סיפור חייה של ג’וליה גואטה-ששי מלוב
*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה
רואיינה ע”י המתנדבת חיה אביר
בית ההורים בחו”ל
נולדתי בטריפולי בשנת 1943. בת שנייה להורי, פנינה ויצחק ששי. בטרם עלינו לארץ היינו ששה אחים מתוכם חמש בנות ובן אחד.
לי קראו ג’וליה על שם דודתי, אחות אמי, שנפטרה בגיל 16 לאחר פגיעה בבית הספר.
בגיל שנתיים התעוורתי בעקבות “טיפולו” של רופא איטלקי אנטישמי בשם
ד”ר קזאטי. הוא גרם לעיוורון של עוד ילדים וכמעט שאחותי גם התעוורה.
המשכתי להבחין בין אור וחושך ורק בארץ בעקבות טיפול שגוי אבדתי את הראייה לחלוטין.
לאבא הייתה בחו”ל חווה ענקית. הוא גידל יונים, סוסים, ארנבות, תרנגולות צבעוניות שצוארן נטול נוצות וגודלן בינוני.
כילדה היו לי הרבה חברים בני גילי ואני הייתי ראש הכנופיה.
הייתי מובילה אותם לגנים, לכנסיות, היינו משחקים ומשתוללים עד שהתעיפנו. שיחקנו במגלשות שהיו עשויות שיש ומדי פעם הלכנו לביתה של אחת החברות ותמיד קיבלו אותנו יפה.
זכור לי ביה”ס בטריפולי והקייטנה בה קיבלנו גלידה ולחמניות מיוחדות, בוטנים קלויים, שוקו או תה. בית הספר היה משותף ליהודים ואיטלקים. גם ארוחת צהריים אכלנו בבי”ס. שתי מורות שגם הן עלו לארץ לימדו אותנו שירים בעברית.
הייתי מבקרת הרבה אצל הדודים שלי. אימא הייתה שולחת אותנו לדודה כדי שנמסור לה “עיקובים”. הכוונה היתה שהדודה תשמור עלינו הרבה זמן כי לאימא יש הרבה עבודה לעשות ואין היא רוצה שנפריע לה.
המשפחות גרו קרוב זו לזו והיה גיבוש אמיתי.
ליד כל בית היה ברז בחוץ ממנו כל הזמן זרמו מים.
לאבא הייתה מרכבה מאד מפוארת ולפי הצורך הוביל תיירים. תמיד, לפני שאבא יצא לעבודה, היינו מברכים אותו שיהיה לו יום טוב ורווחים טובים.
בשבתות היינו הולכים לים ואבא היה מוביל את הסוס לרחצה. אהבנו לבלות על שפת הים.
אני תמיד הייתי על הכתפיים של אבא שדאג שלא אתקל בסלעים שבים.
הים היה בצבע כחול מיוחד במינו והמים לא היו כל כך עמוקים.
לים הכחול הלכנו רק בשבתות. באמצע השבוע, בשעות הערב, היינו הולכים לחוף עם פירות, סנדביצ’ים ותירס על הגחלים ונהנינו מאד.
בימי שישי היינו מודיעים לבעל המאפיה שנביא את האוכל של שבת לתנור. היה זה חמין, אורז לבן במרק של בשר. על המגש קציצות מיוחדות מטוגנות מאד טעימות. בתוספת היו דגים עם כל מיני ירקות בשכבות שכבות כולל תפוחי אדמה וכל זה במגש נפרד.
גם בבית, עשינו מדי פעם חמין על גחלים וריחו נפוץ בכל הבית.
בערבים, בטרם הלכנו לישון, היינו מתרכזים על מיטה אחת ואבא היה מספר לנו סיפורים.
סיפורה של אמא
זכור לי דווקא סיפור של אמא:
אישה עקרה מאד רצתה בילד. כאשר הייתה יוצאת לרחוב ורואה אישה בהריון או ילדים קטנים בעגלה, אמרה בליבה שגם היא רוצה להיות בהריון וללדת. היא התפללה לאלוהים שייתן לה פרי בטן ולא חשוב מה מינו.” אפילו כלבה תביא לי, העיקר תן לי”.
האשה הרתה. החודשים עוברים והנה הגיעה לחודש התשיעי וקראו למיילדת ובאמת ילדה כלבה.
