סיפור חייה של שושנה עידוי מתימן

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

רואיינה ע”י ברכה קטר

סיפור חיי מוקדש לזכר בעלי יחיא עידוי ז”ל

לילדי, נכדי וניני שיחיו.

נהניתי מכל רגע בחיי

למרות תהפוכות הגורל שחוויתי…

נולדתי בראשון לחודש אפריל בשנת 1929 ועליתי לארץ באחד לחודש דצמבר בשנת 1949.

הנה אני עובדת במשק ביתי במושב תנובות

יתמות ורעב

אבי שלום עידוי ואמי בניה בת יוסף מחפוד נשאו בתימן בעודם צעירים כפי שהיה מנהג המקום. הם גרו בכפר אלעלניה.

להורי נולדו ארבעה ילדים: הבת שושנה, בן שנפטר אחרי שנתיים, נסים שהאריך ימים ובת הזקונים רומיה שנקראת היום רותי.

אבי היה איש עמל, חרוץ ומוכשר בעבודת כפיים: הכין נעלים, אוכפים ותפר תיקים. את עבודתו עשה לפי הזמנה אצל ערביי הסביבה. אבי היה יוצא לעבודותיו אלה בבוקרו של יום ראשון וחוזר הביתה בסוף השבוע לשבת. השכר שקיבל התבטא במוצרי מזון: חיטה, שעורה, שמן,
מלח, תבלינים ופירות אותם מסר לאמי להכנת אוכל לבני המשפחה.

אמי היתה אישה גבוהה, יפה, חרוצה, אמיצה וידועת סבל. היא נשאה על כתפיה את משק הבית, גידול הילדים וחינוכם.

ברפת הצמודה לביתנו גדלנו פרה מבכירה שעמדה להמליט. צבעה היה חום וקראנו לה נג’מה.
כולנו טיפלנו בה באהבה. אחותי רותי היתה לוקחת אותה למרעה. אני ואמי אספנו קני
דורה עם עלים רחבים ועשב שגדל בסביבה. לא נהגנו לזרוק לפרה ערמה של עשב וקנים אלא לקחנו קנה וסובבנו סביבו עשב וקרבנו לפיה. כך עשינו עד ששבעה.

“יום אחד”, סיפרה רותי (אחותי הקטנה), “שלחתי את הפרה נג’מה למרעה עם פרתו של השכן. כל ערב הייתי קוראת בשמה והיא כמו ילדה טובה היתה מגיעה הביתה ונכנסת לרפת.
באותו ערב קראתי בשמה כמו בכל הערבים הקודמים אך היא לא שבה. דאגתי גברה כאשר פרתו של השכן שבה הביתה. יצאנו לחפשה. אני רצתי קדימה תוך כדי חיפוש וקריאת שמה. אחותי שושנה עם אמי היו אחרי במרחק מה. מרחוק הבחנתי בה שכובה על האדמה. התקרבתי אליה
וראיתי שהיא נפוחה וללא רוח חיים. רצתי בחזרה ובשרתי לאמי ולאחותי את מה
שראיתי”.

הפרה נג’מה עזרה מאוד בכלכלת משפחתי. היא סיפקה לנו חלב עשיר ואמי חבצה ממנו גבינה וחמאה. מותה צער והכאיב לנו מאוד. הפרה היתה חסרה לנו מאוד. כסף לקנות פרה אחרת לא
היה ברשותנו. מה לעשות? בסופו של דבר פנתה אמי ליוסף צוברה, קרוב משפחה ושכן טוב,
ובקשה ממנו עגלה מבכירה בהשאלה. יוסף הסכים בתנאי שנתחלק אתו שווה בשווה בוולדות שהיא תמליט. ברור שאמי הסכימה לתנאי זה. המשפחה טיפלה בעגלה באהבה וכולנו ציפינו לתקופת הייחום, כדי שתכנס להריון. לצערי לא הרתה העגלה למרות מספר הפעמים שהורבעה.
התאכזבנו מאוד. בסופו של דבר נמסרה העגלה לשחיטה. אחרי ניסיון כושל זה לא גידלנו יותר פרה ברפת שלנו.

אני ואחי

אני ואחי רומיה ונסים ידענו להסתדר בינינו. לא הצקנו אחד לשני ולא לאמי, במיוחד לאחר מות אבי. הוא היה בן ארבעים שנה (בשנת 1940). נקטף ללא עת מכאב וצער על מותו של אחי הקטן שנפטר לאחר מחלה.

היתמות מאבי הכתה בנו כאשר הייתי בגיל שתים עשרה, נסים אחי בן שמונה שנים ורומיה אחותי בת
שש שנים. היינו קטנים ולא הבנו את משמעות האסון, אבל מחלתה של אמי במחלת עור ממאירה טלטלה אותנו שוב לתקופה קשה מאוד בחיינו.

הפרנסה היתה מעטה ולא היה מי שידאג לנו. הרעב הציק לנו ובאו עלינו ימים קשים מאוד. כאחות הבוגרת נאלצתי לגלות תושייה ולחפש פתרון. את אחי נסים למדתי לתקן כלי חרס שבורים ולעבוד ברחיים. שנינו נדדנו בכפרי הסביבה והצענו את כישורינו תמורת אוכל למחייתנו. היו פעמים שלא הצלחנו למצוא עבודה וחזרנו הביתה בידיים ריקות, ישנו על בטן ריקה ושנתנו נדדה בגלל הרעב. השכנים היהודים השתדלו לטפל באמי, אך מהם לא באה הישועה כי האוכל היה חסר גם להם.

נשואי

בביתנו גדל יחיא בן יצחק עידוי שהתייתם מאביו ואמו בגיל אחת עשרה. היתה קירבת משפחה בינינו ולכן החליטו הורי לאמצו לבן. יחיא נחשב כאחד מבני המשפחה. לפני מותו העלה אותי אביו לעלית גג ביתנו ובקש ממני שאשגיח על בנו במידה וימות ולא אעזוב אותו מסיבה כלשהי. הבטחתי לו שאמלא את בקשתו.

חוק היה בתימן לקחת את הילדים היתומים ולאסלם אותם. הורי פחדו שיחיא היתום יילקח ממשפחתי ולכן אילצו אותי להינשא לו. אני ויחיא גדלנו ושיחקנו יחד. אהבתי אותו כאח, אך לא אהבתי אותו כמועמד להיות בעלי ובתחילה התנגדתי להצעת הורי. אולם לאחר שכנועים התרצתי לנישואין אלה משום שהבטחתי לאביו שאשמור עליו ומשום שפחדתי שהחוק לאסלם ילדים יהודים יתומים יגיע ליחיא ולא אראהו עוד לעולם.

אבי נפטר ואמי היתה חולה מאוד ולא היה מי שיארגן את החתונה. אולם יוסף עידוי וקרובים נוספים התנדבו לארגן את החתונה. שמחת החתונה נמשכה כשבוע. התחילה במוצאי שבת והסתיימה ביום חמישי בערב בעריכת טקס החופה.

ימי שבוע החתונה נקראו בשמות:

מוצאי שבת: בידע, התחלת השמחה. ביום זה מתאספות נשות הכפר ומשמחות את הכלה,

והגברים משמחים את החתן.

2.
יום ראשון: יום המשגב, ממלאים אגרטלים בצמחי ריחן (ברגדוש, שדב) עם ביצים מקושטות תקועות על מקל ועם אגרטלים אלה הנשים מחוללות לפני הכלה תוך כדי שתיית קפה ואכילת תירס.

3.
יום שני: טקס החינה. עם חשיכה הלכתי עם קרובות משפחה לטבילה במקווה. בערב תוך שירה וריקודים קשטו את כפות ידי בחינה. מריחה זו נקראת טורפה.

4.
יום שלישי: יום השדר. הושיבו אותי בישיבה נוחה כאשר כריות מונחות מאחורי גבי ורגלי. קרובת משפחה קשטה את גב ידיי וכפות רגלי בחינה. לאחר שלש שעות הורדתי את החינה ורחצתי את ידי ורגלי ומרחתי אותם בשמן. שוב נמרחו ידי ורגלי במשחת שדר שמשאירה צבע שחור ולאחר מספר שעות רחצתי רגלי וידי ומרחתי אותם בשמן. קישוטים יפים אלה בצבע אדום נשארו כחודש ימים.

5.
יום רביעי: יום מנוחה לכלה ולחתן. נערך ערב חגיגת החתונה.

6.
יום חמישי: לקראת הערב הגיע החתן עם אורחיו לבית הכלה שם חכו אורחים ומוזמנים מכל הכפר ונערך טקס החופה. שמחה, ריקודים וסעודה נמשכו כל הלילה. בדרך כלל הורי החתן מכינים ומארגנים את הארוחה. במקרה שלי כל נשות הכפר קבלו על עצמן להכין את המאפים והמאכלים לסעודה. הנשים סעדו בבית הכלה והגברים עם החתן בבית הכנסת.

המשכתי לגור בבית הורי עם אחי ואמי.

היחסים בין בני המשפחה היו טובים וכל אחד תרם לאווירה הטובה בבית.

בעוד אבי חי, יחיא היה השוליה שלו ולמד ממנו כל סודות העסקים שבהם עבד. לאחר נישואינו המשיך לתפור תיקים, אוכפים ולהכין סנדלים ולמכור אותם לערביי הסביבה. גם הוא כאבי היה יוצא ביום ראשון וחוזר ביום חמישי. רותי אחותי מספרת שאמא שלחה אותה פעמיים לכפרי הערבים אלג’לד והסורמי בהם עבד יחיא. את הדרך עשתה ברגל מרחק של כמה שעות.
כאשר הגיעה ליחיא בקשה ממנו שימסור לה את שכרו כדי שיוכלו לקנות מצרכים ולהכין את ארוחות השבת מבעוד מועד.

