סיפורו של מאיר נאוי מבגדד, עיראק

נולדתי בבגדד למשפחה יהודית מסורתית .

בהתבגרותי נמשכתי לחזון התנועה הציונית .הייתי פעיל בתנועה והשתתפתי בפעילות שלה בעיראק.

בשלב מסויים החלו מרדפים של המשטרה העיראקית אחרי פעילי התנועה הציונית, דבר שחיבל והגביל באופן ניכר את הפעילות שלה בעיראק.

אני הפכתי להיות מבוקש ע”י המשטרה. נאלצתי למצוא דרך לברוח מעיראק.

הייתי אז בן 16 , חיפשתי מבריח שיעזור לי לצאת מעיראק, ובעזרת חברים נימצא אחד כזה.

ארגנתי קבוצה של 10 בנים ובנות בני גילי פחות או יותר, למסע הבריחה מעיראק כשהמטרה היא להגיע לארץ ישראל.

כשאחותי שמעה על התוכנית שלי ביקשה ממני לקחת איתי את בתה פלורין, בת אחותי בת התשע.

בשנת 1948 יצאה הוראה ממשלת עיראק שכל תלמיד בית ספר חייב בתעודת זהות עיראקית על מנת להתקבל. אחותי נישלחה בצעירותה להודו ושם גדלה, לא היה לה תעודת זהות עיראקית, לה ולבעלה ז”ל היה דרכון אנגלי ,גם לבתה פלורין לא הייתה ת.ז. עיראקית ולכן לא יכלה ללכת לבית הספר. אחותי פחדה שיתפסו אותם בשל כך ,לכן ביקשה ממני לצרף את בתה לעליה לארץ, כשהתוכנית הייתה שאחותי תגיע מאוחר יותר.

לפני שיצאנו למסע אחותי נתנה לי כסף ואני הלכתי לסנדלר שהטמין לי אותו בתוך סוליות הנעליים שנעלתי.

יצאנו למסע העלייה באוקטובר 1949 לכוון פרס. באותה תקופה בערה בפרס התנועה הציונית, משם התוכנית היתה ליסוע לישראל.

ביציאתנו מבגדד התחפשנו למוסלמים שיעים כדי שלא יזהו שאנחנו יהודים. לבשנו גלביות והבנות לבשו חיג’אב ,רק העיניים היו גלויות.

בעזרת המבריח נסענו לעמארה. משם משאית היתה צריכה להסיע אותנו עד פרס. שהינו בעמארה כשבוע ימים בגלל הגשמים העזים שהחלו לרדת. המשאית לא יכלה ליסוע בבוץ הכבד. לא נותרה לנו ברירה אלא לעשות מסע רגלי עד הגבול עם פרס, לא יכלנו להתעכב יותר.

הלכנו בלילות באדמה הבוצית ובגשם וביום הסתתרנו.

המבריח דאג להביא לנו קצת פיתות ותה דרך המבריחים למזון מפרס לעיראק.

לכל מי שניקרא בדרכינו אמר המבריח שאנו פרסים שחוזרים מביקורינו בעיירה נגאף שהיא מקום קדוש לשיעים ,ושאנחנו לא יודעים לדבר ערבית.

כך המשכנו במסע הרגלי עד שהגענו למאהל של מבריחי סוכר ותה.

היינו במאהל מספר ימים. באחד הלילות שני מבריחים רבו על חבילת תה.

אחד מהם הוציא אקדח והרג את יריבו. המבריחים השליכו את הגופה לנהר וברחו. זה היה אירוע מבהיל ומזעזע מאוד .

לפני שהמבריח שלנו ברח הוא שם לב שמתוך סוליית הנעל שלי הבלויה והפרומה מההליכה בבוץ, מבצבץ הכסף שהחבאתי שם. אני לא שמתי לב לכך.

ואז הוא החל להזהיר אותי שאם המבריחים האחרים יראו את הכסף, הם ייקחו אותו ויהרגו אותי ושאני אתן לו את הכסף למישמרת.