היא אמרה: “איני מתחרטת, מה שביקשתי קבלתי”. היא גידלה את הכלבה זמן מה ואחר כך חזרה לעבוד. כל יום כשחזרה מהעבודה גילתה שהבית נקי, הוכנו בישולים, נעשו סדורים והכל היה מאורגן ומבריק. תהתה האשה וביקשה לבדוק מי זה נכנס אליה הביתה ועושה כל זאת.
בינתיים התחילה הכלבה לקחת את הכביסה לנהר, הייתה דופקת את הראש, מורידה את הפרווה שלה, מכבסת את הכביסה, חוזרת לפרווה שלה ואז מייבשת מגהצת ומקפלת את הכביסה. האשה לא הבינה מה קורה. לא יתכן שכלבה יכולה לעשות דברים כאלה.
ביום מהימים, כאשר הכלבה הלכה לנהר, התייאש השומר משמירת הסוד והחליט לעשות לדבר סוף. הוא הדליק מדורה ושרף את הפרווה. הכלבה לא מצאה את הפרווה, כעסה על השומר כאשר ראתה שהפרווה נשרפת. השומר הודיע לה שזה סוף פסוק וגם האמא צריכה לדעת שיש לה ילדה נהדרת. כאשר האם חזרה מהעבודה וגילתה את כל הסיפור אף הכירה את הנסיך לו נישאה הבת שספרה עתה לאמה את כל מה שעבר עליה.
העליה לארץ ישראל
כאשר הגענו ארצה בשנת 1951 ירד השלג הגדול. בת שמונה הייתי בעלותינו ארצה. המשפחה שאפה כל הזמן לעלות לארץ ובהגיענו באוניה לחיפה נישקנו את האדמה מרוב התרגשות, בירכנו “שהחיינו” והיינו מלאי צפיות. התגוררנו בשער העליה מספר חודשים.
הציעו לנו לעבור לכמה ישובים ואבא יצא לבדוק. הוא החליט לעבור לצור משה. גרנו בצריפים מאד קטנים, היו עשבים גבוהים וקוצים וכולם התחילו לנקות את המעברה והפכנו אותה ממש למושב: לולים, מבנים לבקר וצאן. היינו כמה עשרות משפחות והיינו כולנו למשפחה בני אותו בית.
למרות עיוורוני המוחלט (לאחר טיפול שגוי בארץ) הייתי לגמרי עצמאית. שיחקתי עם כל הילדים ואף אחד לא הבחין שהתפקוד שלי שונה מהאחרים.
בצור משה נולדו לי עוד שתי אחיות שהצעירה מהן נפטרה בגיל שנה.
רצו לאפשר לנו להישאר במקום כבעלי משק במושב, אבל הורי לא יכלו בעצמם לגדל בעלי חיים ולהיות חקלאים מכיוון שהילדים כולם היו קטנים.
החיים היפים בצור משה
התקופה הכי יפה בילדותי הייתה בצור משה. כארבע, חמש או שש שנים היינו שם. הייתה חברת ילדים מכל הגילאים. היינו משחקים יחד, מבקרים אחד אצל השני ותמיד קבלו את פנינו בשמחה. יכולנו לאכול, לשתות ולשחק בכל מקום כמו בבית שלנו. היינו הולכים לפרדס ולשדה ומביאים ירק לתרנגולות, מקצצים אותו דק ולעזים היינו עושים חבילות, ותולים אותן והן אכלו זאת.
הייתה לנו אתון לבנה שפינקתי אותה והייתי מכינה לה חביתה. היא הייתה קטנה ואהבתי לרכב עליה. יום אחד לקחו אותה למרעה עם העזים והקיש אותה נחש. לא יכולנו להציל אותה. קברנו אותה והנחנו פרחים על הקבר שלה. סימנו את הקבר בעזרת אבן ענקית.
לעזים היו שמות כמו נורית, פורטונה, טוני. היינו קוראים להן והן היו עונות לנו.
את החלב של העזים היינו מחלקים לשכנים וההורים עשו מהחלב לבן. הבאנו לעזים גם תירס. היינו נכנסים לשדה תוך כדי עבודת הממטרות ולגמרי נרטבנו.
היו לנו שני כלבים: לאסי ובובי. עד היום אני חולמת על בובי. הייתי מלבישה אותה שלא יהיה לה קר. היא הייתה חכמה ומבינה ומלווה אותנו עם העזים למרעה. היא הייתה ישנה לידי ושומרת עלי מאד. כאשר עברנו לפרדסיה בעלי החיים עברו איתנו. היו לנו גם יונים ואווזים והיינו קשורים אליהם מאד. תמיד הייתה לנו גינה ענקית וגידלנו הכל.
