סיפורה של שמחה שור מתימן

 *הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

נכתב ע”י המתנדבים אברהם בלטר וחיה אביר

מקבלת תעודת הערכה על התנדבות בבטוח לאומי

 

מתימן לארץ ישראל

נולדתי בעיר דל’עא אשר בדרום תימן בשנת 1932, בעת תחילת שלטון האימפריה הבריטית. העיר דלעא שכנה בין הרים והייתה מרוחקת מעיר המחוז.

תושבי העיירה ומשפחתי בתוכם חיינו חיים צנועים ביותר. אימי טנקה (טובה ) סיפרה שבמשפחתה שתי אחיות עשירות ודודים שהיו רבנים ידועים בתימן אותם לא הכרתי מעולם ולא היה לנו כל קשר עמם.

במשפחתי שבעה אחים ואחיות: שרה- זוהרה הבכורה, אחריה שולמית, אחיי שאול, זכריה ויהודה, אחותי התאומה דליה ואני- שמחה.

דליה, עליה השלום, חלתה במחלת השעלת בעודה פעוטה. לא היו בעיירה לא רופאים ולא תרופות. בזמנים ההם היו משתמשים בעשבי מרפא שהיו נקטפים בהרים. כל ניסיונה של אמי להצילה עלו בתוהו. באחד הימים מתה אחותי התאומה ואני נותרתי הקטנה במשפחה. בריאותי גם לא היתה תקינה. הייתי חלשה מאוד אולם אמי ואחיותיי הגדולות טפלו בי במסירת רבה, שמרו עלי בצמר גפן וכך הצלחתי לשרוד ולהתפתח.

אמי הביאה לאחי מלמד שגר בביתנו ללמד את הבנים תורה ומצוות. אנו הבנות לא למדנו קרא וכתוב. האם העבירה לבנותיה את המסורת ומנהגי ישראל.

אמי ספרה לי על אבי שהיה צורף במקצועו.

בהיותי בת שנה לערך הגיע אבי הביתה מעמל יומו קודח מחום ומשתעל שיעול חזק. לא עזרה כל התרופה שניתנה לו ולעת ערב נפח אבי את נשמתו והחזירה לבורא. מקור פרנסתנו נגדע באחת וחיינו הגיעו ממש לפת לחם. לאחר ימי האבלות אימי שהייתה אישה יפה וחכמה קנתה כלי נחושת והקימה מזקקה ליצור ערק, משקה שהייתה לו דרישה גדולה בקרב יהודי תימן ולא רק בקרבם כי גם הזרים לא בחלו בו וחיבבו משקה טעים זה.

אמי במעשיה הצליחה לקיים אותנו בצניעות. לא ידענו רעב למרות העוני הרב ששרר בקרב בני המקום.

בימי שני וחמישי התקיימו ימי שוק. היו מגיעים סוחרים רכובים על גמלים וחמורים ועל גבם היו נושאים שקי חיטה, תמרים, תאנים, עשבי תבלין, עשבי מרפא וירקות שהפלחים מהסביבה היו מגדלים. הם פרשו את סחורתם על הארץ והיו מציעים לבאי השוק את מרכולתם. גם עיזים הביאו עימם. היו מתנהלים בשוק חיי מסחר ערים. בימי המסחר כיכר השוק הייתה הומה, רועשת וגועשת עם בליל קולות של המון אדם, תרנגולות מכרכרות ונעירת חמורים. בשעות אחר הצהרים המאוחרות היו הסוחרים אוספים את מרכולתם ונעלמים כלעומת שבאו וכיכר השוק נותרה שוממה עד בואם בימי המסחר הבאים. באחד הימים קנתה אימי עיזה שופעת חלב. היה זה מקור חיוני מאד לבריאותנו.

סבתי קדיה (ורד), אמי, אחי, אחיותיי ובני משפחתם גרנו בבית מוקף בגדר גבוהה ובמרכזה חצר, שם בילינו את רוב זמננו. אחיותיי הגדולות היו מתעוררות השכם בבוקר, מקוששות עצים להסקת הטבון. הטבון היה בנוי מחמר ובתחתיתו פתח להכנסת עצי ההסקה. הן היו מבעירות את גזרי העצים עד שהפכו לגחלים לוחשות. לאחר מכן טוחנות קמח באבני הרחיים, לשות את הבצק ומכינות פיתות אותן היו מכניסות לטבון. ריחן של הפיתות הנאפות בטבון היה מעורר תיאבון. אכלנו את הפיתות בחשק רב בתוספת ירקות טריים. לבושנו היה לבוש מסורתי תימני הנשים לבשו מכנסיים ומעליהן גלבייה ארוכה בעלת שרוולים ארוכים שהיתה שזורה בחוטים צבעונים שמכסה מכף רגל ועד הראש.