מיד הוצאתי את כל הכסף שהיה לי מהסוליה ומסרתי לו. הוא אמר שהוא חייב לברוח בגלל הרצח שהיה במקום. הוא הראה לנו את הדרך לביקתה של הצבא הפרסי במרחק של ק”מ והציע לנו ללכת לשם. הוא אמר שבינתיים הוא יברח ואחר כך יביא לי את הכסף לעיירה חוייזה שאליה נגיע. כמובן שידעתי שלא התכוון לכך ולא יחזיר את הכסף אבל פחדתי שירצח אותנו בשביל הכסף, לכן לא התווכחתי איתו.

למחרת צעדנו לעבר הבקתה של הצבא הפרסי.

כשהגענו לקחו אותנו למפקדה ששוכנת במיבנה דו קומתי. המפקד לקח מאתנו את השעונים ותכשיטי הזהב שענדנו.

אמרנו שאנו מאוד רעבים אז המפקד צווה להביא לנו גיגית אוכל. הביאו לנו גיגית גדולה של אורז מכוסה בחמישים ביצים מטוגנות, כמות ענקית של אוכל שמספיקה לשלושים איש, ואנחנו היינו רק עשרה. אכלנו ברעבתנות את הכל.

למחרת התחילו לחקור אותנו. אמרנו שבאנו לפרס ויש לנו משפחה בטהראן.

המפקד דרש מאתנו כסף כדי להעביר אותנו לטהראן. לא היה לנו כסף המבריח לקח לי הכל. הבטחתי שניתן לו ברגע שנגיע לטהראן אבל הוא התעקש ורצה מיקדמה. הוא איים עלינו שיחזיר אותנו לעיראק. לא ידענו מה לעשות, אז התעקשתי שניתן לו את הכסף כשנעלה לרכב.

הסתבר שלאחת הבנות בקבוצה היה קצת כסף והיא רצתה לתת לו, הפצרתי בה שלא תעשה זאת עד שיסיע אותנו.

למזלנו למחרת הגיע למקום בקורת פתע.

המפקד סיפר עלינו לממונה עליו שלא ידע ערבית אך דבר קצת אנגלית וצרפתית. כבוגרי בית הספר אליאנס, התחלנו לספר לו שברחנו מעיראק כי באותו זמן היה סיכסוך בין עיראק לפרס. בקבוצה שלנו היתה בחורה שדיברה אנגלית שוטפת וזה עזר לנו לנהל איתו שיחה טובה, התחלנו אפילו לספר בדיחות על המשטר בעיראק.

הקצין התייחס אלינו יפה והיה מאוד אנושי. הוא לקח אותנו תחת חסותו והבטיח לעזור לנו. סיפרתי לו על הדרישה של מפקד התחנה לכסף.

הוא אמר שלא אפחד ושהוא ייקח אותנו למחנה שלו.

למחרת הסיע אותנו למחנה ולי אמר לשבת בקבינה של האוטו.

הגענו למחנה שלו. זה היה מחנה גדול עם מרפאה ענקית שם הכניסו אותנו והזריקו לנו פניצילין כי היינו מנופחים מעקיצות היתושים.

התאכסנו בחדרים עם מיטות ומזרונים וסדינים ,דבר שלא זכינו לראות מספר שבועות מאז עזבנו את עמארה. הוא נתן לנו תנאים טובים והאכיל אותנו מכל טוב.

אחרי שבוע העביר אותנו במכונית הואן שלו למחנה בחויזה. הוא הזהיר אותי ממפקד הבסיס שאוהב כסף.

כשהגענו לשם מפקד הבסיס קבל אותנו והכניס אותנו לבית מעצר. שם קיבלנו מחצלות ושמיכות. שכבנו על המחצלות, לא עצמנו עין שלושה ימים בגלל הקור העז.

לאחר שלושה ימים המפקד קרא לי ולבחורה שדוברת אנגלית . הוא הזמין אותנו לארוחה כיד המלך. מיד הבנתי את כוונתו לקבל שוחד.

