סיפור חייו של אוגוסט אטאל מתוניסיה

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

רואיין ע”י המתנדבת צפרירה ינילוב

משפחתי

נולדתי בתאריך 02.12.1925 בעיר סוס בתוניסיה, אחת מארצות צפון אפריקה.

שמי “אוגוסט” ניתן לי על שם אח סבי ושמי העברי הוא פנחס.

אני הבן הבכור להורי ויקטור אטאל ופורטונה.

משפחתי חיה מזה דורי דורות בעיר סוס שבתוניסיה.

אבי ומשפחתו

אבי, ויקטור, נולד בשנת 1899 בעיר סוס שבתוניסיה למשפחה מסורתית.

סבי ,שלמה אטאל, אביו של אבי עבד כסנדלר. סבתי, ביה אטאל, אמו של אבי

עבדה כמיילדת וכן בחדר טהרה בבית קברות (היא עזרה בכניסה לחיים

וביציאה מהחיים).

אחיו של אבי הם אח שרל ואחות אלגרין.

אבי למד בבי”ס יהודי.

אבי עבד ברכבת בעיר סוס. הוא שימש מכונאי ועוזר לנהג הקטר.

כאשר נישא אבי לפורטונה, אמי, אשר באה ממשפחה עשירה, עזב אבי את

עבודתו ברכבת והפך שותף בחנות המכולת של בן משפחתה של אמי.

אמי ומשפחתה

אמי, פורטונה, נולדה בעיר סוס בשנת1903 למשפחה מסורתית.

סבי, אביה של אמי, אברהם וסבתי אסתר עבדו כסוחרים.

אחיה של אמי : אח הרנסט ואחות ארייט.

אמי למדה בבי”ס יהודי בעיר סוס וכשסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי למדה תפירה ובזה עסקה.

הורי עלו לישראל בשנת 1954 והתגוררו במושב ינוב, שם הם קבורים.

אבי נפטר בשנת 1971 ואמי נפטרה בשנת 1983

דודי, אחי אמי, גם הם עלו לארץ. דודי הרנסט התגורר במושב ינוב ודודתי התגוררה במושב גילת.

סוס/ סוסה) سوسة) ‎ Sousse (נלקח מויקיפדיה)

עיר חוף בצפון-מרכז תוניסיה כ-140 ק”מ דרומית לבירה טוניס. העיר הוקמה על חורבות העיר הפניקית מהמאה ה 11 – לפני הספירה הדרמוטה. סוס היא העיר השלישית בגודלה בתוניסיה. ה”מדינה “של העיר הוכרה כאתר מורשת עולמית. מלבד המדינה, העיר מציעה אתרי תיירות נוספים כמו מצודת הריבאט, המסגד הגדול של סוס, חומות העיר, מדרסות ומסגדים נוספים וכן הקטקומבות של העיר.

כיום נחשבת לעיר היותר מהודרת, בורגנית ואינטלקטואלית בערי תוניסיה. חנויות ספרים רבות מציפות את רחובותיה במרכז העיר וה”מדינה” שלה חבויה בין חומותיה כיהלום בכתר.

ראשית התיישבות היהודים בעיר היא ככל הנראה עוד מהתקופה הרומית.

בשנת 1946 חיו בעיר כ 3.574 יהודים באוכלוסיה של כ- 24.642 נפש.

אם בשנת 1956 מספר היהודים עמד על 3.282 הרי שעשרים שנה לאחר מכן הוא

ירד ל-320, כולל יהודי מהדיה,מוכנין ומונסתיר (פנקס הקהילות).

בשנת 2006 הקהילה היהודית במקום מנתה 36 יהודים בלבד. היהודים מתקבצים סביב בית הכנסת “כתר תורה”, היחיד בעיר שנותר על תילו ועדיין פעיל. ייסד אותו הרב יוסף גז (1860-1934) שנולד בעיר ,היה לרבה הראשי ומאוחר יותר היה גם לרבה הראשי של כל המדינה .(1928-1934)

עזיבת תוניסיה והגירה לצרפת

בהיותי כבן חודש ימים החליט אבי להגר מתוניסיה לצרפת.

שטנו באוניה והתגוררנו בפריס.

בצרפת נולדו אחי : אברהם, מרסל, שלמה, רינה ושרל.

לאחר מספר שנים שבה משפחתי לתוניסיה.

תינוק

1936

בצרפת עבד אבי ברכבת ואמי עבדה כתופרת. לאחר מספר שנים פתחו הורי דוכן למכירת פירות יבשים. דוכן פירות

בשנת 1932 סגרו הורי את עסקיהם בפריס ועברנו להתגורר בעיר הנמל לה הבר

ששוכנת בחבל נורמנדי בצפון צרפת.

כתובת ביתנו בלה הבר היתה רחוב דה רפיה מספר.67 פירוש שם הרחוב

הוא “רחוב הסדינים”.

בלה הבר פתחה אמי חנות לתפירה ולמכירת בגדי ילדים בחזית ביתנו ואבי חזר

לעבוד בדוכני פירות.

מכיוון שמשפחתנו גדלה וביתנו היה קטן והכיל רק שני חדרים ששימשו חדרי שינה

היה צפוף העביר אבי את אחי רובר לבית סבי שבסוס שבטונסיה.

אבי נהג לבקרו פעם בשנה.

העיר לה הבר Le Havre– (נלקח מויקפדיה )

לה הבר, בצרפתית – “Le Havre” היא עיר במחוז סן – מריטים בחבל נורמנדי עילית בצרפת, לה הבר נמצאת בצפון מערב צרפת, על גדתו הימנית של שפך הנהר סן לים, באזור תעלת למאנש. בין שתי גדות הסן באזור זה מחבר הגשר מעוגן הכבלים פון דה נורמנדי, המקשר בין לה הבר ובין העיירה הסמוכה אונפלר. לה הבר היא הרשות המוניציפלית המאוכלסת ביותר בנורמנדי עילית, על אף שמספר האוכלוסין באזור המטרופוליטני של רואן גדול ממספר האוכלוסין של האזור המטרופוליטני של לה הבר. נמל לה הבר הוא השני בגדלו בצרפת לאחר הנמל במרסיי. מאז 1974 משמשת לה הבר משכן לבישוף מלה הבר.