נזכרת אני בהתרגשות רבה בהכנת מאכלי החגים פסח וראש השנה. היו בחצר ביתנו שני תנורים: טבון לימי חול וטבון מיוחד להכנת מצות כשרות לפסח. מספר ימים לפני חג הפסח ניקינו את ביתנו וסיידנו בסיד לבן. את החצר ניקינו מכל רבב של חמץ.מנהג שהיה נהוג בתימן וגם בארץ מנהג זה קיים זה להחזיק בבית שתי מערכות כלים עשויים מחרס.,האחד לימי חול והשני מיועד רק לימי חג הפסח. מלאכת טחינת השעורה והלישה עד הכנסת המצות לטבון נעשה תחת עיניה הבוחנות והמקפידות של אימי. ביום החג היו מכינים את מאכלי החג המסורתיים והיינו מסובים, אחיי, אחיותיי ובני משפחותיהם ומזמינים אורחים, מברכים את הברכות ולאחר ארוחת הסדר יושבים ושרים ממזמורי החג ופיוטים עד השעות הקטנות של הלילה.

כך התנהלה שיגרת חיינו בענווה ובצנעה, ללא חשמל, טלפון או עיתונים.

הידיעות היו מגיעים אלינו דרך שיירות הסוחרים שהיו מגיעים ממסעותיהם ברחבי תימן.

באחד הימים הגיעה לעיירתנו ידיעה שאי- שם באירופה הרחוקה מתנהלת מלחמה עקובה מדם ויהודים רבים נרצחים בגרמניה. בקרב יהודי העיירה שלנו הוכרז יום צום, תפילה ותענית למען הפסקת רצח היהודים בגרמניה.

בתימן, שנה אחר שנה, השמים עצרו מגשם ומעיינות המים חרבו. היבול קמל ובנוסף מכת הארבה נפוצה ברחבי האזור.

פני השמים קדרו מכמויות הארבה אשר כילו את המעט שנותר. בעקבות הבצורת הקשה פרצה מגיפה ורעב גדול שרר ברחבי הארץ. אנשים רבים מתו מרעב ומחלות שונות. גם על היהודים לא פסחה המגיפה ויהודים רבים מתו בעת ההיא.

לאחר מות סבתי הגיעו חייליו של האמיר ודרשו את ממונה של סבתא. אימי אמרה להם שסבתא לא השאירה כל ממון. “אתם יכולים לחפש בכל הבית” אמרה אך הם לא שעו לתחינותיה של אמא ולקחו את שני אחיי הגדולים למאסר. אמא נאלצה ללכת לבית האסורים לשחרר את אחיי. כמובן ששילמה שוחד לקצין המשטרה למען שחרורם מהכלא. בביתה של סבתא נשאר כד עשוי מנחושת רקוע בריקועים יפיפיים, כד קטן זה אמי נתנה לי, אך בטלטולי הדרך אבד הכד. הרבה ימים חיפשתי את הכד אך לא מצאתיו. צר היה לי על הכד המיוחד מזכרת היחידה שנותרה מסבתי.

המצב הלך והורע. זוהרה אחותי שעברה לגור יחד עם בעלה בעיר הגדולה עדן עקב מחלתה נשלחה לבית מרפא להירפא. זוהרה שלחה מסר לאימי:מתארגנת פעילות על ידי שליחים מארץ ישראל להעלאת יהודי תימן ארצה. אחיי ששמעו את הבשורה החליטו להצטרף לקבוצות העולים. החלטתם לא הייתה קלה כי הם היו צריכים להגיע לעדן שם התנהלה הפעילות. באותם ימים לא הייתה תחבורה כל שהיא והדרך הארוכה לעדן הייתה צריכה להתבצע ברגל או על גבי חמורים. הייתי בת 14 כאשר הצטרפתי עם עוד שתי חברותי לשיירה המובילה לעדן. אמי העבירה מסר לאחותי שתיקח אותי תחת חסותה ותדאג לכל צרכי ובבוא העת יצרפו אותי אליהם בעליה לארץ ישראל.