סיפור מחלתו של יחיא בעלי

לפני שנשאתי לו עבד יחיא אצל ערבים ואצל יוסף צוברה שגר עם משפחתו בכפר הערבי בנאלעשה.
פעם אחת יחיא החליט להתארח לשבת אצל יוסף צוברה ומשפחתו במקום לשוב לביתו. בצהרי יום שישי יצא לשוח ופגש ערביה שטחנה בריחיים. הוא ביקש ממנה להשקות אותו במים.
כאשר חזר לבית מארחו הרגיש עייפות והלך לישון. למחרת ניסו להעירו אך ללא הצלחה.
תרדמה נפלה עליו ונחשב כמת. יוסף צוברה נבהל ושלח להודיע למשפחתי על מחלתו של יחיא. התנדבתי להיות נציגת המשפחה והגעתי לבית צוברה יוסף. אחרי התייעצות נסעתי עם
יוסף לכפר מאחוי שם גר יחיא מועלם, חכם ואיש תורה, ובקשנו ממנו לבקר את יחיא.
סיפרנו לו את השתלשלות האירועים והוא פסק: “יחיא שתה מים מידי הערבייה בשעה א טובה.” כדי לרפאו יש לשחוט עז לבנה או שחורה ולהזות את דמה על גופו של חיא הרדום כפדיון, וכך נעשה. העז נשחטה, נוקרה ודמה נמרח על גופו של יחיא. בשרה הודח ונוקה וחממה אשתו של יוסף הכינה סעודה לכל בני הבית. במהלך הסעודה שמענו פתאום קולות אנחה עמוקים יוצאים מפיו של יחיא. קפצנו בהתרגשות אליו וחבקנו אותו מרוב שמחה. בקשתו הראשונה לאחר שהתעורר היתה: “אני רעב…תנו לי אוכל…מה אתם אוכלים?”

ברור שהגשנו לו אוכל והוא אכל ברעבתנות, התחזק והחלים ושב אתי אל משפחתי.

אלעלניה – כפר מולדתי

נולדתי בכפר קטן שגרו בו כעשרים וחמש משפחות ונקרא אלעלניה. בכפר גרו רק יהודים והערבים גרו בכפרי הסביבה: היג’רה, רוחן ונשמה. בתי הכפר אלעלניה נבנו על מישור שסביבו היתמרו הרים גבוהים. קירות הבתים נבנו מלבנים שנחצבו מההרים שבסביבה, וצדם הפנימי טויח בחמר. הגג כוסה בקורות עץ עבות ועליהם שכבת קש וחמר בעובי של חצי מטר. בית הכנסת והמקווה מוקמו במרכז הכפר.

בתימן שלט האימאם יחיא ויחסו ליהודים היה טוב. הערבים התייחסו יפה ליהודים וקיימו אתם קשרי מסחר. יהודים הוזמנו לאירועים שקיימו הערבים, אך היהודים המעיטו ונמנעו להזמינם לאירועיהם. הנשים הערביות הוזמנו לחתונה בימים הראשונים של השמחה. אך אחרי שהכלה טבלה במקווה לפני טקס החינה, היה אסור לה לראות נשים ערביות יותר. במידה וזה היה קורה, היתה צריכה לטבול שוב במקווה. אבל נערות יהודיות היו חברות טובות של נערות ערביות. היינו נפגשות במרעה או ליד המעיין המשותף, כאשר הבהמות שותות מים או כאשר היו שואבות מים לביתן.

כאשר נסענו לכפרים רחוקים היינו לנים אצל משפחות ערביות, ובמידה מסוימת אכלנו מאפים שיצאו מהתנור שהנשים אפו. היחסים בינינו היו כל כך טובים שאם היה חסר לנו אוכל לפרה שהיתה בחצרנו פניתי לשכנים הערבים שיתנו לנו עלים וקנים של דורה. הם היו חקלאים וברשותם אדמות שגדלו בהם תבואות, ירקות וגני פירות.

שמחה עידוי חברתי הטובה מספרת: “פעם הלכתי למכור כד חרס בשוק שהתקיים בימי שני בשבוע. פגש אותי ערבי טוב שהכיר אותי ושאל אותי לאן פני מועדות. סיפרתי לו שבכוונתי להגיע לשוק למכור כד. הזדעזע האיש מדברי ואמר: ‘שברי הכד ואתן לך מחירו ובלבד שלא תגיעי לשוק. זה לא ראוי משום כבודך ואצילותך’. וכך היה. שברתי הכד וקיבלתי מחירו ושבתי לכפרי. לא היה פחד להסתובב או לבקר בישובים הערביים והחברות בינינו היתה אמיצה ומתוך כבוד הדדי”.

תימן היתה מחולקת למחוזות ובכל מחוז מונה חכים (כמו ראש עיר היום) וגר בעיר ריחן. מספר מחוזות אוגדו ביחד ובראשם מונה סגן האימאם שישב בעיר טולה. האימאם יחיא, שליט תימן, קבע את ארמונו בצנעה הבירה. סכסוכים שקרו על רקע כלשהו יושבו במשפט צדק.
בכפרי אלעלניה רב המקום היה דן ופותר כל בעיה שהיתה בין הניצים. במידה שלא הצליח לפתור, הניצים נשלחו לחכים. אם הסכסוך היה סבוך ולא בא לידי מיצוי הדין, הגיע לסגן האימאם או לאימאם עצמו ודבריהם היו פסק דין סופי שאין אחריו כל ערעור. מלחמות העולם הראשונה והשניה שהתרחשו באירופה לא זעזעו את תושבי תימן. אבל השקט והשלווה ששררו בימי האימאם יחיא באו אל קיצם עם הירצחו על יד וזיר החצר בחזיאז, כאשר היה בסיור במחוזות תימן.

הערבים בכל המחוזות שדדו ועשו פרעות ביהודים והיתה סכנה לחייהם. הפיכת חצר לאחר מות האימאם העלתה לשלטון את בנו אלבדיר שהצליח להשתלט בחזרה על הצבא. נתיניו שנא יהודים ויעצו לו לשנות מיחסו הטוב של אביו כלפי היהודים ולעשות בהם שמות. אלבדיר הסכים לכאורה לעצתם, אבל לא שינה דעתו לעשות טוב ליהודים. הוא העביר כרוז בכל המחוזות לא לגעת ביהודים וברכושם וכל העובר על הצו יובא לדין מלכות.

העליה לארץ

כל שבוע היו הגברים מגיעים לשוק שהתקיים בימי שני וחמישי שם מכרו את מרכולתם וקנו מצרכים ומזון לביתם. באחד מימים אלה הגיעה השמועה שעולים לארץ פלסטינה. שמועה זו התפשטה מפה לאוזן והדביקה את כל היהודים שהשתוקקו להגיע לירושלים. משפחותינו החלו בהכנות לקראת עזיבה. מכרנו את המטלטלים, עזבנו את הבתים לערבים והתחלנו להתקדם ברגל לכוון צנעה.

רותי אחותי מספרת על תלאות הדרך: “אמי, אני ואחי נסים התקדמנו ראשונים. מסענו החל ביום שלישי בשבוע ובערב הגענו לסאפוף ולנו אצל קרובי משפחה: שמעה יוסף ערוסי.
בבוקר יום רביעי המשכנו לטאוילה וישנו בבית קפה מקומי. ליל שימורים עבר עלינו בגלל עקיצות הפשפשים. בעל המקום ארח אותנו יפה ודאג לאוכל וקפה. למחרת, ביום חמישי, היינו עייפים. נסים שכר חמור שהוביל אותנו עד לכפר היהודי שיבם, שם עשינו את השבת ונחנו עד יום שני. לאחר שאספנו כוח והתאוששנו מתלאות הדרך המשכנו לצנעה”.

אחרי חודש ימים התגעגעתי לאמי ולאחי ובקשתי מיחיא להצטרף לקבוצה השניה. התקדמנו איתם לצנעה. בדרך עצרנו בכפר שנקרא שיבם. בלילות ישנו תחת כיפת השמים וכך התקדמנו ברגל עד צנעה.

בצנעה פגשנו הרבה תימנים שחלקם גרו בבתי יהודים שעזבו את העיר ועלו ארצה או בבתים שיועדו לחנויות. עברתי ממקום למקום וחיפשתי את אמי ואחי. היה קשה לאתרם בים האנשים שהיו שם. בחיפושי אלה פגשתי יום אחד את בת דודי אהרון מחפוד, שושנה שמה. לשמחתי לא היה קץ. חיבקתי אותה באהבה והיא הובילה אותנו לאמי ואחי. בצנעה נשארנו שלושה חודשים. עבדנו אני ואחי בניקיון ועבודת ריחיים אצל הנשים המקומיות כדי לפרנס את עצמנו.
אחרי תקופה זו התקדמנו רגלי לכוון סאיאני. אחרי כשבועיים של הליכה הגענו לכפר זה.
לילה אחד ללא התראה מוקדמת הגיעו משאיות והסיעו אותנו לחשד. מפה לא יכולנו להמשיך בגלל הסגר. הבריטים ששלטו בארץ אסרו על היהודים להיכנס לארץ. טלטולי הדרך והשהיה בצנעה, סאיאני וחשד נמשכו כשנתיים ימים.