שמה המקורי של לה הבר היה” פרנסיסקופוליס” לציון המלך פרנסואה הראשון, מלך צרפת שייסד את העיר בשנת .1517 בטרם הוקמה העיר הייתה במקום כנסייה בשם “נוטר דאם דה גראס” גבירתנו של החסד (Notre-Dame-de-Grâce), ועל שמה נקרא הנמל “לה האבר דה גראס” ,”נמל החסד” (Le Havre de Grâce) שם שקוצר במהלך השנים לשם “לה האבר” שפירושו המילולי הוא “הנמל.”

בעת מלחמת העולם השנייה שימשה לה הבר זירה לקרבות קשים במהלך הפלישה לנורמנדי. היו אלו בעיקר הפצצות בעלות הברית שהביאו להרג של 5,000 אזרחים והרס של 12,000 מבנים. לאחר המלחמה שוקם מרכז העיר בסגנון מודרניסטי על ידי המתכנן אוגוסט פרט. לה הבר עוטרה באות לגיון הכבוד בשנת 1949 ובשנת 2005 הוכרזה כאתר מורשת עולמית.

המשפחה בעיר לה הבר בשנת 1938

מלחמת העולם השניה ובר המצווה שלי

בחודש ספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.

עיריית העיר לה הבר דאגה לתושבים ומידית קבלנו מסכות אב”כ שהן מסכות מיגון נשימתי נגד גזים.

באותה עת חגגתי בר מצווה. אמנם הייתי בן ארבע עשרה שנים אך לא יכולתי לחוג בגיל

שלוש עשרה מסיבות משפחתיות.

אבי לא נכח בבר המצווה מכיוון שאחי ז’ק בן השש נפטר.

דודי ארנסט, אחיה של אמי ,טיפל בכל ההכנות כמו גם בעלייתי לתורה ובחגיגת

בר המצווה.

Scan

גרנו בעיר נמל ובכל ערב הופצצנו. משפחתנו הסתתרה במקלט.

כך נהגנו עד חודש יוני .1940 באותה עת נכבשה צרפת על ידי הגרמנים. הכיבוש

החל בצפון צרפת והגיע לפריס. נתנה הוראה לכל התושבים בעיר לעזוב את המקום.

הבריטים הפציצו את מאגרי הנפט ובעיר שרר חושך מוחלט .

משפחתי החלה במנוסה. השארנו את כל רכושנו ויצאנו עם מזוודה אחת בלבד.

היות שהייתי הבכור, טפח אבי על שכמי ואמר: ” בני, מה שעשיתי בארבע

עשרה שנים, אבדתי בארבע עשרה דקות” .

משפחתנו וכל התושבים יצאו לתחנת הרכבת כדי לנסוע לפריס. המשפחה

התפזרה בין קרונות הרכבת ובכל קרון התמקם בן משפחה. כשהגענו לפריס

חפשנו אבי ואני את כל בני המשפחה .

בפריס קבלו אותנו בסבר פנים יפות אך למרות זאת המשכנו למרסי בדרום צרפת

כי הגרמנים התקרבו לפריס. במרסי שהינו שלושה ימים ומשם הפלגנו באוניית

משא לתוניסיה.

תוך כדי הפלגה שמענו כי איטליה הכריזה מלחמה נגד צרפת. היה סיכון

שהאונייה תופצץ על ידי האיטלקים.

אחרי קשיי ההפלגה הגענו לסוס שבתוניסיה. שהינו אצל דודתי אורייט במשך

חודש ימים, ושם פגשנו בהתרגשות רבה את אחינו רובר אשר שהה עם סבי

וסבתי. הוא לא זיהה אותנו ולא זיהה את אמי שהרי חלפו כמעט ארבע עשרה שנים

מאז התראינו. מסוס עברנו לעיר הבירה טוניס .אחי רובר נותר בסוס כי סרב להתנתק מסבי ומסבתי. הוא נותר בסוס עד מות סבי. לאחר מכן הוא וסבתי חברו אלינו לטוניס.

הפסקתי את לימודי הסדירים בגיל חמש עשרה ולמדתי ספרות. עבדתי כספר

עד חודש נובמבר 1942 וכאשר הגרמנים פלשו לטוניסיה התחלתי לספר את החיילים

הגרמניים.

באחת השבתות הלכתי לסרט ובצאתי מהסרט כל רחובות העיר היו סגורים.

ראיתי משאית ברחוב ולידה עמדו חיילים גרמניים ומשתפי פעולה טוניסאים.

הם העלו תושבים טוניסאים למשאית והעלו גם אותי. הוסענו לשדה התעופה

של טוניס וכאשר הגענו לאזור ציוו עלינו לחפור תעלות .

באחד מימי החפירות הגיע חייל גרמני והורה לי להפסיק לחפור ולהתלוות אליו .

הגענו אל המפקד ונתבקשתי לשבת ולא לזוז.

אותו חייל הכיר אותי כי הסתפר במספרה בה עבדתי .הוכרחתי לשהות במחנה

ולספר חיילים. תנאי המחייה היו טובים, היה די מזון ושינה שקטה.

הולבשתי במדים של חייל גרמני וכאשר חברי” החופרים” ראו אותי במדים אלו כינו

אותי “בוגד”.

עד חודש מאי 1943 המשכתי בעבודתי. בעת זו פלשו הבריטים לטוניסיה

ושדה התעופה נכבש בידיהם. החיילים הגרמניים נכנעו לבריטים ואני

עמם הרמתי ידי לאות כניעה.

הבריטים חקרו אותי וחשדו שהייתי משתף פעולה. הם אמתו את סיפורי והתירו לי

לשוב למשפחתי וכך המשכתי בעבודתי ושימשתי ספר לבריטים ולאמריקאים.

נשארתי בטוניס עד שנת .1950

החגים בביתנו

בתוניסיה ובצרפת שמרו הורי על כשרות וחגגנו את מועדי ישראל, בעיקר את ראש השנה, יום הכיפורים ופסח. החגים הורגשו בביתנו פנימה ולא לעיני השכנים.

ביום הכיפורים נהגו הורי לסגור את החנות בה אמא תפרה ותלו שלט בו כתוב כי החנות סגורה לרגל ספירת המלאי.

בשהותנו בצרפת קבלנו בפסח חבילות מצות כשרות ממשפחתנו מתוניסיה.

לאבי היה דוכן ובשבת הורי עבדו כמנהג הגויים.

בשעה שאבי עבד, בשבת, הוא נהג לשלוח אותי לבית הכנסת כדי לסגור מניין.