יצאנו לדרך אחי שאול, אחותי שולמית, בעלה, בנם ואני. הדרך לעיר הנמל הייתה קשה. אחי ובעל אחותי שכרו ערבי עם חמורים שישמש לנו כמלווה ומורה דרך

והכינו צידה וכדי מים גדולים לדרך. נאלצנו לצאת לדרך עם רדת החשיכה. בדרך ארבו שודדי דרכים ומיני אנשים מסוכנים. במשך היום הסתתרנו במערות ובחסות העלטה יצאנו לדרכנו. הלכנו בדרכים עוקפות לו פעם טעינו ואיבדנו את דרכנו בחשיכה. בדרך לא דרך התקדמנו. במהלכה נפצעתי ברגלי פצעים קשים, חום גופי עלה , סבלתי מצמרמורות וזיעה קרה הציפה את גופי. בעקבות הפציעה הואטה התקדמותנו. המסע היה מפרך עד הגיענו לעיר הנקראת שייך עות’מן. שם אנשים טובים טיפלו בי עד שחזרתי לאיתני וחצינו את גבול עדן עד הגיענו לנמל. היו מאמצים להעלות את ילדי תימן במהירות האפשרית לארץ ישראל. לכן לא שהינו במחנה עולים כלשהו. היינו קבוצה גדולה של נערים ונערות חלקם יתומים. קיבצו אותנו ברחבת הנמל ומיד העלו אותנו על האוניה. אחותי זוהרה הכינה לי צידה לדרך וליוותה אותי עד פתח האוניה שהייתה אונית משא. היא נשקה לי וברכה אותי ועליתי לכבש האוניה והצטרפתי לשתי חברותי. האוניה הפליגה והחלה לעזוב את הנמל בעוד אחותי שנותרה על הרציף המשיכה לנופף בידה לשלום. אני נופפתי לה בחזרה עד שנעלמה מעיני. יצאנו אל הים הפתוח בעוד האוניה התנדנדה מצד לצד. ההרגשה לא הייתה נעימה כלל וכלל. אוכל לא הוגש ואכלנו מהצידה שהבאנו עימנו. לאחר ימים עגנה האוניה בנמל פורט סעיד שבמצרים. מהנמל נלקחנו לתחנת

הרכבת שם העלו אותנו על רכבת להובלת בקר והגיענו לרפיח בסיני ומשם לתחנת הרכבת בעזה. מעזה הגענו לעתלית.

מחנה עתלית

בשנת 1944 ירדנו מהרכבת במחנה המעפילים בעתלית.

הגענו כקבוצה מעורבת של בנים ובנות. הייתה התנגדות מנשות המחנה שדרשו הפרדה בן הנערים והנערות . לאחר ההפרדה ביקשו מאיתנו להתפשט כדי לבצע בנו בדיקות וחיטוי. שיער ראשי היה ארוך והמטפלות דרשו לגזור את צמתי אולם אני התנגדתי לגזירת שערי. לאחר ניסיונות נוספים מצדם לא הרשתי למטפלות לגזור את צמתי. הן פרמו את צמתי ובצעו בשיערי בדיקה מדוקדקת ולאחר הבדיקה הורשיתי לעבור ללא גזירת שערי. בעת הבדיקות והחיטוי שעברתי הרגשתי הייתה לא נעימה. הייתי לבד במקום שאינו מוכר ללא אמא או אדם שאוכל לסמוך עליו.

מצב רוחי היה ירוד ובריאותי לקויה. לאחר המקלחת נתנו לי בגדים שמעולם לא ראיתי ולא לבשתי. השמלה שקבלתי הגיעה לי עד מעל הברכיים. הייתה לי הרגשה שאני הולכת עירומה, מצב שהעכיר את רוחי עוד יותר. בעת שישבנו לסעוד את ארוחת הערב הוגשו מאכלים שלא הייתי רגילה אליהם: לחם, מרגרינה וריבה. מעולם לא אכלתי מאכלים כאלה.לא יכולתי להכניס לפי דבר. הרגשתי הרגשת גועל. זה היה יומי הראשון בארץ ישראל.

בעתלית היה נער תימני מבוגר מאיתנו במקצת ושמו שלום דורן מאבן יהודה. הוא היה נער פעלתן מאד. לימים התגייס לצה”ל, הגיע לדרגת רב סרן ונהרג בתאונת אימונים. הבחור ראה אותי במצב רוחי העגום, דיבר אלי ברכות ולבסוף אמר:”אל תדאגי, קומי, תתעשתי ואני אדאג לך. יהיה לך טוב. לאחר מספר ימים הגעתי בעזרתו לכפר הנוער מאיר שפייה.