עם הכרזת המדינה בה’ באייר תש”ח בוטל ההסגר לארץ והגענו במטוס במבצע שנקרא “מרבד הקסמים”. במטוס חלקו לנו לחמנייה ושוקולד. אכלנו את הלחמנייה אך את השוקולד שלא הכרנו הצמדנו לבטן במשך כל הטיסה. כאשר ירדנו מהמטוס בגדינו היו מרוחים בשוקולד שנמס. בסוף שנת 1949 נחתנו בשדה התעופה בלוד. לאחר הנחיתה בשדה התעופה בארץ כבדו אותנו באוכל ובמשקה. הסיעו אותנו לעין שמר ומיקמו אותנו בחפיסים (אולמות ארוכים עם גג עגול מפח שננטשו על ידי הבריטים). בתוכם היו מיטות ושמיכות.
שירותים ומקלחות היו בחוץ. מהמטבח המרכזי קיבלנו אספקה של אוכל שכלל: לחם, זיתים, סרדינים, ריבה ומרגרינה. אכלנו את הלחם והריבה ואת השאר זרקנו לפח.

זיכרונות מעין שמר

בעין שמר במחנה א’ נשארנו שנה. אני וחברתי שמחה נהגנו ללכת לשוק המקומי לקנות ירקות.
ראינו מלפפונים ירוקים ויפים. מניסיוננו הדל ידענו שירק שצבעו ירוק עדין לא מוכן
לאכילה והירק שצבעו צהוב בשל. חיפשנו מלפפונים גדולים וצהובים וקנינו קילוגרם. התיישבנו בתחנה המרכזית של האוטובוס שיסיע אותנו לעין שמר. האוטובוס התעכב מספר שעות. היינו רעבות. אכלנו את המלפפונים ואת תכנם זרקנו לרצפה. עבר האחראי ונזף בנו על מעשינו.
לא הבנו על מה הוא כועס והמשכנו במעשינו. הוא חיפש תימנייה מהקבוצה של הוותיקים וביקש ממנה שתסביר לנו שאסור להשליך פסולת לרצפה. אחרי שהבנו מה עשינו התביישנו והסתלקנו מהר מהמקום.

ממשיכה שושנה לספר: יום אחד יצאתי לטייל בפרדסי ההדרים שהקיפו את המחנות בעין שמר. ראיתי עצים עמוסים בתפוזים יפים וחשקתי בהם. קטפתי תפוזים, משכתי את מכנס הגומי שלבשתי ודחפתי אותם פנימה. לפתע שמעתי את שומר הפרדס בקרבתי. נבהלתי ומרוב פחד שיתפוס אותי, התחלתי לרוץ. התפוזים הכבידו עלי וזרקתי אותם אחד אחד כשביל אחרי. השומר לא הצליח לתפוס אותי. חזרתי הביתה בידיים ריקות עם חוויה אותה אזכור כל חיי.

המעבר לתרביחא (היא שומרה)

מעין שמר העבירו אותנו לתרביחא, שומרה של היום. גרנו בבתים בלי חלונות ודלתות. בתים שהערבים נטשו במלחמת השחרור. התארגנו במקום החדש והתכוננו למגורים לתקופה ארוכה.
בתרביחא נולדה בתי הבכורה רחל ב 11 לחודש ינואר בשנת 1951. רחל נקראה על שמה של אחת המדריכות החביבות במקום.

כאשר תקפו אותי הצירים לא היו אמבולנסים או מוניות, והסיעו אותי במשאית להובלת עופות לבית היולדות בנהריה. אחרי שהות של שלושה ימים חזרתי לתרביחא באוטובוס, לבואו חיכיתי כחמש שעות, כאשר התינוקת רחל מונחת בזרועותיי.

החיים בשומרה לא היו קלים, אבל השמחה והתקווה החזיקו אותנו. הגברים עבדו ביום באריזת עלי טבק ודפנה ובלילה שמרו. הנשים גדלו ילדים ועבדו בניקיון. תלושים חולקו למשפחות בהם קנינו אוכל במכולת המקומית.

ההתיישבות בתנובות

יוסף עידוי היה נציג העולים ודאג לכל מחסורם. בתפקידו זה היה נוסע מתרביחא לתל אביב והתעניין אצל השלטונות להיכן להפנות אותנו ולמצוא לנו מגורי קבע. בחיפושיו אלה הגיע לגאולים, ישוב בשרון, והוצע לו לשכנע את המשפחות להצטרף לגרעין בגאולים. יוסף סרב, אך קיבל את ההצעה להצטרף לגרעין שייסד ישוב חדש שנקרא ינוב ב’, ומאוחר יותר ניתן לו השם תנובות. יוסף ביקר בשטח המיועד ליסוד המושב והיה מרוצה מאוד ממה שראה.

בעשרה בחודש ספטמבר בשנת 1952 עלינו לקרקע. במקום היו אוהלים ובתוכם מיטות. שירותים,
ברזים ומקלחות היו משותפים לכל המשפחות. אוהלים אלה היו מאוישים כבר על ידי קבוצות שהגיעו לפנינו. מאוחר יותר למדנו שאלה היו אנשי הלדאני ואנשי כייריה. לקבוצה שלנו לא נשארו אוהלים. את הלילה הראשון בילינו בשירה וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה. כאשר העייפות השתלטה עלינו השתרענו על האדמה היבשה וישנו עד הבוקר תחת כיפת השמים.

אני לא זוכרת שהתלוננו. היינו הלומי שמחה מהעובדה שהגענו לארץ ישראל ולמקום בעל פוטנציאל לבניית חיים חדשים וטובים, למרות מצבנו הנוכחי. מאוחר יותר הקימו לנו אוהלים בהם גרנו עד שעברנו לצריפים ולבתי הקבע.

בימים הראשונים, הברזייה שהיו בה עשרים ויותר ברזים, שימשה מקום להיכרויות, כאשר צחצחנו שיניים, רחצנו פנים, הדחנו כלים וכיבסנו את בגדינו המעטים. המקלחות המשותפות היו ללא דלתות, ולהתקלח בהן היתה חוויה בפני עצמה.

היחסים בין הקבוצות ממעברת אליכין, חלסה ושומרה הלכו והתהדקו. באירועים שהתקיימו במקום:
חתונה, לידה, ברית מילה וכדומה תלו בעלי השמחה הזמנה על לוח המודעות המרכזי וכל אחד ראה עצמו מוזמן לאירוע. כולנו הגענו לכל אירוע, רקדנו, שרנו ושמחנו את בעלי השמחה ואורחיהם יחד אתנו. אדם שחלה או יולדת שילדה, כל אחד מבני המקום ראה צורך וזכות להגיע לביקור חולים ללא הזמנה וללא הודעה מראש.

בימים הראשונים, כל משפחה קבלה אוהל ותלושי מזון בעזרתם קבלנו אוכל מחדר האוכל המרכזי.
אני זוכרת את חורף שנת חמישים ושלש. ירד גשם זלעפות והיה קר במיוחד. למרות
שהאוהלים חוזקו לפני בוא החורף, חלקם עפו ברוח. הגשם הציף את האוהלים וכל המטלטלין המעטים נרטבו. היינו חסרי אונים ולא ידענו מה לעשות. חלק מהילדים רצו לאוהלים שעדיין היו יציבים נגד הרוח והגשם וחיכו עד יעבור זעם. המבוגרים לא הראו צער ויאוש. היה נדמה שהם נהנים להירטב בגשם. “אלה גשמי ברכה!” צעקו.
“הגענו למקום פורה ותהיה לנו פרנסה טובה.”

הבתים שקבלנו אחרי שנה באוהלים ועוד שנה בצריפים היו בתים קטנים. הבית שקיבלתי אני ומשפחתי כלל שני חדרים. אחד יועד לשינה והשני למטבח ולבילוי. ליד כל בית נבנתה רפת קטנה ואוכלסה בעגלה, סוס משותף לשתי משפחות וחלקת אדמה קטנה. מדריך חקלאי עבר ולימד אותנו מה לזרוע ולשתול באדמה. בתחילה זרענו בוטנים, שעועית ירוקה ועגבניות.
כדי להשקות את השדות נמתחו צנורות מהצינור המרכזי ובהם הוזרמו מים לחלקות השונות.
עבודת האדמה נעשתה על ידי גברים, נשים וילדים בוגרים.

בתנובות נולדו ילדי: גדעון, יצחק, השלישיה – עם, ישראל, חי ושתי הבנות האחרונות אתי ואריאלה.

סיפור העז קרימה

משומרה הגענו לתנובות עם תרנגולים, לול מתאים ועזים שגדלנו לצריכה ביתית. מאוחר יותר חסלנו אותם כאשר עברנו לבתי קבע. בתקופה זו הסוכנות חילקה בעלי חיים למשקים. אני ובעלי יחיא קיבלנו עז מבכירה, יפה, בריאה וחזקה שקראנו לה “קרימה”,
שפרושו נדיבה. ואכן כשמה כך היה. המליטה תאומים ועטיניה השתלשלו כמעט עד לרצפה מרוב כמות החלב שהניקה את ולדותיה ואותנו.