הרב שהיה ממוצא פולני, אמר לי : ” אתה יודע, באת למניין, אם אין מניין בעיר, הרי אותה

עיר תהרס “. אכן העיר נהרסה במלחמת העולם השניה.

עלייתי לארץ ישראל

בשנת 1950 נסעתי לצרפת לסמינר למדריכים שהתקיים ב” גורדוניה” בעיר ליון ,

בחווה ששמה “דולומיו”. שהיתי שם חצי שנה ושבתי לטוניסיה.

גורדוניה (נלקח מויקיפדיה(

גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית שדגלה בערכי א”ד גורדון, ממייסדי “דת העבודה” הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם.

גורדוניה הוקמה בגליציה בשנת 1925 והיו לה סניפים בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ואף תוניסיה. חבריה החלו לעלות ארצה בשנת ,1929 רובם במסגרת החלוץ.

גורדוניה הפכה להיות תנועת הנוער של חבר הקבוצות ובשנת 1934 הצטרפו לחבר הקבוצות כל הקבוצות של תנועת “גורדוניה” (שקודם לכן היו מאוגדות תחת “איגוד גורדוניה”) יחד עם מנהיג התנועה פנחס לבון.

בשנת 1945 התמזגה עם פלג מהמחנות העולים שהפכו לתנועת נערים לומדים השמה דגש על כלליות התנועה. איחוד תנועות זה נקרא “התנועה המאוחדת”. מתוך תפיסה זו של כלליות התאחדה ב-1959 התנועה המאוחדת עם תנועת הנוער העובד ונקראה בשם “הנוער העובד והלומד”.

המשך סיפור עלייתי עלייתי לארץ ישראל

במהלך שנת 1950 יצאתי שוב לצרפת להכשרה מטעם “הפועל המזרחי”

בעיר טולוז שבדרום צרפת . בחוות” לה פרוז “הוכשרתי ברפתנות.

לאחר ההכשרה נסעתי לעיר מרסיי ושטתי לארץ באוניה לנמל חיפה. כעבור שמונה

ימים הגעתי לחיפה ומשם נסעתי באוטובוס לקיבוץ כפר דרום ב .’

אוגוסט עם חבר בירכתי האוניה מצרפת לישראל

כפר דרום

כפר דרום היה יישוב שהוקם בשנת ,1946 נכבש ונהרס על ידי הצבא המצרי במלחמת העצמאות, הוקם מחדש לאחר שנכבש במלחמת ששת הימים ופונה ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות יחד עם יתר ההתנחלויות ברצועת עזה.

כפר דרום קרוי על שם מקום מושבו של התנא רבי אלעזר בן יצחק איש כפר דרום, איש הדור השלישי לתנאים המוזכר במסכת סוטה. אמנם לא ידוע המקום המדויק בו שכן כפר דרום הקדום אך ידוע כי היה לא רחוק מעזה, ולדעתו של צבי אילן, דיר אל בלח הוא שריד הכפר הקדום.

ההתיישבות הראשונה בכפר דרום.

בשנות השלושים רכש הפרדסן טוביה מילר קרקע בשטח של 260 דונם מערביי האזור ונטע במקום פרדס. במהלך מאורעות תרצ”ו (1939 – 1936) ננטש המקום ומאוחר יותר נמכרה הקרקע לקק”ל .במוצאי יום הכיפורים תש”ז 1946 יושב המקום על ידי גרעין של הפועל המזרחי כחלק מאחת עשרה הנקודות – יישובים שהוקמו בנגב הצפוני בטרם קביעת גבולות תוכנית החלוקה, על מנת לקבוע עובדות ולהשפיע על הגבולות העתידיים של המדינה היהודית.

כבר בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות )לפני הכרזת העצמאות (היה היישוב נתון להתקפות מצד האוכלוסייה הערבית המקומית, שכללו הפגזת מרגמות וניסיונות לפוצץ את מכון המים של היישוב. עוד לפני פלישת הצבא המצרי לדרום הארץ, בחלקה השני של המלחמה, תקפה יחידה סודנית שלו את היישוב התקפה רגלית לאחר הרעשה ארטילרית. ההתקפה נהדפה על ידי מגיני היישוב שמנו כששים איש, כוח שהיה מורכב חלקו מאנשי היישוב וחלקו מאנשי הגדוד השני של הפלמ”ח, גדוד שאנשיו פוזרו בין יישובי הנגב הצפוני והדרומי לשם סיוע בהגנתם.

ב-13 במאי ,1948 יום לפני הכרזת העצמאות ותחילת הפלישה המצרית, התבצעה התקפה של כוחות רגליים בליווי שני טנקים מצריים. גם התקפה זו נהדפה. מתחילת הפלישה המצרית לדרום הארץ לאחר הכרזת העצמאות ב- 14 במאי 1948 ועד ה- 11 ביוני ,1948 עת החלה ההפוגה הראשונה, היה כפר דרום נתון במצור של הצבא המצרי ,מצור שלווה בהתקפות מטוסים, ארטילריה וכוחות רגליים. מגיניו של היישוב ספגו אבדות רבות וסבלו ממחסור במזון ובתחמושת אך הצליחו להחזיק ביישוב. האספקה שניסו המטוסים הישראליים להטיל אל עבר היישוב נפלה לרוב מחוץ לו .גם בזמן ההפוגה לא אפשר הצבא המצרי לפנות פצועים ולהעביר אספקה אל מגיני היישוב. שיירת חילוץ פצועים שיצאה מכפר דרום הותקפה ונאלצה לשוב לאחר שספגה אבדות.

לאחר שנתקבלו ידיעות כי הצבא המצרי החליט לכבוש את כפר דרום ,ולאור מצבם הקשה של מגניו וחוסר ההצלחה של צה”ל להעביר אספקה ותגבורת ,הוחלט לפנות את היישוב.

בליל השמונה ביולי שבו עמדה ההפוגה בקרבות להסתיים, הסתננו מגיני היישוב דרך קווי הצבא המצרי אל מכוניות פינוי שחיכו להם בנקודה שנקבעה מראש .הם התגלו, ונורתה לעברם אש שגרמה להרוג ולשני פצועים .למרות האש הצליחו המגינים להגיע אל כוח החילוץ ועזבו את המקום. בבוקר השמונה ביולי החל הצבא המצרי בהתקפה על היישוב. לאחר התקפה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ריק.

רצועת עזה נותרה בידי הצבא המצרי ובהסכמי רודוס הסכימה ישראל להעבירה לשליטה מצרית. לפיכך אזור כפר דרום עבר לשליטה מצרית בתום המלחמה .חלק מתושבי הכפר המקורי הקימו אחרי המלחמה את המושב בני דרום.