כפר הנוער מאיר שפייה

כפר הנוער מאיר שפייה נקרא על שם סבו של הברון דה רוטשילד מאיר שפייה בעקבות השם הערבי של המקום. הישוב הוקם כמושבת- בת של זיכרון יעקב.

הגעתי למוסד מאיר שפייה מבלי שהכרתי איש ולא ידעתי את השפה. אחת המדריכות פנתה אלי ודיברה בעברית.לא הבנתי מדבריה דבר הבטתי בה בתימהון. לבושה היה משונה מאד בעיני: מכנסים קצרצרים, חולצת גבר אפורה שכפתוריה לא רכוסים. היא קשרה את חולצתה בקשר מעל הבטן אשר כיסה טפח וגילה טפחיים. לא יכולתי להביט בה. השפלתי את מבטי וסיננתי מבין שיני: “ישמרני האל, ישמרני האל”. המדריכה אחזה בידי ואמרה “בואי”. רגלי נעתקו לאדמה.לא יכולתי לזוז ממקומי. היא תפסה במרפקי ומשכה אותי עד שהגענו אל הרפת . המדריכה לקחה אותי והראתה לי כיצד מנקים את הפרשות הפרות. היא הושיטה לי את האת ואמרה:” עכשיו את” והצביעה באצבעה לכווני. אני לא הוצאתי הגה מפי ולא זזתי ממקומי. המדריכה הבינה מהר שרפתנית לא אהיה. היא העבירה אותי למדריכה אחרת שלא הייתה שונה בלבושה מחברתה. זו לקחה אותי למשתלה וכמו קודמתה החלה להסביר לי את רזי המשתלה. מובן שלא הבנתי דבר ולא בצעתי כלום. משם לקחו אותי למטבח ושם מצאתי את יעודי.

עם חברות מהמוסד ב-1944

הימים חלפו. למדתי את השפה, התרגלתי למנהגי המקום, הכרתי חברות ואף לבושי לא היה שונה משלהם. התפתחותי הייתה מהירה. השתפרתי מאד בלימודי וגם גופי התפתח. הרגשתי בריאה ומאושרת. הימים עברו עלי בהנאה מרובה. אהבתי מאד את המקום ואת תושביו. המקום שכן על צלע הר הכרמל סמוך לזיכרון יעקב. טיילנו הרבה ביערות הכרמל שהיו דלילים מעצים. בעת שלטון העותומנים בארץ ישראל נכרתו עצי יערות הכרמל למען הפעלת רכבות הפחם אך שפע הצמחייה על כל גווניה וריח הפרחים היה משכר. לאחר קום המדינה נטעו עצים רבים על ידי הקרן קיימת. התפתחות העצים הייתה מהירה. כיום כאשר אנו מטיילים ביערות ובשביליהם ההנאה מרובה כל כך. הכול נראה אחרת בעקבות הנטיעות שנטעו עם קום המדינה. היינו יוצאים לטיולים רגליים למושבה הוותיקה זיכרון יעקב, מבקרים ביקב ובין בתי האבן היפים שנבנו על ידי התושבים עצמם. התושבים במאיר שפייה היו אנשים חמים. הם כיבדו אותנו ואנחנו אותם. לא יצרתי קשר אישי עם התושבים. היו לי שתי חברות עופרה ושושנה. היינו שלישיה בלב ובנפש ומשם צעדנו יחד לאורך השנים.

פעמים בשנה היו מגיעים אחיי לבקר אותי, בחג הפסח ובראש השנה. הם היו לוקחים אותי לחגוג את ימי החג.

בצעירותי – 1945

היציאה לנתניה

באחד הימים הגיעו אחיי למוסד ולקחו אותי עמם. לא היה זה יום חג או שבת.

נסענו לנתניה לשכונת נווה שלום. לימים בית חולים לניאדו נבנה על חלק מבתי השכונה.

גרנו בצריף קטן שבו חדר ומטבחון. בחדר היו שלוש מיטות ברזל ועליהן מזרני קש.