יום אחד קשרתי אותה ליד הגדר. העז הסתבכה וקרעה את העטינים. לקחתי סמרטוטים ועטפתי אותם למניעת הדמום ורצתי להזעיק את נסים אחי ולשאול בעצתו. “בואי ניקח אותה לווטרינר בנתניה” הציע. גררנו אותה שנינו לפינת ינוב לתחנת האוטובוס הקרובה ליישובנו.
נהג האוטובוס שהגיע לא הסכים להעלות אותנו עם העז. נהג שני אף הוא לא הסכים והסתכל עלינו כעל תימהוניים. כאשר הגיע האוטובוס השלישי, עמדנו והתחננו לפני הנהג שירחם על העז כי היא עלולה למות אם לא תקבל עזרה מרופא. נהג זה הסכים בסופו של דבר והעלה את שלושתנו לאוטובוס. בנתניה חיפשנו רופא שייתן עזרה לעז. הסתובבנו ברחוב ובכל חנות שהזדמנה בדרכנו שאלנו את בעליה “היכן לקבל עזרה?” כולם ענו בשלילה.
כל היום הסתובבנו, כאשר העז משתרכת אחרינו ועזרה לא מצאנו. בסוף החלטנו לשוב הביתה והגענו לתחנה המרכזית בנתניה. שוב חזר אותו מחזה שהיה בתחנה בינוב. אף נהג לא הסכים להעלותנו עם העז. הזמן חלף והגיע האוטובוס האחרון לישוב. הוא היה ריק מאדם.
בקשנו מהנהג שיתחשב בנו ובעז ויסיע אותנו הביתה. הוא נענה לבקשתנו.

האפיזודה עם העז “קרימה” מעלה בי חיוך ועצב ומדגישה את התמימות, חוסר הידע והאומץ שלנו לחפש עזרה במקום שלא קיבלנו אותה.

בשובה הביתה, טופלה העז על ידינו באהבה ונרפאה. היא עוד הספיקה להרות ולהמליט תאומים נוספים. אשרינו שזכינו לעז כזו!

השלישיה הראשונה בתנובות

אחרי שילדתי את יצחק נכנסתי שוב להריון. הריון זה היה מיוחד. כבר בתחילתו הרגשתי עייפות וחולשה. בטני הלכה וטפחה לממדים שלא היו מוכרים לי מהריונותיי הקודמים. בבדיקות שעברתי בשר לי הרופא שיתכן שאלד תאומים. כך המשיכה בטני לטפוח ולקראת הלידה היה קשה לי לעמוד או לשבת. כאשר הצירים תקפו אותי הוסעתי באמבולנס לבית החולים “ברנדס” בחדרה. הבן הראשון נולד בלידה רגילה. הייתי חלשה ותשושה. הלידה לא הסתיימה ואני לא יכולתי לעזור. הרופאים החליטו להרדים אותי ולבצע ניתוח קיסרי ולהוציא את התינוקות הנותרים מבטני.

אחרי מספר שעות התעוררתי מהתרדמה. הייתי חלשה, עייפה ומטושטשת מהתרופות שהזריקו לי.
השאלה הראשונה ששאלתי את האחות המיילדת היתה “כמה תינוקות ילדתי, אחד או
שניים?” והיא ענתה: “לא שניים כי אם שלשה, ועוד שלושה בנים!” צעקתי
בבהלה: “קחו שניים והשאירו לי אחד!” ברור שכאשר שבו אלי כוחותי ובינתי בקשתי
לראות את כל ילדי כדי להניקם. המיילדת שעמדה לידי וטיפלה בי הציעה לקרוא להם
בשמות: אברהם, יצחק ויעקב. השבתי לה שיש לי בבית בן בשם יצחק. אז פלטה את השמות:
עם, ישראל, חי. שמות אלה מצאו מאוד חן בעיני והחלטתי שאלה שמותיהם של שלושת ילדי.

ישראל ועמי נולדו במשקל טוב. משקלו של חי היה נמוך והוא נקרא בלשון הרופאים פג, ולכן הוכנס לאינקובטור. ישראל נולד בלידה רגילה. עמי וחי נולדו בניתוח קיסרי לאחר שהורדמתי.

נשארתי חודש ימים בבית היולדות ושוחררתי הביתה עם שלושה תינוקות קטנים וחמודים. בעלי יחיא ואחותי רותי הגיעו לבית החולים עם רכב והסיעו אותנו הביתה.

השלישיה בידי ההורים שושנה ויחיא עידוי לאחר שיצאה מבית החולים

הפרסום בעיתונים

לידת השלישיה הראשונה בתנובות ובארץ בכלל בהריון טבעי היתה אטרקציה והתפרסמה בארץ בעיתונים “ידיעות אחרונות” ו”מעריב”.

“שלישית בנים נולדה בחדרה לעידוי יחיא בן יצחק ולשושנה אשתו, בני 28. לזוג שלושה ילדים נוספים, שני בנים ובת אחת, רחל, בת שבע שנים והבנים גדעון ויצחק בני חמש ושלוש”.

מברקי ברכה קבלנו מבן גוריון שהיה ראש הממשלה, ממשה דיין שהיה שר הביטחון ומיושב ראש הכנסת ישראל ישעיהו אשר שימש סנדק של השלישיה בברית המילה ולימים אורח כבוד בחגיגת בר-המצווה.

במאמר מאת איתמר בגעט סופר “הבוקר” בשומרון נכתב:

“‘בראש וראשונה אני מאוד שמח שאשתי חיה ובריאה. אני שמח שנולדו לי בבת אחת עוד שלושה בנים. אך הלב מלא דאגה להחזקת המשק שלי בתנובות שליד כפר יונה ולקיום שלוש הנפשות הרכות ביחד עם שלושת הילדים הגדולים בבית’ אמר אתמול לסופרנו בשומרון זכריה יחיא עידוי, שאץ לבקר את אשתו ושלושת ילדיו בבית היולדות ב”חדרה”, שלישיית בנים במשקל של יותר משני קילוגרם כל אחד.

דאגת האב של שלישיית הבנים מובנת. כי קשה לתאר כיצד האיש החלוש והרזה יוכל לפרנס משפחה בת שמונה נפשות. בהשפעת קבלת הפנים הלבבית שנתקבל בה בבית היולדות ובעידוד אשתו שושנה הסכים לקרוא לבניו עמי, ישראל וחיים על משקל הפסוק: ‘עם ישראל חי'”.

הורי השלישיה דואגים לעתיד

חזרתי הביתה עם שלושה תינוקות בבית קטן ועם הרבה דאגות. כיצד נפרנס את כל ילדינו?

בעלי עודד אותי והציע שנבקש עזרה בטיפול הילדים. פניתי לרותי אחותי שגרה בשכנות אלי ובקשתי את עזרתה. שלושה חודשים עזרה לי מאוד בטיפול בילדים. החליפה אותה יהודית כמר, מאחר שהיה לאחותי קשה בחודשים האחרונים להריונה הראשון.

הוראה שהגיעה מבן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון דאז, למזכירות המושב היתה לבנות לנו חדר נוסף עם שירותים ומקלחת צמודים, דבר שלא היה נהוג עדיין. כמו כן קיבלתי מכונת כביסה חצי אוטומטית “צח שלש” ופרה חולבת אחרי המלטה.

מתנות אלה עזרו לנו לגדל את ששת ילדנו ברווחה בנוסף למאמציו של בעלי יחיא להרוויח כסף משלוש משרות שעבד: כפרדסן, חקלאי ושומר לילה של הישוב. בימים הראשונים להתיישבות חויב על ראש משפחה לצאת פעם בחודש לשמירה. מי שלא יכול היה לצאת לשמירה מסיבה כל שהיא שכר את בעלי תמורת תשלום.

סיפור המקלחת הכפולה

כל עזרה בטיפול בילדים היתה מבורכת. רחל בתי הבכורה היתה בגיל עשר. תמיד שמחה לקלח את השלישיה. יום אחד הכניסה את ישראל, קלחה וניגבה את גופו. לקחה את עמי וקלחה אותו ואחריו לקחה את חי. אבל במקום חי למעשה קילחה שוב את עמי למרות מחאותיו שכבר קולח!
באותו יום חי לא התקלח ועמי זכה להתקלח פעמיים. רחל לא הבחינה בין עמי לחי כי היו “תאומים זהים”.

חי

ישראל

עמי

גדלנו:
עם ישראל חי

ישראל
ישעיהו, שהיה יושב ראש הכנסת, יושב שני משמאל בחגיגת בר המצווה של השלישיה.

שושנה
באמצע עם השלישיה:עם, ישראל, חי

מקיימים מצוות טלית ותפילין

סיפור גידולם של שלישית הבנים עם, ישראל, חי

אני הייתי עסוקה מאוד בעבודה במשק ובטיפול בשאר הילדים. רחל בתי לקחה חלק גדול בגידול של השלישיה. קלחה, כבסה את בגדיהם, הכינה אותם בבוקר ולקחה אותם לגן ודאגה להחזירם הביתה. כשגדלו מעט הם שבו הביתה לבד, כשהם מחזיקים יד ביד. במידה ולא שבו בשעה היעודה רחל יצאה לחפשם. בדרך כלל מצאה אותם משחקים עם חתולים ותרנגולות בחצרה של קשישה בודדה בשם בניה חיימי. היא שמחה כשבאו לבקרה, כבדה אותם בממתקים ושמרה עליהם
עד שרחל מגיעה ומחזירה אותם הביתה. כשבגרו ילדי המשיכו לבקרה עד שנפטרה.

השלישיה סיימה את גן הילדים ועברה לבית ספר יסודי. בסיום שמונה שנות לימודים היתה להם התלבטות לאיזה בית ספר תיכון ירשמו. רחל בתי הפכה במשך הזמן חונכת ומדריכה שלהם, ובהתייעצות עם המחנכים ויועצת בית הספר נרשמו עמי וישראל, בהתאם להישגיהם בלימודים, לבית ספר מקצועי ב”נעורים” ואילו חי, שהיו לו הישגים טובים יותר, נרשם לבית ספר עיוני בכפר בתיה.