דרום

חיי בכפר דרום

בקיבוץ כפר דרום ב’ שהיתי במשך ארבעה חודשים, עד גיוסי לצה”ל.

גם אחי שלמה (אנדרי) חי בקיבוץ.

כשהגעתי לקיבוץ נשאלתי: “מה אתה יודע לעשות”? אמרתי שלמדתי בהכשרה

לחלוב פרות ונשלחתי לעבוד כרפתן. רפתנית נוספת ואני חלבנו שלוש פעמים

ביום חמישים פרות. השומרים בקיבוץ העירו אותי לעבודה בשעה 02:00 בכל לילה.

במהלך עבודתי נפגעה אצבעי ולא יכולתי להמשיך לחלוב. לכן סדרן העבודה

הטיל עלי לצאת עם הפרות למרעה. הוא הורה לי לגשת לאורווה בשעה 06:00

להוציא סוס לבן, לרכוב עליו לרפת ולצאת עם הפרות למרעה כשאני רכוב על גבי הסוס. בעזרתו של אחד החברים עליתי על גב הסוס והייתי מאד מרוצה לרכוב.

את הפרות למרעה הובילה הפרה ויקטוריה. איזור המרעה היה בגבול עזה

והיה חשש מתקיפת הפדאיון באותה תקופה.

הובלתי את הפרות למרעה, שם היה פרדס נטוש והפרות נותרו בו.

התקשיתי לרדת מהסוס ונפלתי. קשרתי את הסוס לאחד מענפי העצים

והתיישבתי לאכול. בינתיים חשתי צימאון. מים לא היו לי. ראיתי תפוז כתום

על אחד העצים. לא הצלחתי להגיע אל התפוז לקטפו, לכן טיפסתי על גב הסוס

אך עדיין לא הגעתי. הסוס השתולל והחל בורח כשאני עליו. הסוס הפיל אותי והחל

לדהור לכיוון הקיבוץ ואני אחריו. בקושי רב הגעתי לקיבוץ.

שוב עליתי על הסוס ושבתי למקום המרעה אולם לא מצאתי את הפרות. אף לא אחת מהן. בהלה אחזה בי.

לפתע ראיתי פרה אחת שיצאה מהפרדס הנטוש ושבה מיד לפרדס.

“הרמתי ידיים”. לא הצלחתי למצוא את הפרות.

בינתיים הגיעו הרפתנים לחלוב ומאחר שלא מצאו את הפרות החלו לחפש אחרינו.

בזה הסתיימה עבודתי בקיבוץ.

גיוסי לצה”ל

גיוסי התבצע בעיר רחובות, בתאריך 18 באוגוסט 1951. את שירותי עשיתי

בחטיבת גולני. השתחררתי לאחר שנתיים וחצי, בתאריך 18 בפברואר 1954.

הייתי חייל בודד ולעיתים, בחופשות, דאגו בצבא שאשהה בבית מלון

בתל – אביב, ובחלק מהחופשות מהצבא הגעתי לקיבוץ.

מקום מגורי בקיבוץ היה צריף מחולק לשניים כאשר לוח דיקט הפריד בין שני חצאי הצריף.

בחציו האחד היתה מיטתי ובחציו השני נהגו לארח חברים צעירים ולרקוד.

באחד ממוצאי שבת שוחחתי עם חברים בצריף. בין החברים היה בחור ששימש

שומר במשק ולו אקדח “טופי”. התעייפתי והלכתי לפינתי ונשכבתי על מיטתי.

התחלתי לקרוא. בעודי שוכב על המיטה, החל השומר לשחק עם האקדח. הוא

ניסה לירות וירה לעבר הדיקט. הירייה נשמעה בדיוק ברגע בו הפסקתי לקרוא

ונשכבתי פרקדן. הכדור שנורה עבר מעל ראשי שממש באותה עת הנחתיו על

המזרן. קרה נס ולא נפגעתי. הכדור עבר את כל שטח הצריף ופגע בחבית

שהיתה מחוץ לצריף.

צבא

בקורס צלפים 1955

גבעתי 1951 בית גוברין 1952

עוזי

עם המקלע

חיי לאחר השחרור מצה”ל והתיישבותי במושב ינוב

לאחר שחרורי מהצבא, עזבתי את כפר דרום ועברתי עם אחי אנדרי למושב

ינוב שבשרון.

במושב ינוב גר דודי, אח אמי, ארנסט ביז’אווי. אחי ואני קבלנו יחידת משק

צמודה ליחידת המשק של דודי. (הורי חיו באותה עת בצרפת ).

חיפשתי עבודה, ובחודש מרס 1954 החלו בנטיעת פרדסים באזור.

הנטיעות בוצעו על ידי חברת “יכין חק”ל”. ואני התקבלתי לעבוד כפועל בנטיעת הפרדסים

מטעם הסוכנות. כעבור חודשיים מוניתי לתפקיד מנהל הפרדס.

ינוב

מסיע את רוני, אייל וניר על הווספה

מושב ינוב ( נלקח מויקיפדיה )

יָנוּב הוא מושב באזור השרון בין הערים נתניה וטול כרם השייך למועצה אזורית לב השרון.

היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת עולי תוניסיה, על אדמות נטושות שהותירה אחריה משפחת נבולסי שברחה מישראל עם תחילת מלחמת העצמאות לירדן.

בשל התרסקות מטוס עליית הנוער, שהיה בדרכו מתוניסיה לישראל, על אדמת נורבגיה, תרמה ממשלת נורבגיה ביוזמתו של השר הנורבגי הוקון לי (Haakon Lie) את מבני המשק שהוקמו במושב. מדובר בצריפים נורבגיים שעד היום (2011) אחד מהם משמש במושב כבית הראשונים. במושב הוקמו בית עם, בית כנסת, מרפאה ובית ספר יסודי שנקרא על שם 28 הילדים שטסו במטוס (ומהם נהרגו 27 בתאונה): “בית הספר על שם ה-28”.

בין בעלי המשקים במושב היה בין היתר, יצחק אלל (ששינה שם משפחתו לאל על) הניצול היחיד של תאונת המטוס.

המושב היה ידוע בפרדסי ההדרים שלו ובשנות החמישים נחשב לאחד המושבים המובילים בארץ בתוצרת ההדרים שלו לדונם.