היינו עצמאים מילדות. דרבנו אותנו מגיל צעיר לעשות הכל בכוחות עצמנו. תמיד עזרנו, שטפנו, בישלנו, כבסנו וכך גדלנו ממש עצמאיים.
כאשר הגענו ארצה קיבלנו, למזלנו, כמו גם הסבא והסבתא והדודים, מגורים בבתי אבן. במקום היה בעבר מחנה בריטי. אחותי הגדולה, מרים, הייתה אחראית על האוכל שהביאה מחדר האוכל. בסך הכל הייתה בת 11 וזה היה עבורה מאמץ גדול ואחריות. המשפחה מנתה ששה ילדים מגיל שנה ועד גיל 11. בלוב היה לנו בית יפה ותנאים טובים, רהוט יפה, מראות, ארונות, מיטות. לא הרשו לנו לקחת איתנו יותר מ-20 ק”ג לנפש כך שלא הבאנו איתנו הרבה. אני, ג’וליה, הייתי השנייה במשפחה ואחרי בן ששמו היה בינו ונפטר בגיל 12 מדלקת פרקים. אחרי עוד בנות ליאורה, רחלי ואיריס. כאן בארץ נולדו שושנה, יהודית שנפטרה בגיל שנה, דוד, אליהו, מורדי (מרדכי) וצביקה. היה בינינו קשר עז. מעולם לא רבנו ואח לא הכה את אחיו.
רק לאחר פטירת ההורים הקשר התחיל להתרופף. הבנים הם שירשו את ההורים והבנות נשארו מקופחות. אני נשארתי בקשר רק עם אחותי ליאורה והאח דוד. הקשר נמשך גם היום.
כאשר הגענו לצור משה קיבלנו צריף מאד קטן ואבא בנה מטבח בחוץ ששימש אותנו מלבד לבישול גם כחדר אוכל. בפרדסיה קבלנו צריף גדול וגם כאן בנה אבא מטבח גדול ורחב. מאוחר יותר בנה ממש וילה שעומדת עד היום ואחי משכיר אותה.
אבא, הוא שהביא אותי לבית החינוך לעוורים בירושלים. הייתי כבר בת 12 וטרם ידעתי קרוא וכתוב. מדי פעם הייתי מצטרפת לאחד מהאחים לבית הספר והייתי רק מקשיבה.
רב הזמן הייתי בבית ועוזרת לאמא.
היציאה לעצמאות
הפרידה מההורים היתה מאד קשה. הפסקתי לאכול, הייתי נחנקת מבכי. סביבי היו בנות שניחמו אותי. מנהל בית החינוך דאג מאד כי ירדתי במשקל.
לאחר כחודשיים נקלטתי. ביקורים בבית היו פעם בחודש בערך. היינו עשר בנות בחדר. היו בינינו יחסים מאד טובים, צחוקים, בדיחות, סיפורים.
התחלתי בכתה א’. קלטתי די מהר את האותיות גם בכתיבה וגם בקריאה ועברתי לכיתה ב’, שוב לתקופה קצרה ואחר כךעליתי לכתה ג’ ואחר כך לכתה ד’. מאד נהניתי לקרוא. הפכתי לתולעת ספרים. רק ממקצוע החשבון לא כל כך התלהבתי. מאד אהבתי ספרות ובעיקר טבע. עם המורה לטבע יצאנו הרבה לשדות. כדי להכיר את הפרחים היינו ממששים אותם. גם במבחנות אהבתי לעבוד.
המורה הסביר לנו על הפרחים ואני עזרתי לו. הרבה מהתלמידים קינאו בי.
בנוסף למדתי נגינה – מה שמאד אהבתי וגם בהצגות תמיד השתתפתי.
בבית החינוך למדתי ארבע שנים. בשנות לימודי בבית החינוך הכנתי הרבה עבודות במלאכה כמו קליעות סלים ותמיד הייתי מקבלת מחמאות על עבודותי. גם בחימר עשיתי עבודות שמאד הרשימו.
מאז ילדותי סמכו עלי הורי בכל ואני מתפללת שאמשיך להיות עצמאית ושלא אהיה לנטל על אף אחד. המורה למלאכה בבית חינוך והמורה לכלכלת הבית טענו שהן לומדות ממני ולא אני מהן. גם לסרוג למדתי וחבל שלא המשכתי. לצערי, היום כבר שכחתי מלאכה זו.