אחרי זמן קצר שלח לנו חי מכתב מכפר בתיה וביקש לבוא לקחת אותו כי הוא מתגעגע לאחיו ולא תתאקלם בבית הספר. הוא הגיע הביתה לפני מכתבו. למרות שניסינו לשכנעו לחזור לכפר בתיה לא הסכים. בסופו של דבר הצטרף לאחיו ב”נעורים”. הם סיימו ארבע שנות לימוד כנגרים מקצועיים.

לצבא התגייסו לחיל התובלה כי כך הם רצו. היה להם קשה להסתדר במסגרת נוקשה כמו הצבא.
בתחילה רצו להפריד ביניהם ולשלוח אותם כל אחד ליחידה אחרת, אך הם לא הסכימו ועשו בלגן. הם בקשו לשרת ביחד כי קשה להם הפרידה. בסופו של דבר שובצו שלושתם בחיל תובלה.

היתה לנו רפת גדולה ובה גדלנו פרות, עגלים ושוורים. בעלי ביקש מעמי שיפנה למפקדו ויבקש חופשה כדי לעזור במשק. המפקד סרב. עמי לא עשה חשבון וברח ושני אחיו עזבו ביחד אתו.
כאשר חזרו אחרי שבוע לצבא נשפט עמי לעשרים יום בכלא. חי וישראל הצטרפו אליו לאות סולידריות.

כששמעתי שעמי נמצא בכלא נסעתי לבקרו ולהפתעתי יצאו שלושת ילדי לקראתי. שאלתי: “מה קרה?” והם ענו שיש להם קושי להיפרד מעמי ולכן הצטרפו אליו לכלא

חייהם של השלישיה ארוגים אחד בחייו של השני. גם לאחר שהשתחררו ונשאו לא נפרדו. הם גרים בצורן, נפגשים כמעט מידי יום וחוגגים את החגים והשבתות ביחד עם נשותיהם והילדים.
תומכים ושומרים אחד על ילדיו של השני. ישראל התאלמן מאשתו שנפטרה אחרי מחלה קשה.
שני אחיו יחד עם נשותיהם שומרים ומטפלים בילדיו.

רקדתי בלהקה

סלאמה מנצור ז”ל היתה מלבישה כלות בערבי חינה, בבגדים אותנטיים של תימן. רותי, שמחה עידוי, בתיה מוסא ואני שושנה היינו מלוות בשירה וריקודים בערבי חינה אלה. התחלנו פעילות זו בשנות השבעים בהתמדה עד שנות התשעים. ערבי היציאה לאירועי החינה היו בשבילנו הזדמנות להתנתק לכמה שעות מהעבודה במשק וטיפול בילדים. ראינו בזה בילוי יפה והנאה רבה וחזרנו הביתה עם אנרגיות ורצון להמשיך את משימותינו במשק.

מלבד אירועי החינה בהם רקדנו, שרנו ושמחנו את הכלה, הוזמנו גם לאירועים ארציים שונים.
אחד מהאירועים שאני זוכרת היה “חגיגות העלייה מתימן” בחסות המועצה
הציבורית בראשה עמד עובדיה בן שלום, ואף היה מנהלה. אירוע זה היה במסגרת שלושים שנות המדינה ולמלואת כ”ח שנים לסיום העלייה מתימן שנקראה “על כנפי
נשרים” (כן נקראה “מרבד הקסמים”). ברחובות נתניה צעדנו, לבושות
בבגדים אותנטיים וליווינו חתן וכלה בשירה וריקודים לפי המסורת בתימן. באירוע זה השתתפו להקות מכל הארץ, ביניהן הלהקה של שער אפרים (ישוב שכן לתנובות). התהלוכה
הסתיימה בהתכנסות בחוף נתניה. האירוע הוסרט והתפרסם בעיתונים של אותם הזמנים.
משתתפי התהלוכה הוזמנו לערב נוסף וצפו בסרט בבית התרבות בנתניה.

לצערי, בסוף שנות התשעים נאלצתי לפרוש מפעילות בלהקה בגלל לחצו של בעלי יחיא. השתתפותנו בלהקה החלה על בסיס התנדבותי וציפינו שאם נתמיד נזכה לפיצוי כספי, אך זה לא קרה, ולאט לאט איבדתי את התשוקה לרקוד.

ערב חינה

הנשים
המלוות לבושות במיטב התלבושות של יהדות תימן

שושנה (ראשונה משמאל) בלהקת הנשים

תהלוכת הכלה בערב החינה

שושנה בצד הכלה דליה מנצור

שושנה אחרונה בצד ימין, רותי אחותה שניה מצד שמאל

בואי תימן

חגיגות
שלושים שנה למדינה וכ”ח שנים לסיום העלייה מתימן “על כנפי נשרים”

שושנה (ראשונה בצד ימין) בלהקה
המלווה את הכלה אסתר בתה בניצוחה של סלמה מנצור ז”ל

הלבוש בתימן

לבוש הנשים והגברים בתימן היה לבוש צנוע ומטרתו היתה להסתיר כמה שיותר חלקים מגופם. כמו כן שמשו בגדים אלה להגנה מפני השמש הקופחת ומזג האוויר החם עם גשמי מונסון שירדו בקיץ. הלבוש התאפיין בעיקר בצבע שחור, רקום ברקמה בצבעים שונים לקישוט וכלל: מכנסים, שמלה וכובע. ילדה תימנייה לבשה שמלה ומכנס וחבשה על ראשה כובע – גרגוש עם מעט קישוטים. נערה מתבגרת חבשה על ראשה כובע רקום ומעוטר בנטיפי כסף וזהב. אישה נשואה לבשה בגדים רקומים. שמלתה היתה רקומה בחלק הקדמי מהחזה סביב הצוואר. מכנסה היה רקום מהברך עד לעקב עם דוגמאות הרקומות בצבעי אדום, ירוק, שחור ולבן. את הגרגוש
שחבשה לראשה עטפה במטפחת שחורה גדולה מבד עדין עם קישוט פרחוני מוטבע בשוליה – מגרמה, מונח על הראש ללא קשירה. על המצח ענדה חנשיה, שרשרת כסף מעוטרת בנטיפי כסף או בצבע זהב, סימן שהיא נשואה ואף גבר לא יעז להתחיל אתה. נערה בחודש אירוסיה מכסה את ראשה במגרמה – צעיף גדול בצבע שחור בשוליו מוטבעות דוגמאות בצבע אדום וקרם. את פניה כסתה במטפחת עדינה ממשי שקוף ופרחוני.

הגברים והנערים לבשו כותונות פסים ארוכות עד לעקב עשויות מבד כותנה או פשתן לימות השבוע.
בשבתות ובחגים לבשו כותונות העשויות מבדים יקרים יותר. על מותניהם חגרו הגברים מייזר או מקטב שהוא סוג של חגורה רחבה במותנים וצרה כלפי קדימה שנקשרה סביב המותן וקצותיה השתלשלו מהבטן למטה. על ראשם חבשו כובע עטור במטפחת בצבע אפור ושחור ולרגליהם נעלו סנדלים או הלכו יחפים.

לבוש תימני מסורתי

אחרי שעלינו לארץ, כאשר הגענו לעין שמר, קיבלנו בגדים חדשים שנהוג ללבוש בארץ. האחראיים עלינו בקשו שנלבש בגדים אלה. את בגדינו מתימן שמרנו. התנגדות לא היתה מאף אחד מאיתנו. היינו צייתנים, חסרי ידע ובטחון. לא חשבנו על שימור תרבותנו בתקופה ההיא וחבל! העולים שבאו אחרינו לא הסכימו כלל ללבוש את הבגדים שהציעו להם ונשארו עם לבושם המקורי.

גרגוש

שושנה בלבוש חגיגי

שושנה
ראשונה משמאל ולידה אחותה רותי

אבי – רחל בתי מספרת על אביה (בעלי יחיא)

בקושי בילינו עם אבא בהיותנו ילדים. תמיד היה עסוק ועבר מעבודה לעבודה במשך היממה. בבוקר מוקדם חלב את הפרות. לאחר מכן הלך לעבוד בפרדס ההדרים בינוב עד שעות אחר הצהריים.
היה אוכל ונח מעט ואז ניגש לחליבת הערב של הפרות. בשעה עשר בלילה שמר עד ארבע לפנות בוקר, וחוזר חלילה.

בשבתות היתה לנו הזדמנות לשחק, לשוחח ולבלות בחברתו. החליבה בשבת בבוקר הוטלה על הילדים,
אך אבי סמך במיוחד עלי ולכן היה מעיר אותי בעדינות ושואל אם אני מוכנה לחלוב. אם נעניתי בחיוב, היה נרגע והולך לבית הכנסת. במידה שלא, היה נשאר וחולב בעצמו.
השתדלתי תמיד לא לאכזבו והסכמתי לבקשתו כי ידעתי כמה חשובה לו תפילת הבוקר של שבת.

זכורה לי חווית הנסיעה של אבי, שלי ושל גדעון אחי כשאנו יושבים בעגלה רתומה לסוס במטרה להביא ירק מהשדה. אבא היה קוצר תירס, תלתן וסלק פרות ואנחנו היינו מרימים ומעמיסים את הירק בעזרת קלשון לעגלה וממלאים אותה עד תומה. בשובנו הביתה התיישבנו על ערימת הירק שמחים ומאושרים. קצירת ירק לפרות הינה פעולה שחזרה על עצמה כל יום בהרכבים שונים של בני המשפחה.