מאוחר יותר הפך המושב למשק מגדלי פרחים ליצוא ועם השנים פחתה בו הפעילות החקלאית.

3 דורות בינוב

שלושה דורות: אני עם סבא ויקטור, אחי אנדרי ורוני.

יכין חק”ל (נלקח מויקיפדיה )

יכין-חק”ל היא חברה לעיבוד תוצרת חקלאית, יזמות ונדל”ן. ייסודה בתאגיד לעיבוד חקלאי שהוקם על ידי ההסתדרות הכללית והסוכנות היהודית ב-1952 על ידי איחוד החברות הקבלניות יכין וחק”ל. בשנת 1992 נקלע התאגיד לקשיים ונמכר לאיש העסקים סמי שמעון.

חברת יכין הוקמה על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בשם “המשרד הקבלני לעבודות חקלאיות” כתגובה למשבר אבטלה ששרר בארץ ישראל ב-1927, תקופה בה נקלטה בארץ העלייה הרביעית ונוצר צורך ליצור מקומות תעסוקה לעולים, תוך ביסוס עבודה עברית במושבות ואספקת תנאי עבודה נאותים לפועלים.

החברה נטעה פרדסים והכשירה פועלים חקלאיים בארץ ובחו”ל (באמצעות תנועת החלוץ) לעבודה ולהתיישבות. החברה ארגנה בקבלנות את הקטיף והאריזה של הפרי וסייעה לייצוא פרי ההדר מארץ ישראל. בכך היוותה החברה תחרות לבעלי הון פרטיים שנטעו פרדסים בשרון כחברת בני בנימין למשל. יכין הקימה משרדי תעסוקה במושבות שניווטו פועלים למפעליה.

במהלך השנים קיבלה על עצמה “יכין” עיבוד של פרדסים שהיו בבעלות יהודים מחו”ל וכן ישראלים שלא רצו או שלא ידעו לטפל בפרדסים שבבעלותם.

חק”ל (חברה קבלנית לחקלאות) נוסדה ב-1942 תוך שיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית להסתדרות במטרה לארגן את משרדי התעסוקה במבנה ארצי. חק”ל דאגה להעסקה הקבלנית של הפועלים, להכשרה ולהתיישבות בעוד יכין עסקה בעיבוד תוצרת חקלאית (למשל הפקת מיץ תפוזים, חומץ וכדומה) ובשיווק.

האיחוד

עם קום המדינה וקליטת העלייה ההמונית נוצר שוב צורך לקלוט כמות גדולה של עובדים בלתי-מיומנים ולספק להם מקומות תעסוקה. ב-1952 אוחדו יכין וחק”ל לתאגיד אחד שהקים בתי אריזה ובתי חרושת לעיבוד חקלאי, נטע מטעים, שיווק את התוצרת וגידל ירקות (לחמוצים ולמאכל בהמות). ליכין-חק”ל היה תפקיד חשוב בפרויקט פרדס בחיסכון שיזמה הממשלה.

נישואי לז‘ולייט והולדת ילדי

בשנת 1955 נשאתי לאישה את ז’ולייט אשר התגוררה במושב גילת בדרום הארץ.

היא הגיעה לארץ כתיירת ובאמצעות שידוך של בני המשפחה הכרנו. את השידוך ערכה דודתי אורייט. נישואינו נערכו במושב גילת. בחתונתנו לא יכולנו לשמוח מכיוון שסבתי ביה נפטרה.

לכן אבי לא השתתף בחתונתנו.

לאחר החתונה נקראתי לשירות מילואים למשך חודש ימים.

בשנת 1956 בחודש ספטמבר נולדה בתנו הבכורה אווה שפירוש שמה – מזל.

בננו רוני נולד בשנת 1961.

חתונה

1955

אוג

אני בצעירותי ג’ולייט

סבא ויקטור וסבתא פורטונה עם אוה אני וג’ולייט עם אוה

סבא, סבתא, אני, ג’ולייט ואוה עם חברים אני עם רוני

רישר, אנרייט,דייזי, אני,אנדרי ומרסל – 1955

עבודתי כפרדסן במושבי השרון

עברתי השתלמויות בנושא “הדרים” והתחלתי לנהל את הפרדס במושב חניאל.

מושב חניאל נמצא קרוב למושב ינוב. בשנת 1955 עברתי לנהל נטיעת

פרדסים חדשים במושב עולש, הנמצא גם הוא בשרון.

בשנת 1957 הועברתי לנהל את הנטיעות בכפר מונש, ולאחר מכן שבתי לעבוד

במושב עולש. כך עברתי לנהל נטיעות ממקום למקום על פי הצורך.

בשנת 1961 החלתי עבודתי בקיבוץ מגל ועבדתי בו עד שנת 1964.

במהלך עבודתי בקיבוץ מגל אירעו לי מספר אירועים:

מקרה ראשון: התהפכתי עם הטרקטור בעת עקירת עצים שחלו במחלת “עללת ”

בהדרים. אושפזתי למשך חודשיים בבית חולים.

מקרה שני: בעת שנסעתי בעגלה אותה משך פרד, פגעה העגלה בכוורת

דבורים. הדבורים יצאו מהכוורת, התנפלו על הפרד. הפרד השתולל ואני נפלתי

מהעגלה, זו גררה אותי לאורך 200 מטר, אך לשמחתי, יצאתי ללא פגע.

מקרה שלישי: חליתי בשושנת יריחו ברגלי.

בשנת 1965 עבדתי בניהול פרדסים במושב עולש. נשארתי בעבודה זו עד שנת

1980. בשנה זו הוחלט על עקירת הפרדסים כי הפרדסים לא הצדיקו את קיומם.

עבודתי החדשה

בשנת 1980 התמניתי לרכז משק במושב עולש. מרבית תושבי המקום עבדו ” אצלי “.

כרכז משק תפקידי היו רבים: קראתי את שעוני המים של תושבי הכפר, חילקתי דואר בתיבות

הדואר, ריכזתי את שווק הביצים, חילקתי סולר לחברים תוך רישום הכמויות, שיווקתי את

הפרחים של החברים, הייתי קופאי של המושב ועוד…

בשנת 1988 סיימתי את עבודתי במושב עולש והייתי לאיש ביטחון במפעל “טמפו” עד חודש פברואר 1994.

המעבר לנתניה

בשנת 1994 אשתי ואני מכרנו את המשק במושב ינוב ועברנו לגור בנתניה.