למוסיקה היו לנו בבית חינוך שני מורים: אחד לתיאוריה ומורה נוספת שלימדה אותנו לנגן. היינו קוראים בכתב ברייל את התווים והיינו צריכים לזכור היטב ואז לנגן. אהבתי את הפסנתר וגם כלים אחרים. לכלכלת הבית הייתה לנו מורה שממש לימדה אותנו איך לבשל. אני כבר ידעתי ממה שלמדתי מאמא. אז לא הייתי מודעת לדיאטה ולא הדגישו את חשיבותם של המצרכים השונים.
חיי נישואין והורות
אבי קווה שאמשיך ללימודים גבוהים, אבל עמוס, בן זוגי, היה “חזק” יותר מאבא ובגיל חמש-עשרה וחצי הפסקתי את הלימודים והתחתנתי.
בטרם הגעתי לגיל שמונה עשרה הפכתי לאם. מהילדים קיבלתי הרבה מתנות. אמי עזרה לי בסך הכל חודש אחד ואחות טיפת חלב ביקרה אותי פעם אחת. אחר כך באה אחותי הצעירה לעזור לי בניקיון והעיקר: רופא המשפחה שמאד תמך בי והיה בא כל יום לבקר אותנו. היום כבר אין רופאים כאלה.
תוך 17 שנה ילדתי את שבעת הילדים שתמיד היו לבושים נקי ומסודרים – גם בהליכה לגן וגם בבית הספר. למדו לשמור על הניקיון. היום זה קשה לי בגלל הכאבים בכתפיים וברגליים.
בפגישות ובשיחות טלפון עם חברים שבאו איתנו מלוב מזכירים לי הרבה דברים שכבר שכחתי, כמו הנסיעות על פלטפורמה גדולה רתומה לשני סוסים כאשר על הפלטפורמה כ-40 ילדים שמחים ושרים ומטיילים בעיר.
בצעירותי, כאשר היו ילדי קטנים, הייתה שכנתי שהיתה אם לשלושה בנים, מושיטה לי עזרה רבה. היתה קוראת לי בתי ומודיעה לבניה שיסתדרו ביניהם כי בתה (זו אני) זקוקה לה. ובאמת היו אלו יחסי שכנות נהדרים. היום אין יחסים כאלה בין שכנים וזה ממש חבל.
כאשר כבד לי על הלב אני כותבת ועל ידי כך פורקת מהכאב שבליבי.
כאשר בני רונן שירת בצבא, הוא היה בחיל האוויר בשדה דב. הרגשתי שמשהו עובר עליו. הוא לא שיתף אותי אבל הבנתי שהוא מנסה להשתחרר מבלי לסיים את השרות. לא שחררו אותו ואז כאשר סיים החליט לנסוע לארה”ב. בתנו עופרה כבר השתקעה שם לפני עשרים שנה. הדבר מאד כאב לי. הבן הזה היה מאד קשור אלי ואני אליו. הוא היה ממש תחליף לשתי עיני שאינן רואות ופרידה ממנו הית בלתי נסבלת. הכאב היה כל כך עמוק שנכנסתי לדכאון ועצב גדול עטף אותי. קשה היה לי לצאת מהחדר בו הייתי נתונה וכדי להקל על העצמי כתבתי:
הילדים עוזבים את הבית
מדוע נטשת אותי? (מיועד לרונן).
מדוע נטשת והתשת אותי?
אתה עדיין אפרוח רק
אך בכל זאת יצרך עליך גבר.
בגיל עשרים לא הבנת
ורק על המרחקים חשבת
ציפיתי ממך לגדולות
אך הציפיות הפכו אט אט לאכזבות.
מיום הולדתך ידעת שאתה הוא תינוקי
הענקתי לך מדמי ובשרי
לא החסרתי ממך דבר
אך בכל זאת יצרך עליך גבר.
איך עכשיו בגיל 22
אולי תחשוב על האמת בינתיים
מחשבות והחלטות רבות בלבך
אך לא גילית אותם לאיש.
אבל אמך חשה והרגישה בכל
למרות שחשבת לתעתע בכל.
פזמון:
אך בסופו של דבר הגיע הנשר הענק
לקח אותך למרחק
בין הים לשמיים טסת
אך במחשבותי עדיין נותרת
געגועי אליך עזים
ימים כלילות ולילות כימים.