כאשר הגיע פרקי ללמוד בתיכון היה קשה לאבי להסכים לכך כי הייתי יד ימינו בטיפול באחי ובעזרה בכל הקשור בבעלי החיים במשק. לאור עקשנותי ושכנועה של אמי, הסכים אבי, בסופו של דבר, שאלך ללמוד. בשנים שלמדתי, ומאוחר יותר עבדתי וגרתי רחוק מהבית, הוכנס לרפת מכשור חדש לחליבה וזה עזר לאבי מאוד.

במהלך השנים היה אבי עובד מדינה. הוא קיבל מדי מג”ב, כלב ונשק והפך לעובד קבוע כשומר עם משכורת קבועה מהמדינה. עבודה זו הביאה לו אושר רב וגאווה על תרומתו לביטחון תושבי תנובות.

בגיל ששים וחמש יצא אבי לפנסיה. המשכורת שקבל היית מעטה ובכדי להשלים את הכנסתו עבד בשמירה במנחת למטוסים קלים שממוקם ליד בית הקברות של המושב. המנחת שימש ללימוד דאייה בדאונים קטנים.

אנחנו הילדים פחדנו שיקרה לו דבר מה, כי הוא היה השומר היחיד שם ולחצנו עליו שלא ימשיך בעבודה זו. חמש שנים עבד שם ולבסוף פרש והמשיך לעבוד ברפת במשק ביחד עם הבן יצחק.

מותו של אבי

במשך כל ימי חייו היה אבי איש בריא בנפשו ובגופו ולא ראה רופא. אך בשלוש השנים האחרונות לחייו ידע סבל רב. עצמותיו כאבו מאוד ולחץ דמו המריא לגבהים והטיפולים שקבל לא עזרו.

בשבת לפני מותו לא הרגיש טוב במיוחד והובל באמבולנס לבית החולים ובדרך נפטר. לפי טענת הרופאים לקה בדום לב שהביא למותו. בששה עשר לחודש ינואר שנת 2005 החזיר את נשמתו לבורא והוא בן שבעים ושש ונקבר בבית הקברות במקום. יהי זכרו ברוך!

אמי, אחי ואני הלומי כאב ומתגעגעים לאבינו האהוב שטוב לבו, אהבתו לזולת ותרומתו לבני המקום לא עמדו לו לזכות ברגעיו האחרונים.

ילדיי

לשלישיית הבנים: עם, ישראל וחי הקדשתי מספר פרקים בסיפור חיי. עתה אתמקד בפרק הנוכחי בשאר
ילדי.

רחל
בתי הבכורה מלאה תפקיד כאימא קטנה ולקחה חלק גדול בגידולם וחינוכם של אחיה. היא עזרה לי בכל אשר התבקשה. לאחר שסיימה שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי במקום,
נרשמה לתיכון “רופין” בשנת 1968 סיימה את התיכון ולמדה כלכלת בית בבית
“צעירות מזרחי” בתל אביב. היא גרה בחולון אצל בת דודתי. בסופי שבוע היתה
באה לביקור ועזרה בניקיון ובהכנת אוכל לשבת. בשנת 1970 התחילה לעבוד בבית ספר “פלמ”ח” בכרמיאל, לימדה כלכלת בית וגרה בדירת מורות במקום. גם לאחר נישואיה ב 22 לאוגוסט שנת 1973 המשיכה לגור בכרמיאל בכרמיאל עד שנת 1975 ועברה לגור במושב עולש. אחרי שלוש הפלות קשות בחודשים מתקדמים נולדו לה בת: אורלי ושני בנים: שמוליק ואורי. כעת היא גרושה וגרה בביתי עם ילדיה. עוזרת מאוד בטיפול בי אחרי שלקיתי באירוע מוחי ואבדתי את כושר ההליכה ומתקשה לזכור. ילדיה עם חברותיה והמשפחה חגגו לה ששים שנה במועדון המקומי, היה זה אירוע מרגש ומחבק.

גדעון
בני התגייס לגולני, אך לא נקלט ביחידה זו ועבר לחיל חימוש ושרת בבקעה.

יצחק
בני שרת בהנדסה קרבית. חבריו במושב היו בטוחים שמסגרת צבאית תהיה גדולה על מידותיו והוא ישוחרר. לזכותו יאמר שהוא סיים את שלוש שנות השרות הצבאי בהצלחה רבה.

במלחמת יום כיפור היה יצחק בשרות סדיר וגדעון הוזעק בין הראשונים במושב והוסע עם חבריו לבקעה. חודש ימים לא שמעתי מהם ודאגתי לגורלם. לשמחתי , עם סיום המלחמה חזרו שניהם שלום הביתה.

עוד בצעירותו גילה גדעון התעניינות ברכבים מכל הסוגים וכשבגר למד מכונאות רכב ופתח מוסך, תחילה במוסך ליד ביתנו ומאוחר יותר רכש אדמה בכניסה למושב באזור התעשייה ובנה מוסך לתפארת. גדעון ידוע כאדם אמין ומגיעים אליו לתקן את רכבם אנשים מכל יישוביי הסביבה. גדעון נשוי ואב לגל, ניר ואור. הוא גר בכפר יונה.

לאחר שחרורו עבד יצחק ברפת וגידל פרות ועגלים. אך העבודה היתה קשה לו מאוד ופגעה בבריאותו. לכן חיסל את הרפת ועבד בעבודות מזדמנות. יצחק נשוי ואב לעידוי, שירן וניצן. הוא גר בתנובות.

אתי
סיימה בית ספר תיכון ב “שפירא” בנתניה. היא היתה בין הבנות הראשונות
במושב שהתגייסו לצבא ושרתה ברמת הגולן. לאחר שחרורה למדה עיצוב וגילתה כשרון רב בתחום זה. היא ממשיכה ללמוד ולהתפתח. אתי עובדת בחנות ב”שדרת המעצבים” בנתניה. היא חיה עם בן זוגה ומגדלים שני ילדים: מיכאל ורומי.

אריאלה
בת הזקונים שלי, פונקה מאוד על ידי אחיה. היא עדינה מאוד. כשהיתה קטנה, טיפול
בציפורניה דרש מאמץ רב ושכנוע ולאחר מבצע זה נשארה עם ידיה מורמות קדימה כשעה.
לאחר נישואיה למבורך גרה תקופה בביתי. עם הולדת שני בניה: רון ועמית רכשו דירה במושב. בעלה עובד בסופר באזור התעשייה במושב.

האישפוז

יום האישה מתקיים מידי שנה בשנה. אני ואחותי רותי אהבנו לצאת לאירוע זה מידי שנה. במשך הנסיעה הלוך וחזור עד מקום האירוע שרנו, רקדנו ונהנינו מאוד מהפעילויות שעשינו.
מקום האירוע שונה משנה לשנה במיקומו ובצרור הפעילויות המגוון שהוצע לבאי הכנס.

בחופשת חנוכה של שנת אלפיים התקיים יום כיף ביום האישה בחולון. בהגיענו למקום האירוע התקדמה רותי לכוון השולחנות הערוכים כדי לתפוס לנו מקום ואני התקדמתי אליה וישבתי לידה. הרגשה מוזרה עטפה את גופי. פניתי לאחותי ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. היד השמאלית שלי רדומה ואף הרגל וכאבי ראש עצומים תקפו אותי. אחותי רותי וגיסתה יונה הושיבו אותי בצד רחוק מכל הנשים והודיעו למורה המלווה. כאשר היא ראתה אותי, החליטה
לפנות אותי לבית חולים “בילינסון”. בבית החולים עברתי בדיקות ואשפזו
אותי מיד. אבחנת הרופאים היתה אירוע מוחי שגרם לשיתוק של יד ורגל שמאל. מאוחר יותר נפגע גם זיכרוני. רותי לקחה על עצמה החלטה לבקש מהרופאים לפנות אותי לבית חולים קרוב יותר למקום מגורינו כדי שהמשפחה תוכל לבקרני. הרופאים לא הסכימו לשחרר אותי ובקשו שרותי תחתום על טופס שחרור שאם חס וחלילה יורע מצבי במעבר לבית חולים לניאדו בנתניה, זה לא יהיה באחריותם אלא על מצפונה. עם כל הקושי וכובד ההחלטה חתמה רותי על הטופס, הזמינה מונית ופנתה אותי לבית חולים “לניאדו” בנתניה. כאשר הגענו לבית החולים בנתניה היא התקשרה למשפחתי וסיפרה מה קרה.

שלושה שבועות שכבתי בבית החולים. לאחר שחרורי הביתה קיבלתי טיפולי פיזיותרפיה ומטפלת למספר שעות ביום. המטפלות התחלפו מידי כמה חודשים.

אחרי האירוע השתנו חיי ללא הכר. שמחת החיים שהיתה לי נעלמה. גופי כאב וזיכרוני נפגע.
דיבורי נעשה איטי ולא תמיד מבינים מה אני רוצה להגיד. אני יושבת בכורסא ללא מעש ובחוסר רצון לבצע פעולה הכי קלה מפחד שאפול ויגרם לי נזק נוסף. הרגליים התנפחו בגלל בצקת בגוף. בשנים שבאו אחרי האירוע המוחי עברתי שני ניתוחים: בכיס המרה ואפנדיציט. כאבי שבר שהיה בבטני התחתונה אלצו אותי לעבור ניתוח נוסף. לאור מצבי הבריאותי קיבלתי מטפלת צמודה במימון הבטוח הלאומי ומשפחתי. המטפלת גרה בביתי, רוחצת אותי ומכינה את ארוחותיי. היא דואגת לניקיון הבית ומביאה את התרופות להן אני זקוקה.