הוא אמר לנו אם אתם רוצים שאקח אתכם לטהראן תצטרכו לתת לי סכום כסף (השווה לעשרת אלפים שקל). החברה התחילה ללחוש לי ולא ידעה מה להשיב לו, אמרתי לה שתגיד שאני מוכן לתת לו רק חמשת אלפים. היא שאלה אותי בלחש מאין תביא לו את הכסף, השתקתי אותה ואמרתי לה שתגיד לו שזה מה שאני יכול לשלם בתנאי שנגיע לטהראן.

למחרת הכניסו אותנו לחדרים עם מיטות ואסר עלינו לעזוב את החדר כי לא רצה שהפיקודים שלו ירגישו בנו.

לאחר מספר ימים בא אלינו ואמר שקראו לו ולוקחים אותו להתייעצות דחופה ובעוד יומיים יחזור וייקח אותנו לטהראן. בינתיים בקש שניתן לו על החשבון כאלפיים כסף.

עניתי לו , כפי שסיכמנו, כי המפקד הקודם בגבול הבטיח לנו, ונתנו לו שעונים ותכשיטים על החשבון, והנה אנחנו לא בטהרן עדיין!

אז הוא אמר שבעוד יומיים שלושה יחזור וייקח אותנו באופן אישי לטהראן.

למחרת בבוקר הגיעה משאית ובקשו מאיתנו לקחת את הדברים שלנו ולעלות. שאלנו את הנהג לאן אנו נוסעים הנהג ענה לאהואז, שאלנו אותו אם המפקד שלח את המשאית, הנהג ענה שנישלח מטעם מפקד הבסיס באהואז.

נסענו מבלי לדעת מה יהיה בגורלנו. לאחר מספר שעות הגענו לעיר גדולה ולבסיס צבאי ענק ולבניין רב קומות. כאן קבל אותנו חייל בדרגת סמל שהוביל אותנו למפקד הבסיס, כשכל הדרך הצדיעו לו החיילים.

הגענו לחדר המפקד שהיה בדרגת אלוף משנה. הוא בקש להכניס לחדרו רק את האחראי על הקבוצה. כמובן שאני ניכנסתי לחדר כאשר הסמל עומד ליד הדלת.

המפקד התחיל לתחקר אותי, גיליון נייר נפל מהשולחן, המפקד התכופף והרים את הגיליון. הוא קרא לסמל ונתן לו שתי סטירות הגונות כי לא הרים לו את גיליון הנייר שנפל.

אני התחלתי לרעוד מפחד. לאחר חמש דקות הגיעה הגאולה, לחדר נכנס איש אחד ואמר בעברית “שלום מאיר ,מה אתה מפוחד כל כך”

הוא שאל את המפקד אם עשה לי משהו, והמפקד ענה “רק התחלתי לחקור אותו” . ואז האיש הזה אמר לו “אני לוקח אותו לבית הכנסת ,מחר תחקור אותו”.

כשיצאנו מהחדר שאלתי אותו מיהו ,איך ידע את שמי ואיפה כולם? הוא ענה שכל הקבוצה בבית הכנסת וא”כ אמר “אתה זוכר את המפקד שפינק אתכם, הוא הודיע לנו עליכם ואנחנו סידרנו שיקראו למפקד התחנה בחוייזה להתייעצות דחופה, כדי שאפשר יהיה להביא אתכם לכאן”.

הבנתי שהאיש הזה הוא פעיל של התנועה הציונית.

לאחר שלשה ימים לקחו אותנו לטהראן למחנה עולים , השתכנו באוהל ענק עם כמאתיים עולים כמונו שרצו להגיע לארץ ישראל.

בטהראן ירד באותו הזמן שלג שהגיע לגובה מטר. לא יצאנו מהאוהל. מספר התנורים שהיו שם לא הספיק כדי להפיג את הקור העז ששרר שם.

לאחר מספר ימים הטיסו אותנו לארץ.

נחתנו על אדמת ארץ ישראל בתחילת ינואר 1950.

הגענו לשער העליה בחיפה. ירדו שלגים שגם היו בגובה מטר!

משם אני נשלחתי לקבוץ דורות בנגב ובת אחותי הקטנה פלורין שקיבלה כאן את השם רות נשלחה לקבוץ מענית.