רונן נקלט בארה”ב ואף התקשר לבחורה שאיתה החליט להתחתן. שמחתי מצד אחד וכאב לי שאינו בונה את חייו כאן לידי. לרגל החתונה נסעתי לארה”ב עם בעלי עמוס. התגוררנו בביתה של עופרה. טיילנו הרבה ונגרמה לנו הנאה רבה. גם הפגישה עם הנכדות היתה נפלאה וכמובן גם החתונה שהייתה מפוארת ביותר.
עברו כ-3 שנים ואז החליט הבן הצעיר ניר, לאחר שרותו הצבאי ללכת בעקבות אחותו ואחיו וגם הוא נסע.
הבית התרוקן ונהייה מאד עצוב. רק אני ועמוס בבית. אמנם יש לנו עוד ילדים כאן בארץ, אבל הגעגועים לאלו שבחו”ל רבים וגם המרחק רב. מדי פעם הם באים לבקר. נכדתי ג’וליה היא ממש שחקנית ומביעה הרבה אהבה. היא יודעת לעודד ולשמח ומאד נעים בחברתה.
כובדו של עיוורון
עוד שיר שכתבתי:
מדוע אנחנו באפלה?
מדוע אנחנו באפלה?
בידי מקל ומגששת, היכן השביל שאותי יוביל?
מקווה אני שאין מכשול ובו אני לא אתקל.
יושבת וחושבת כמה הבדידות אותי חונקת
אני עצובה, כאובה ונבוכה, מה נשאר? רק בוכה…
בליל אפלה אני עומדת בחלון, ליבי מתפלל ושואל:
מתי יענה לשאלות האל?
מדוע התאכזר אלי הגורל בהיותי תינוקת
עוד לא הבנתי מה טוב ומה רע, נותרתי באפלה.
והנה כבר חרב עולמי עלי.
מה אני מבקשת בסך הכל מאלוהים?
רק שיענה לשאלותי:
קצת אור, אושר ועושר ואולי זה נגמר.
מהאפלה לאור גדול אצא ואומר לפניו הללויה.
התנפצתי לרסיסים מגובה הכי רב. איך דרך חזרה.
מתאים לי לעשות על חיי סרט שידהים את כל הרואים.
בדירתנו הקטנה בנתניה
חודש יולי. החום שלנו, אבל כאן, בביתה של ג’וליה נעים ולא כל כך חם. אבל המצב הנוכחי לא תמיד כך היה. הדירה נראתה כמו כוורת דבורים, הכל מאד קטן. החלטתי להרחיב ולהרוס את הקירות המפרידים בין הסלון והמטבח ואת זה שבין המטבח והמרפסת. עמוס לא הסכים בשום אופן. התווכחנו שוב ושוב עד שהחלטתי לקחת את העניינים בידיים ובעצמי התחלתי להרוס את הקיר. זה לא היה פשוט, אבל בסוף עמוס השלים עם העובדה, ועכשיו ממש רווח לנו.
הייתי ממש ילדה, תלמידה מצטיינת בבית חנוך לעוורים בירושלים. כאשר עמוס הגיע עם חבר והחליט שאני אהיה בת זוגו. אבא רצה שאמשיך ללמוד אך אני ברוב טפשותי התחתנתי ומיד התחלתי ללדת. שהיו בריאים, יש לי שבעה ילדים נהדרים, רק חבל ששלושה מהם חיים בארה”ב.
ההריונות הראשונים לא החזיקו מעמד ועברתי הפלות. בהריון שלישי כבר הייתי בשמירה. הרגשתי רע מאד, אבל קיבלתי תמיכה רבה מרופא המשפחה שלנו ד”ר שרוני שהיה לי כאב. הוא היה בא לבקרני ומאד חיזק אותי ואת הילדים. כך עברתי שבע לידות לאחר שבעה הריונות קשים. הבית קטן, הצפיפות רבה ואני מתפקדת. את כל המלאכות הבית עשיתי למרות עיוורוני בבישול ובניקיון. הבנות למדו ממני והן נקיות ומסודרות גם בבגרותן. הרבה תודה אני חייבת לד”ר שרוני. היום אין רופאים כאלה. היה בא אלי יום יום לראות מה נשמע ואיך אני מסתדרת. היה משבח אותי על הניקיון, על הבית המסודר ועל הבישול שלי, והכי הכי על הגידול של הילדים. הוא שעודד אותי ללדת עוד ועוד. היה מרים את הילדים, מנשק אותם ומלא התפעלות.