חיי בשנת 2011

בחייו של בעלי יחיא וגם לאחר מותו, בעוד מצבי הגופני היה סביר, הוסענו למרכז יום במושב חרות. נהנינו מפעילויות שונות ומגוונות, אוכל טוב, טיולים וחברה.לאחר מותו של בעלי המשכתי ללכת למרכז היום בחרות עוד כשנה, אך הפסקתי בגלל טלטולי הדרך וסיבובי האוטובוס ביישוביי המועצה למושב חרות וחזרה. בסיום של יום כזה גופי כאב וסבלתי מאוד. לכן הפסקתי להגיע למרכז היום.

במשך השנים שבאו לאחר מכן המעטתי לצאת מהבית. יש לי סדר יום פחות או יותר קבוע. אני מתעוררת בשמונה בבוקר ומקשיבה לחדשות ואקטואליה ברדיו. המטפלת הפיליפינית עוזרת לי ברחצה ומכינה לי ארוחת בוקר קלה, קפה ועוגיות. בשעה שתים עשרה אני אוכלת ארוחת בוקר עשירה ובערב בשעה שש אוכלת ארוחת צהריים-ערב. במשך היום אני מתיישבת בכורסא והנכדים מגיעים לביקור, משעשעים ומשמחים אותי.

לאט לאט הסתגלתי למצבי והשלמתי אתו. עוזרת לי שמחת החיים, במיוחד כאשר אני מוקפת בילדי,
נכדי ושכנות וחברות שקופצות מידי פעם לבקרני. יש לי קושי לצאת לטייל בחוץ, אפילו בעזרתה של המטפלת. בפעילויות השונות שמתקיימות בישוב אני לא מוצאת עניין. לאחרונה, בקיץ 2011 שוכנעתי לרדת לאילת עם ידידים ומשפחה בליווי המטפלת. תחילה פחדתי מאוד לצאת להרפתקה זו אבל כאשר הייתי באילת נהניתי מאוד משינוי האווירה והאוכל ולא הצטערתי על הצעד שעשיתי.

חלק מילדי מבקר אותי בתכיפות ואחרים לעיתים רחוקות. אין לי טענות ודרישות אליהם. מה שחשוב שהם וילדיהם בריאים ופרנסתם מצויה.

אני מקווה שמצבי הבריאותי יישאר יציב ואזכה לראות את חתונתם של נכדי.

אני בתקופות שונות בחיי

הנה אני לפני האירוע מלאת שמחת חיים רוקדת באחד האירועים שהתקיימו במושב.

הנה אני במרכז יום במושב חרות עם חברים לאחר שלקיתי באירוע המוחי.

רות אחותי מספרת על אמא (רות מספרת ואני מקשיבה)

אמי עלתה עם משפחתה במבצע “מרבד הקסמים”. בהגיענו ל”עין שמר”
הוכנסה אימא לבית החולים “תל השומר” בליווי המדריכה ברכה מדעי ואני.
ארבעה חודשים שהתה אמי בבית החולים, טופלה באהבה ורגישות רבה והחלימה ממחלתה.

בכל מקום אליו הגענו בתהליך קליטתנו בארץ גרה כל המשפחה ביחד. בהגיענו למושב תנובות נשא נסים אחי את בת דודתו ושכנתו לאישה. המשכנו לגור אתו גם לאחר נישואיו. פנינה אשתו עבדה כטבחית בבית הספר היסודי במקום. היא נודעה בתבשיליה הטעימים לחכם של כל התלמידים והעובדים. אמי היתה לעזר בגידול ילדיהם ותחזוקת ביתם. גם אני ואחותי שושנה זכינו לעזרה ממנה.

אמי זכתה לחוות חוויות נעימות עם ילדיה ונכדיה והשתתפה בפעילויות שונות: ספורט, מלאכה וסיפורי המקרא שהתקיימו ב”מועדון לחבר” בתנובות בהדרכתה של שושנה מלאכי ז”ל. אמי אהבה לטייל בארץ ביחד עם חברי המועדון וביחד עם משפחתה בחגים השונים.

בהגיעה לגבורות ערכה לה משפחתי המורחבת מסיבה. היא רוותה נחת בראותה את כולם סביבה בריאים ושמחים. בשנותיה האחרונות סבלה מאבנים בכיס המרה, נותחה והחלימה. לאחר מכן כליותי קרסו. היא נותחה וחיה עם כליה אחת. גם לאחר שני ניתוחים אלה המשיכה לבשל, לטפל, לשיר ולשמוח באירועים של בריתות וחתונות של נכדיה שנישאו.

בשנים האחרונות לפני מותה לקתה בחולשה עקב זקנה והניתוחים שעברה. היא התקשתה ללכת והובלה על כיסא גלגלים. הילדים, הכלה והנכדים טפלו בה באהבה. יומיים לפני שנפטרה אבדה קשר עם הסובב אותה. הרופא שבדק אותה המליץ להעבירה לבית החולים. כל המשפחה: אחיותיה, ילדיה ונכדיה היו לידה כאשר נפטרה. היא מתה בשיבה טובה ונקברה בבית הקברות המקומי.

“תהא נשמתה צרורה בצרור החיים”

אמי לאחר שובה מבית החולים שם נרפאה סופית מפצעי המוגלה בהם לקתה עוד בתימן לאחר
נשואיה.

אמי וילדיה

שושנה יושבת משמאל, לידה אימה. עומד האח נסים. התמונה צולמה בשנת 1990.

אחותי רותי מספרת על חייה

הייתי בת שש כאשר נפטר אבי. לא הייתי מודעת לגודל האסון ומה יגרור אחריו. דודי יחיא קרואני שנכח בלוויה חבק אותי וניסה לנחמני. בין בכי, ליללות כאב שמעתי אותו אומר:
“חבל, את רק בת שש וכבר התייתמת מאביך”. הסתכלתי עליו בעיניים בוהות
וניסיתי להחלץ מאחיזתו. אישה מהכפר שראתה את מצוקתי אחזה בידי והרחיקה אותי מהמקום כדי שלא אשמע את קול המקוננות, הבכי וכל המתרחש סביב גופת אבי.

יוסף עידוי, בן אחותו של אבי היה מוכן כבר להתחתן אך כאשר שמע על מצבו הבריאותי של אבי חשב לדחות את החתונה. אבי ביקש ממנו שגם אם ימות תתקיים החתונה במועדה, וכך היה.

מותו של אבי היכה בנו קשות, אבל אחי ואני השתדלנו לחיות בטוב וברע עם אמנו בניה מחפוד.
אימא היתה אישה חולנית. מחלת עור קשה פשטה בגופה והיא סבלה מאוד. עזרנו כפי
יכולתנו ולא באנו אליה בדרישות ותלונות.

יום אחד יצאה שושנה אחותי לטיול עם חברתה בכפר הערבי לעה. בהגיען למרכז הכפר נפלה שושנה ואבדה את ההכרה. ערביה אספה אותה לביתה וטיפלה בה במשך שלשה ימים. חברתה של שושנה שבה לכפרנו וסיפרה על מצבה. אביו של יוסף עידוי קרובנו הלך לביתה של הערבייה, הודה לה על טיפולה בשושנה והחזירה הביתה. מסתבר שחלתה בשפעת קשה וחומה לא ירד.
אחותי ואמי שכבו אחת ליד השנייה ואני ואחי נסים טיפלנו בהן. שושנה התאוששה והתחזקה ואני ונסים חלינו והחלפנו אותה במיטה ליד אמי. אחרי מספר ימים הבראנו מהשפעת אך אמי לא התאוששה ממחלת העור שלקתה בה. דאגנו לשלומה מאוד.

למורי מאיר היתה עמדה חשובה בכפרינו וראה שאמי לא מצליחה לטפל בנו. הוא הציע לקחת את שלושתנו בתור יתומים לצנעה ושם ידאג להעלותנו ארצה. אנחנו לא הסכמנו לעזוב את ימנו החולה.

עם גיע הבשורה לעלות לארץ הועלינו אני ומשפחתי למטוס בחשד ונחתנו בלוד, משם
ל”עין שמר”, שומרה ותנובות. בתנובות גרנו כולנו באוהל שקיבלנו. אחרי
חלוקת המשקים ובתי הקבע, לא קיבל נסים אחי משק משום גילו הצעיר. אולם לאחר
התייעצות ולחצים במזכירות הכפר קיבל נסים משק לו ולמשפחתו.

גרתי ם אחי עד נשואי לבעלי שלום לבית עובד, חברו של אחי, בשנת 1956. לאחר נשואי עברתי לגור עם בעלי במשק מספר 7. את בתי הבכורה דבורה ילדתי בשנת 1957. כשהייתי בתחילת הריוני השני עזרתי מאוד לאחותי שושנה בגידול שלישיית הבנים שנולדה בעשרים וששה למרץ בשנת 1958. לאחר שלושה חודשים החליפה אותי בעזרה לאחותי יהודית כמר. באחד ביוני בשנת 1959 נולד בני עמוס ושנתיים לאחר מכן בעשרים לאוגוסט שנת 1961 נולד בני זבולון. בת הזקונים אורנית נולדה בעשרים ושמונה לחודש אוגוסט בשנת 1971.