בשנת 2000 חליתי במחלת מעיים. נמצא גידול שפיר, דבר שגרר את אשפוזי בבית חולים השרון בפתח תקווה, נותחתי ושהיתי חודש ימים בבית החולים.

כעבור שבע שנים, בשנת 2007 נתגלתה מחלת “גלוקומה” בעיני. מחלה זו פוגעת בראיה.

קיבלתי טיפול לייזר במכון מור בפתח תקווה. כל שלושה חודשים עברתי טיפול זה ונאלצתי לשהות בחושך במשך שלושה ימים רצופים. לאחר חמישה טיפולים נעצרה המחלה אך הפכתי

ללקוי ראיה.

באותה שנה, 2007 חלתה אשתי היקרה ז’ולייט במחלת הסרטן. כעבור שלוש שנים, בתאריך

29 במאי 2010 נפטרה ז’ולייט מהמחלה.

מאז אני חי בגפי.

בגלל ליקויי הראיה אני נעזר במטפלת הבאה לביתי בכל יום למשך שעתיים.

ג’וליט וטלאל – 1997

שירותי במילואים

חלק נכבד מחיי שירתי בשירות מילואים.

מיד לאחר נישאוי לג’ולייט יצאתי לשירות מילואים למשך חודש ימים. עברתי קורס צלפים.

חודש לאחר לידתה של בתנו אווה יצאתי שוב למילואים של חודש ימים והשתתפתי ב”מבצע קדש ” הנקרא ” מלחמת סיני “.

בימי חודש המילואים בין המלחמה לסיומה סיירתי עם מספר חיילים, סיירים כמוני, בכל סיני.

במשך זמן ממושך שהה הגדוד באל עריש שבצפון חצי האי סיני. חבר ביקש מהמג”ד ( מפקד הגדוד) חופשה כי התקרב יום בו היה אמור להנשא לבחירת לבו. המפקד השיב כי החתונה

תתקיים באיזור הגדוד. היו הכנות רבות והוזמנו כל אורחי החייל לבסיס הזמני באל עריש.

הגיעו עשרה אוטובוסים מפתח תקוה עם אורחים. החתונה היתה יפה, שמחה ומיוחדת.

במלחמה זו הצטלמנו כשתמונתו של עבדול נאצר נשיא מצרים בידנו.

בין חברי שהשתתפו במלחמה מצולם חברי גבי עמרני שהוא שחקן תיאטרון וקולנוע ידוע.

לאחר מכן עברתי קורס סיירים בשירות מילואים.

כך, בכל שנה, שירתי חודש ימים במילואים ועברתי קורסים נוספים כמו: קורס רגמים וחובשים.

עם תמונת נאצר בידינו – 1956

הפלוגה במלחמת סיני

מלחמת סיני ( נלקח מויקיפדיה )

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם “מבצע קדש”, ובערבית ידועה בשם “התוקפנות המשולשת” – العُدْوَان الثُلَاثِيّ) היא מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצרים, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ”ד בחשוון עד א’ בכסלו תשי”ז). במהלך המלחמה כבש צה”ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שנכבש. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם “מבצע מוסקטר”.

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים.

מקור הכינוי “מבצע קדש” ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את המרגלים לתור את ארץ כנען.

ביומה הראשון של המלחמה, וללא קשר ישיר אליה, אירע בישראל טבח כפר קאסם.

הרקע לפרוץ המלחמה

מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה

ב-1948, ולא בהסכמי שלום. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל”אזורים המפורזים” (שלא היו בגבול מצרים), הביאו להחרפה ביחסי ישראל עם מדינות ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד למבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות טרור פלסטיני, שפלשו מרצועת עזה ומאזורים אחרים. באוגוסט 1955 הפעילו המצרים את ה”פדאיון”, שהיו יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם בפעולות גמול בהיקף הולך וגובר, והקימה את יחידה 101 למטרה זאת. היחידה התקיימה כגוף עצמאי רק כ-5 חדשים, אך הספיקה לבצע מבצעים רבים, דוגמת מבצע כפפות משי, כמו גם פעולות אלימות כנגד מטרות אזרחיות (שהידועה בהן היא פעולת קיביה). בין אם הפגיעה באזרחים הייתה בלתי מכוונת, כפי שטענו מפקדי היחידה, ובין אם אחרת, נגרמה בכך הסלמה בפגיעה באזרחים משני הצדדים.

בנוסף להידרדרות בביטחון האישי, בעיקר באזורי הספר, היה בישראל חשש כבד מפני התחדשות המלחמה בין המדינה הצעירה והענייה לבין מדינות ערב, שהתקשו להשלים עם התבוסה במלחמת 1948‏.

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת הנשק הצ’כוסלובקית – מצרית עם צ’כוסלובקיה (בהשראת ברית המועצות). עסקה זו, אף על פי שתוארה כמסחרית בלבד, כללה כמויות גדולות של נשק חדיש, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל, ושינתה במובהק את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בעקבותיה חשה מצרים חזקה יותר מבחינה צבאית, והמשיכה את התעצמותה ברכישה של כוחות שריון, ים ואוויר. ב-24 באוקטובר 1956, כשבועיים לאחר מבצע שומרון – פעולת גמול נרחבת בקלקיליה, הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-ירדני-סורי).

את המלחמה יזמו בריטניה, צרפת וישראל. ההתעצמות הצבאית והגיבוי מירדן וסוריה הביאו את מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, להכריז ב-26 ביולי 1956 על הלאמת חברת תעלת סואץ. חברה זו הייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת, והן לא היו מוכנות לוותר על נכס בעל משמעות כלכלית רבה כל כך. מבחינת ישראל, הייתה המלחמה בעיקר תגובה לסגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים בפני כלי שיט ישראליים, צעד שהביא את נמל אילת לשיתוק מוחלט. מטרה עיקרית נוספת הייתה השמדת בסיסי ה”פדאיון”, כדי להפסיק את חדירתם לישראל, לאחר שפעולות הגמול נכשלו בכך…

בארצות הברית עמדו להתקיים בנובמבר בחירות לנשיאות. הנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר, שאף להיבחר לכהונה שנייה, ולכן ממשלו לא היה פנוי דיו לעסוק בבעיות המזרח התיכון.

באוקטובר פלש צבא ברית המועצות להונגריה כדי לדכא את המרד ההונגרי, ועל כן נראה היה שההנהגה הסובייטית עסוקה מכדי להקדיש את מלוא תשומת הלב למלחמה בסיני.

