יום וליל בירי בנשק ושדאות ופשיטות. השתתפתי בפעולות תגמול שבוצעו נגד סוריה. הסורים צפו עלינו ממרומי הגולן. בשעה שהוצבנו בגבול, בעמק החולה. בעת הבשלת החיטה, כאשר הגיע זמן הקציר היו יורים הסורים כדורים נותבים לעבר שדות הקמה והיו מציתים את השדות שהושקע בהם עמל רב בידי חקלאי הצפון.

בתגובה הינו מבצעים פעולות תגמול נועזות ופושטים בלילות על מוצבי הצבא הסורי. בהמשך שרותי עלינו להר הצופים בירושלים שהיה אי ישראלי בלב השטח הירדני. שהינו על ההר תקופה ארוכה ללא כל קשר עם הבית וללא אפשרות לשלוח מכתבים. בשנת 2001 הוענק לי ממשרד הביטחון עיטר לוחמי המדינה וזה לשונו: “ עיטור לוחמי המדינה הוענק למשה קלו על חלקו במאבק לתקומת ישראל“

כאשר השתחררתי מהצבא היה עלי לחשב את דרכי ואת עתידי. בזמן זה נפתח סמינר למדריכים בבית ברל. נרשמתי לסמינר, נבחנתי בכתבי שלום עליכם וי.ל פרץ שבהם הייתי בקי ועברתי את הבחינות בהצלחה.

בעבודה כמורה

לפרנסתי עברתי לגור לבית שאן וחינכתי דורות של ילדים לתורה ועבודה. הרבה שנים שימשתי כסגן מנהל בית ספר.

בשנות השישים עברתי לגור בנתניה.

משפחתי

התחתנתי עם רחל, אשה פעילה יוזמת ובעלת חסדים רבים שכיום מתנדבת בארגון יד שרה וסועדת אנשים הזקוקים לעזרה. רחל היא אשה מיוחדת במינה אשר מאז חתונתנו ועד היום מלווה אותי וממלאת את חיי וכמו שאומר הפסוק לפני קידוש ליל השבת “אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה“. מאחל אני לכל בית ישראל אשה כמותה.

אוגוסט 1964

נולדו לנו שלושה ילדים: בתי הבכורה, פרח, שמה ניתן לה על שם אמי פרחה. פרח היא כיום יועצת חינוכית, בעלת תואר שני. היא גרה בנתניה ולה שני ילדים שאחד מהם בימים אלו עומד לפני חופתו.

בתי השנייה, פנינה נקראת על שם סבתי לולו. היא סיימה סמינר למורות, גרה באופקים, חכמה ושנונה ולה תשעה ילדים.

בן הזקונים, אפרים על שם אבי. אפרים בעל תואר שני כמדיניות ציבורית ואשתו נליה סיימה סמינר למורות והם גרים בנתניה. אפרים חזר בתשובה וכיום לומד בישיבה. הוא תלמיד חכם ועושה חייל ולהם שישה ילדים.

יש לנו, בלי עין רעה שבעה עשר נכדים, בגימטריה “טוב”: תשעה ילדים לפנינה, ששה ילדים לאפרים ושני ילדים לפרח, סך הכל שבעה עשר נכדים. 1+7=8 מהוה מספר רוחני שמשמעותו מעל המציאות שמסומנת בסיפרה 7.

משפחת קלו – ששון

רחל ואני אוהבים את ילדינו, כלותינו וחתנינו. ובמיוחד את נכדינו, כן ירבו אמן! ולכולם מאחלים אנו בריאות טובה, חכמה וענווה.

משה ואפרים הם שמות שעוברים במשפחתנו מדורי דורות ויקראו במשפחתנו לדורי דורות.

ממרומי גילי

ממרומי גילי חולפים לנגד עיני ימי ילדותי בארביל שבעירק. עלייתי ארצה בדרך לא דרך הייתה הגשמת חלום עבורי. לאחר מכן שלבי התאקלמות בבנייה והתבססות בארץ האבות. דרך המעברה, הקיבוץ, טבריה, בית שאן ונתניה. התגייסתי לצבא שם ביצעתי פעולת מבצעיות להגנה על ארץ ישראל. למדתי הרבה בכוחות עצמי, לימדתי דורות של ילדים, חינכתי והייתי סגן מנהל בית ספר, כתבתי ספר סיפורים קצרים מהחיים. הגשמתי את רוב היעדים שהצבתי לעצמי וכשאני מביט קדימה איני מצטער לרגע על כל צעד שביצעתי בחיי. היום ממשיך אני ללמוד פעם בשבוע לימודי תורה.

תובנות לחיים שארצה להעביר לילדי, נכדי ולדורות הבאים הן :

ואהבת לרעך כמוך. הייה ישר, הצנע לכת, הסתפק במועט.

דבוק במטרה והאמן בה. דע להתמודד על הקשיים ולהתגבר עליהם.

חייה כפי יכולתך ולא מעבר לכך.

אל תטעה! עדיף לומר “לא יודע” מאשר להכשיל אנשים.

קוה לטוב. אל תהה פחדן. דע להעיז. היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים.

זו דרכי ואלו הם פרקי חיי.

חזק ואמץ למר אברהם בלטר

ותודה רבה

ממשפחת קלו משה

סבא משה וסבתא רחל עם הנכדים מנליה ואפרים קלו

נכדינו מפנינה ואפרים

נספח תמונות

בין ידידים ומשפחה בבית הכנסת

.