עם גידול ילדי עבדתי חמש שנים כעוזרת לטבחית בבית הספר היסודי בתנובות וחמש שנים נוספות עבדתי בנקיון הכיתות באותו בית ספר. השילוב בין הטיפול בילדי לעבודה בחוץ היה קשה לי ולכן התפטרתי מעבודתי האחרונה. כחקלאית ותושבת במושב עזרתי לבעלי שלום במשק הפרות שהחזקנו. היו לנו פרות, שוורים, עגלים ועגלות. בשדה גידלנו תירס, תלתן ואספסת שקצרנו כאוכל לבעלי החיים. כל העבודות שבצענו ברפת היו ידניות, כולל החליבה. אחרי עשרים שנה הכנסנו לרפת אוכל מרוכז שהובל תחילה מהמרכז בעגלות ומאוחר יותר במשאית שהגיעה למשק. כמו כן הוכנסה מכונת חליבה. חידושים אלה הקלו במעט את העבודות ברפת. אולם עם חלוף הזמן בקרו אצלנו נציגים מ”איכות הסביבה” ודרשו להפוך את הרפת לרפת מודרנית. לשם כך היה צורך בהשקעה כספית גדולה שלא יכולנו לעמוד בה. לכן החלטנו לחסל את הרפת ולמכור את כל הפרות.

במשך עשרים ושבע שנים עבד שלום בעלי בבית אריזה למשלוח הדרים לחוץ לארץ. תחילה היה פועל זמני ומאוחר יותר הפך למנהל משמרת למשך תקופה קצרה. לאחר מכן עבד כפועל קבוע עד שפרש. מיד לאחר פרישתו החלטנו לגדל עגלים לבשר. המחזר הראשון הצליח מאוד, אך בשאר המחזורים הפסדנו כסף ולכן החלטנו להפסיק.

כיום אני ובעלי פנסיונרים. חיים באושר עם ילדינו ונכדינו ומתפרנסים מקצבת הבטוח הלאומי.

רותי האחות ובעלה שלום

האח נסים מספר על העלייה לארץ מנקודת מבטו

בדרך לשדה התעופה

הגיעו מכתבים מארץ ישראל בהם הודיעו לנו שיש אפשרות לעליה. עידוי יוסף שהיה אפוטרופוס שלנו מכר את רכושנו והתכוננו לעלות לארץ. אני, אמי ואחותי רותי התקדמנו בגל העלייה הראשון, ואחותי שושנה ובעלה הגיעו בגל העלייה השני.

ביום שלישי צררנו מעט מזון ויצאנו לדרך, אותה עשינו ברגל. הייתי בערך בן חמש עשרה והבנתי את גודל אחריותי במסע זה. התקדמנו לאט והגענו לסאפוף. לנו אצל שמעה ויוסף ערוסי, קרובי משפחה. הדרך היתה קשה ומזג האוויר העיק עלינו. לאחר לינה ומנוחה בסאפוף התקדמנו לכפר טאולה. היינו עייפים ורעבים. סחבתי את אמי על גבי בגלל חולשת גופה ומחלתה. היה לי קשה ולכן החלטתי לשכור חמור במעט הכסף שהיה לנו. החמור הוביל אותנו לכפר היהודי שיבם. בכפר זה עשינו את השבת, נחנו וצברנו כוח להמשך מסענו.
ביום שני המשכנו במסע עד הגיענו לעיר צנעה בה שהינו כשלושה חודשים ואכלסנו בתי יהודים שהקדימו את עלייתם ארצה.

רותי ואני עבדנו בניקיון וטחינת חיטה אצל נשות האצולה בצנעה והבאנו מעט כסף כדי לקנות אוכל. אחרי שלושה חודשים התקדמנו ברגל לכוון הכפר סאיאני. שבועיים נמשך מסענו עד הגיענו לכפר זה. חודש לפני שעזבנו את העיר צנעה חליתי. גופי קדח מחום והרגשתי חולשה קשה. למרות הרגשתי זו עזרתי בפרנסה על ידי מכירת מטלטלים של אנשים עשירים שעמדו לעזוב ולעלות לארץ ורצו להפטר מרכוש עודף.

העלייה לארץ

בכפר סאיאני פגשנו את יוסף צדוק, שליח הסוכנות היהודית בארץ. הוא כנס את כל המשפחות המיועדות לעלות לארץ, תדרך והסביר את הנהלים. לאחר שלושה שבועות של שהות במקום זה הסיעו אותנו במשאיות באישון לילה לעיר חשד. מפה לא הצלחנו להתקדם בגלל ההסגר שהטילו הבריטים על ארץ ישראל והמשכנו לגור בחשד כשנה. עם הכרזת המדינה בה’ באייר תש”ח (מאי 1948) בוטל הסגר ובאחד לדצמבר 1949 נחתנו בשדה התעופה לוד במבצע שנקרא “מרבד הקסמים”. משדה התעופה הגענו לעין שמר שם נשארנו כשנה.

לאחר דין ודברים עם נציגנו יוסף עידוי סוכם שנעבור להתיישבות בצפון. משפחות: עידוי יוסף, חיימי וצוברה יוסף עברו לגור בשומרה בצפון הארץ. לי, לאמי ולאחותי רותי הומלץ לעבור להתיישבות באחד הקיבוצים אך סירבנו ולבסוף הצטרפנו לשאר המשפחות שהתיישבו בשומרה.

המעבר לתנובות

בהתיישבות בשומרה לא היה עתיד בגלל שלא היתה תעסוקה ופתוח. יוסף עידוי נפגש עם דוד מליח, שהיה אחראי להתיישבות בתנועת המושבים, והמליץ לו להקים ישוב חדש בקרבת ינוב, שיקרא ינוב ב’. הרעיון מצא חן בעיני יוסף והוא עניין את המשפחות בשומרה וקיבל את הסכמתן.
התארגנות המשפחות היתה מהירה מאוד ובתשעה לחודש אוקטובר שנת 1952 עלינו לקרקע בתנובות. כאשר הגענו למקום צרפו אותי, את אמי ואחותי רותי למשפחתה הצעירה של אחותי שושנה ויחיא עידוי.

לאחר הקמת בתי הקבע חולקו יחידות משקיות לחברים. הייתי צעיר ולא יכולתי לקבל יחידה משקית. לאחר אסיפות רבות של החברים ולחצים מצדו של יוסף עידוי, שהיה המזכיר הראשון בהתיישבות החדשה, והמדריך החברתי יוסף לויקוב, סוכם שאקבל יחידה משקית בה גרתי עם אמי ואחותי רותי. במשק הצעיר גידלתי ירקות וטיפלתי עם אחותי רותי בעגלה מבכירה שקיבלנו מהסוכנות.

בשנת 1956 נשלחתי לקורס של חודש וחצי והייתי פעיל ההסתדרות בישוב.

לצבא לא התגייסתי כי טיפלתי באמי, אבל שרתתי במילואים. בשנת 1958 נבחרתי למזכיר חוץ של המושב וטיפלתי בענייני תקציב למשקים השונים. בשנה זו נשאתי לבחירת ליבי פנינה לבית צוברה, שכנתי וקרובת משפחה.

בשנת 1959 עבדתי במחסן אספקה של מוצרים חקלאיים שסופקו למשקים השונים במושב תנובות.
לאחר שנה זו התפטרתי מעבודתי ופיתחתי את המשק שלי בו גידלתי פרות ועגלים וזרעתי ירקות ואספסת בחלקת האדמה שקיבלתי. מאוחר יותר גידלתי עופות בלול גדול מאוד, לשיווק בתנובה. תוך כדי עבודתי במשק הפרטי שלי עבדתי במזכירות המושב משנת 1978 עד 1991.

השילוב בין שתי העבודות לא צלח ונאלצתי לחסל את רפת הפרות ולהתמקד בעבודתי במזכירות ובגידול העופות בלול.

האשפוז

בסוף שנת 1991 עליתי כהרגלי לטפל בגג הלול. לצערי החלקתי ונפלתי ארצה על גבי. הובהלתי לבית החולים ושם התברר ששברתי כמה צלעות ונוצרו כמה סדקים בגבי. אושפזתי למשך אחד עשר יום ושוחררתי להחלמה בבית. רותקתי למיטה במשך חצי שנה עד להחלמתי. בינתיים לא היה מי שיטפל בלול והוא הלך ודעך. מזכירות המושב לא ראתה בעין טובה את בעיות הבריאות שלי והיא פיטרה אותי מעבודתי במזכירות.

החלמתי מהפציעה הלוא צפויה הלכה והתמשכה והעופות בלול דרשו טיפול. קיצוצים נוספים במכסת הפטמים אילצו אתי סופית לחסל את הענף בגלל חוסר ידיים שיטפלו וחוסר רווח כלכלי שיעשה את הענף למשתלם. בשנת 1994 קיבלתי התקף לב קל ונאלצתי לעבור צנתור. טיפול זה עזר וברוך השם אני בריא ומרגיש טוב ולא סובל מבעיה זו. לאחרונה תוקפים אותי כאבי גב וכתף ולא מרפים ממני ולכן אני זקוק לטיפולים שונים ותחזוקה בתרופות שונות.

בתנובות נולדו כל ילדי שיחיו: נאוה, נורית, אשר, אלונה, רויטל ונירה. ילדי למדו בבתי הספר בסביבה, רכשו ידע ומקצוע וכולם בשעה טובה נשואים. יש לי שמונה נכדים, שיחיו, שאני מאחל להם בריאות והנאה מהחיים הטובים שהמדינה מזמנת להם.

בין השנים 1954 ו 2005 עבדה אשתי כטבחית בבית הספר במקום ומאוחר יותר כטבחית במפתן אלישיב ובית ליד, עד שהגיעה לגיל פרישה. כיום שנינו גמלאים, נהנים משעות הפנאי וחיים על קצבת הבטוח הלאומי.

שושלת משפחת שושנה ויחיא עידוי