יחד עם זאת, בגלל האינטרס שהיה לארצות הברית באספקת הנפט, הממשל הרפובליקני נטה יותר לצד מדינות ערב, שחלקן היו ספקיות של הדלק. בנוסף לכך, רצו המעצמות הגדולות לדחוק את רגליהן של בריטניה ושל צרפת; ועל כן נוצרה קואליציה נדירה של ברית המועצות וארצות הברית נגד יוזמות המלחמה.

בריטניה, אף על פי שנפגעה כלכלית מההלאמה של תעלת סואץ, הייתה פחות נלהבת לצאת למערכה מאשר ממשלת צרפת. זאת בין היתר משום שהבריטים היו מחויבים בהסכם הגנה עם ממלכת ירדן. זו כנראה אחת הסיבות שבן-גוריון חשש שמא בריטניה לא תעמוד בהסכם. מן הצד השני, הבריטים שאפו להפיל את משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שלדעתם איים על מעמדם בירדן ובעיראק.

עבד אל נאצר אף היווה איום על מדיניותה הקולוניאלית של צרפת, בכך שתמך במורדים באלג’יריה. על כן צרפת התקרבה לישראל, כדי שזו תהווה משקל נגד ותחליש את מצרים, ובכך תסייע בעקיפין בדיכוי המרידות בצפון אפריקה. החשיבות של השליטה בתעלת סואץ הייתה משנית בעבור צרפת, בהשוואה לבריטניה, מאחר שהיו לה מקורות נפט אחרים.

על רקע המשבר במזרח התיכון, והתעוררות האהדה לישראל בממשל הצרפתי, הצליח הממסד הביטחוני לקבל מצרפת התחייבות להספקת כור גרעיני, שהוקם בשנים הבאות בדימונה‏.

מטרות המלחמה מצידה של ישראל

מטרות המערכה, כפי שהוגדרו לצה”ל, היו:

השמדה של בסיסי ה”פדאיון” ברצועת עזה ועל גבול סיני.

מניעת התקפה מצרית, לפחות בטווח הקצר, על ידי הריסת המערך הלוגיסטי המצרי ושדות התעופה בסיני.

פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.

לישראל יוחסו גם שורה של מטרות מדיניות, ובהן:

הפלת משטרו של גמאל עבד אל-נאצר

השגת הסכם שלום עם מצרים

פתיחה של תעלת סואץ לשיט ישראלי.

קרב המיתלה

חטיבת הצנחנים 202 חנתה באזור מצבת פרקר, בפתחו של מעבר אל-חיטאן, שהוא חלקו המזרחי של מעבר המיתלה. מפקד החטיבה, אל”מ אריאל שרון, לא ידע שמשימתו הייתה משימת סרק, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש”יסיגו את כוחותיהם” מאזור תעלת סואץ‏[24]; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו הפרו-אקטיבי של שרון, הוא חש אי-נחת רבה מכך שיחידתו לא משתתפת במאמץ הלחימה. הוא דרש במברק למצפ”ה לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר‏, בהיותו סבור שהמעבר ריק מאויב. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר‏, שרון לא קיבל אישור לכך. בעקבות תקיפה של החטיבה על ידי מטוסים מצריים, שהסבה לה אבידות, ביקש שרון לשפר עמדות לפנים ולהתמקם בפתח המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ”ל פקד עליו, שאם לא יוכל להתגונן באזור הצומת בו היה פרוס, עליו לחזור מזרחה לכיוון נח’ל. שרון התעקש, וביקש להוציא כוח סיור לכוון המעבר. מבוקשו הזה אושר לו על ידי ראש מטה פיקוד הדרום, רחבעם זאבי‏. כוח הסיור ששלח שרון מנה את כל גדוד 88 של החטיבה, בפיקודו של מרדכי גור, מתוגבר במחלקת טנקים ובמרגמות, ובנוסף את הסמח”ט יצחק חופי ומג”ד נוסף, אהרון דוידי. על דעתם של רבים בצה”ל ומחוצה לו, היה זה כוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים.

בטרם נע כוח הסיור ליעדו, הגיעו לחטיבת הצנחנים ידיעות על כוח אויב שנכנס למעבר. ראיה לכך ניתנה כשניתכה אש מרגמות על החטיבה מכיוון המעבר, אם כי לא היה ידוע מה גודלו של כוח האויב. האמת המרה הייתה, שיום אחד אחרי ההצנחה, ב-30 באוקטובר, נכנס לתוך המעברים כוח מצרי גדול בן חמש פלוגות, מחטיבת החי”ר מספר 2.

כשנכנס כוח הסיור הגדודי למעבר המזרחי, בצהרי 31 באוקטובר, נפתחה עליו אש כבדה ויעילה מתוך מחסות ושטחים שולטים, מבלי שהכוח המותקף יכול היה לזהות את מיקום האויב. מספר זחל”מים וטנק אחד נפגעו, ושאר הכוח הצליח לעקוף אותם ולהגיע לקצה המעבר. הכוח התארגן לחלץ את הפגועים, ולתקוף את המצרים שהיו מוסתרים בתוך מערות ונקיקים, משני עברי המעבר. בלחימה עיקשת, תוך גילויי גבורה רבים‏ שנמשכה עד בוקר המחרת, הצליחו הצנחנים לטהר את המעבר. המחיר היה כבד – 38 צנחנים הרוגים, וכ-120 פצועים.

פיקוד הדרום, שלא היה מעורב בתקשורת בין מצפ”ה והמח”ט שרון, קיבל הודעה על תוצאות הקרב רק כשהתבקש לסייע בפינוי הפצועים. גם הרמטכ”ל הופתע מההתרחשות, ולימים כתב בספרו יומן מערכת סיני, כי כעס מאד על שרון. ואף יותר משכעס בגלל האבידות הרבות, הוא התלונן על כך שמפקד בכיר הונה את הרמטכ”ל, כדי לבצע פעולה שלא נדרש לה. שרון טען, שקיבל אישור ממפקד פיקוד הדרום שמחוני לטהר את המעברים‏ אולם חוקרים אחדים מטילים ספק באמינות הטענה, לאור העובדה שדיין, אף על פי ששמר טינה לשמחוני בגלל הפעלתה של חטיבה 7, לא הזכיר טענה כזאת מעולם. אותם חוקרים טוענים גם, שאין זה סביר כלל ששמחוני, שהכיר היטב את שרון, היה מאפשר לו חופש פעולה בנסיבות כאלה‏.