אנחנו מקבלים הרבה דאר ומובן שקשה לעקוב ולדעת ממי מתקבלים המכתבים ומה כתוב בהם. יש לנו נכד, שיהיה בריא, עורך דין, והוא מטפל בענינים שלי.
אנחנו זקוקים ליותר עזרה בבית ובמיוחד אין מי שילווה אותנו כאשר יש צורך ללכת לקופת חולים ולביקור אצל רופאים מקצועיים.
כבר הרבה זמן שאיני יכולה להניע את היד ובעקבות זאת אני מוגבלת בהפעלתה. אני דוחה את ההליכה לרופא.
מדי יום אנחנו הולכים או נוסעים לאזור התעשייה למסגרת של תעסוקה. אני לא אוהבת את העבודה הזו וגם לא את החברה שבמקום. כל העבודה מסתכמת בארבע שעות תעסוקה ואינה מאפשרת לקבל שכר מספיק. אולי עדיף היה אם היינו מקבלים תמיכה מהביטוח הלאומי ומשתמשים בכסף לצרכינו לפי ראות עינינו.
אני מקוה שגם בנתניה יתקיים סידור של תמיכה כספית. העוורון הרי כל כך מגביל.
כאשר אנחנו צריכים לעבור כמה כבישים עד לתחנת האוטובוס ונאלצים לבקש עזרה מעוברים ושבים, המקל בלבד אינו פותר בעיה זו.
לכבוד חנוכה התקיים אירוע במקום התעסוקה של האנשים המוגבלים, בחלקם הגדול עיוורים או כבדי ראייה וגם מוגבלים מכפר עידוד. המקום רחב וגדול ומשתרע על קומה וחצי. אורח הכבוד היה חבר הכנסת זאב ביילסקי שמושיט עזרה למקום במציאת מקורות עבודה.
כרגע יש לנו הרבה עבודה שחייבת להיעשות ביד בתחום הפלסטיקה והניילון וגם אלקטרוניקה.
כפי שציינתי קודם, השכר הוא סמלי, די נמוך. העובדים נמצאים במקום עד שעת הצהרים, מה שמחייב אותנו לקום כל בקר בשעה מוקדמת, להתלבש ולצאת לעבודה. הקושי שלנו הוא להגיע עד להסעה דרך רחובות סואנים.
באירוע השתתפו כל העובדים, מנהל המקום ואורחים. הוגש כיבוד, נאמרו דברים חמים וברכות. יש גם מתנדבים במקום שמקפידים לבוא מידי שבוע וגם בני משפחה.
מר ביילסקי ועמוס הדליקו את החנוכיה. עמוס הוא שברך והצטלמנו עם חבר הכנסת למזכרת, מה שנתן לנו הרבה כבוד.
כל כך הייתי רוצה לראות ולהנות מילדי, נכדי ומהעולם כולו!
אני שומעת, קוראת וכותבת בכתב ברייל. יש לי דמיון רב, אבל הבדידות לא מאפשרת לי להנות. אני מרגישה ממש כשבר כלי.
אני מתגעגעת לזמנים שהיו המורות של הילדים באות אלי והיינו משוחחות על הא ודא ותמיד זה היה מעניין.
עם הרופאים היו לי תמיד שיחות מעניינות והיו שואלים על השכלתי. הרבה הציעו לי לכתוב, אך היום זה לא לפי כוחי ולכן אני מבקשת לכתוב את תולדות חיי.
בזמנו היו לנו כאן יחסי שכנות נפלאים. לא התייחסו אלי כאל לא רואה. היינו מבשלות בימי ששי לקראת שבת ומי שסיימה את הבישול ראשונה היתה מביאה את קערת האוכל וכולנו ביחד נהנינו. הדלתות תמיד היו פתוחות. היינו אופות חלות לשבת, טורטים, פשטידות ועוד מאכלים.
היום אין קשר בין השכנים. רובם בסביבה עולים חדשים מרוסיה, לא מדברים עברית והקשר מאד חסר לי.
העולם הוא במה! העולם הוא יפה, מלא אור שמש!
אומרים שהעולם מטורף. איך העולם מטורף? האנשים הם המטורפים!
אין שיתוף פעולה בין אדם לאדם, אין קיום בכבוד, לא באים זה לקראת זה ואין ויתורים הדדיים: לא בין בני האדם ולא בין מדינה למדינה.
אני מרגישה שעלי להתקומם אבל לבד אינני מסוגלת.