קרב המיתלה התקבע מאז במורשת הקרב של צה”ל כקרב גבורה, שסייע לצה”ל הצעיר לבסס את ערכי הלחימה של יחידות העילית: דבקות במשימה, חירוף נפש ותעוזה; אך רבים מתחו ביקורת על עצם התרחשותו של הקרב, בהיותו קרב חסר תועלת טקטית, במיוחד לאור העובדה שהמעבר לא שימש את צה”ל כדי להגיע לתעלת סואץ.

פעילות חיל האוויר

בימי הלחימה הראשונים נאבק חיל האוויר הישראלי לבדו בשמי סיני כנגד חיל האוויר המצרי. ב-30 באוקטובר מטוסי מיסטר מהדגם 2 הישן לחפות על הכח הקרקעי במעבר המיתלה, וכנגדו הוזנקו כ-20 מטוסי קרב מצריים. בקרב הופל מטוס מיג אחד, ואחרים נפגעו אך לא נפלו. למחרת, ב-31 באוקטובר, זוג מטוסי מיסטר נתקל ברביעיית מטוסי ומפייר מצריים והפילו את כולם בקרב אוויר. ב-2 בנובמבר נפגע מטוס מיסטר שהוטס בידי בני פלד מאש נ”מ, והוא נטש בעזרת כסא מפלט בדרום סיני. פלד הסתתר במדבר, ולאחר מכן חולץ בשלום על ידי טייס פייפר. הייתה זו הנטישה הראשונה בעזרת כיסא מפלט בחיל האוויר. ב-3 בנובמבר נשלחו שתי רביעיות למשימת סיוע באזור שארם א-שייח’, המטוסים הטביעו ספינה מצרית קטנה ותקפו בטעות את אניית המלחמה הבריטית קריין.

ב-1 בנובמבר הצטרפו חילות האוויר של בריטניה ושל צרפת למערכה, והצליחו לשתק את חיל האוויר של מצרים.

תוצאות המלחמה

בריטניה וצרפת ספגו תבוסה קשה במלחמה, ומעמדן המדיני ניזוק. ארגון האו”ם קיבל החלטה המעניקה את הבעלות על התעלה למצרים, ובכך הן נכשלו בהשגת המטרה העיקרית של “מבצע מוסקטר”. בנוסף לכך, נפער קרע משמעותי בתוך ארגון נאט”ו, בין ארצות הברית, שהתנגדה למבצע, לבין שתי בעלות בריתה האירופאיות, והן ירדו ממעמדן כמעצמות עולמיות. בעקבות כך, נאלצו ראשי הממשלה בשתי המדינות להתפטר, בין היתר בעקבות המשבר בסיני: אנתוני אידן הבריטי התפטר בינואר 1957; ועמיתו הצרפתי גי מולה במאי של אותה השנה.

הצבא המצרי אמנם הובס בקרבות, אך מבחינה מדינית יצאה מצרים מחוזקת. בנוסף לקבלת בעלות על תעלת סואץ, שמרה מצרים על שליטתה בחצי האי סיני, ובכך יכלה להציג עמידה איתנה כנגד מתקפה של שתי מעצמות וישראל (ועל כן ידועה המלחמה בעולם הערבי כ”המתקפה המשולשת”). מעמדו של גמאל עבד אל-נאצר התקבע כמנהיג חשוב של מדינות העולם השלישי, ומצרים זכתה בעמדת הנהגה מרכזית בעולם הערבי, המוסלמי, והאפריקאי.

ישראל זכתה במספר הישגים משמעותיים: חופש השייט במפרץ אילת הובטח בהחלטה של האו”ם; הוסר האיום מצד הצבא המצרי והמסתננים, וכל גבולות המדינה למעט הגבול הסורי שקטו למשך מספר שנים; ומעמדה הצבאי של ישראל התחזק מאד בעיני רוב מדינות העולם, עובדה שהייתה לה אף משמעות כלכלית, בכך שמדינות מתפתחות רבות החלו לרכוש מישראל טכנולוגיה צבאית וייעוץ בנושאים ביטחוניים וחקלאיים.

מהעבר השני, המטרות המדיניות שיוחסו לישראל, שהן: הפלת משטרו של עבד אל-נאצר, כפיית הסכם שלום על מצרים ופתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי – לא הושגו.

אני באל-עריש במלחמת סיני במלחמת ששת הימים בסנור

ילדי, אווה ורוני וילדיהם

בתי אווה נשואה לאילן חילי ולהם שני בנים: טלאל שכיום הוא בגיל עשרים וארבע

ואסף ( אסי ) בגיל שמונה עשרה שנים.

אווה ומשפחתה מתגוררים בעיר חדרה.

אווה היא עקרת בית ואילן פנסיונר של התעשייה האווירית.

אווה למדה בבית ספר יסודי במושב ינוב. את התיכון סיימה בבית הספר ” רופין ” שבעמק חפר. לאחר מכן התגייסה למשטרה צבאית. לאחר הצבא עבדה אווה בליטוש יהלומים.

נכדי טלאל עובד כאיש בטחון בחברת החשמל ומתגורר בבית הוריו.

נכדי אסי מתכונן לשרות צבאי ומתגורר אף הוא בבית הוריו.

בני רוני נשוי לאורנה. להם ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. הם מתגוררים במושב ינוב.

נכדותי, נוף בת עשרים שנה, ונכדתי תום בגיל תשע עשרה שנים. נכדי אוהד בגיל עשרים

וארבע שנים, לומד באוניברסיטה. איתי נכדי בגיל שש עשרה שנים, הוא תלמיד תיכון בבית

הספר ” רופין “.

מדי שבועיים אני נוסע לבית בני רוני וכן בחגים.

רוני, בני שרת בצבא קבע ושמש חשמלאי בטנק המרכבה. עם שחרורו מהצבא החל לעבוד בתעשייה האווירית כמבקר איכות. הוא עבד בתעשייה האווירית במשך ארבע עשרה שנים.

לאחר מכן החל בעבודתו כסוהר בכלא בדרגת קצין.

אורנה כלתי עבדה במט”ב, חברה המסייעת למשפחות הזקוקות לסיוע טיפולי לקשישים.

היא היתה סגנית למנהלת המשרד. אורנה הינה בעלת שני תארים אוניברסיטאיים.

כיום, אורנה מנהלת בקופת חולים בשיכון ותיקים בנתניה.