לאחר מספר ימים ששהיתי עמם בקשתי שיחזירו אותי למוסד במאיר שפייה. התנהלו ביניהם חילופי מילים לגבי חזרתי למוסד. האח , זכריה, התנגד לחזרתי למוסד ולעומתו אחי יהודה, דעתו הייתה שעלי לחזור למוסד. נימוקו היה שלא הם העלו אותי לארץ אלא הסוכנות ואחריותם עלי. לא עזרו כל תחנוני לחזור למוסד. נשארתי לגור עימם בצריף הקטן. למדתי לימודי ערב והייתי פעילה בנוער העובד. היו שם פעילויות לנערים ונערות בני גילי ונהניתי לבלות איתם. אנו הבנות למדנו תפירה ורקימה. חשה אני צמרמורת בגופי כאשר נזכרת בחולצות הרוסיות שהיינו רוקמות עליהם מעשי רקמה יפים להפליא. בשבתות היינו יוצאות לטייל רגלית לישוב הנטוש אום-חלד ששכן למרגלות הגבעה לכיוון מזרח שם שוכן כיום בית הדואר, היכל התרבות ובית המשפט של נתניה. הסתובבנו בן הריסות הבתים. בכפר הנטוש הייתה יחידה של הצבא והיינו צופות בפעילות החיילים. הם סקרנו אותנו מאד. המשכנו וטיילנו עד הגיענו לעץ השקמה העתיק הנמצא בין בתיו של הכפר ההרוס. עץ השקמה המפואר, רחב גזע, בעל ענפים עבותים המשתרגים אל על, רוחבו עצום ממדים וענפיו חלולים. אומרים שגילו של העץ יותר מאלף שנים. היינו נתלות ומשתובבות בין ענפיו הרחבים של עץ השקמה העתיק עד רדת הערב. אחיי שהיו פעילים באצ”ל התנגדו נמרצות לפעילותי בנוער העובד שנטה יותר בדעותיו להגנה. הם ניסו למנוע ממני ללכת לפעילויות. לאחר זמן בשכנוע מסיבי של אחי גויסתי לאצ”ל.

אני באצ”ל

פעולות האצ”ל התנהלו בקצה הדרומי של נתניה. לא בחשק רב הלכתי. לא הייתה לי כל אידאולוגיה. המשימות הכבידו עלי מאד ולא רציתי להשתתף בפעילות מחתרתית ובכל זאת ביצעתי את כל המשימות שהטילו עלי. כנערה צעירה תפקידי היה נשקית במחסן הנשק המוסתר מעין רואה. הייתי צריכה להגיע רגלית למסתור מנווה שלום לסביבת שכונת בן ציון בלילות של גשם וסערה. לא פעם חזרתי הביתה רטובה עד לשד עצמותי וכל הלילה מנסה ליבש את בגדי. בגדים אלה היחידים שהיו לי …

ימים ראשונים בנווה שלום

באחד הערבים הגיעו “הכלניות”, חיילי הצבא הבריטי לשכונת נווה שלום ודפקו על דלת הצריף. באותו זמן הייתי לבד בצריף. הם שאלו היכן אחיי. עניתי שאיני יודעת. הם אמרו שימתינו להם עד שיגיעו. רעדתי מפחד מפני החיילים. לפתע פרצה שמועה בשכונה וברחבי הארץ שחיילי האצ”ל פרצו לכלא עכו ושחררו חברים שהיו אסורים בכלא. היה זה ברביעי במאי1947 היו הרוגים ופצועים מבין פורצי הכלא. חלק מהאסירים הצליחו לברוח אך שלושה אסירים נתפסו ונתלו על ידי הבריטים בכלא עכו. חברי האצ”ל נקמו את נקמת חבריהם. הם תפסו שני סרג’נטים בריטים ותלו אותם בחורשת אקליפטוסים ליד בית העלמין בנתניה. עד היום נקרא המקום “חורשת הסרג’נטים”. בעקבות זאת הקימו האנגלים מחסומים וערכו חיפושים ברחבי הארץ ובנתניה בפרט כי לוחמי האצ”ל יצאו למבצע מנתניה ….. האם אחיי השתתפו במבצע? זה היה כל כך סודי שעד היום איני יודעת. מעולם הם לא ספרו דבר על פעילותם.

זכור לי עוד מקרה משמעותי. בתחילת הקמת המדינה בשנת 1948 נפוצה ידיעה שאונית המעפילים “אלטלנה” שנרכשה על ידי אצ”ל ובה כ- 900 מעפילים וכלי נשק רבים הופגזה על ידי צה”ל. הייתה התנגדות של הממשלה שבראשה עמד דוד בן גוריון שנשק יגיע לידי הארגונים השונים וכלי נשק שיגיעו ארצה יימסרו לידי צבא הגנה לישראל. היו חילוקי דעות בין מנהיגי האצ”ל לבין הנהגת המדינה. לבסוף הגיעו לידי הסכמה שהמעפילים יורדו בחוף כפר ויתקין והאוניה תפליג ללב ים. אנשי האצ”ל ניסו לפרוק את כלי הנשק בחוף תל אביב. ניתן להם אולטימטום להפסיק את פירוק הנשק אך הם סרבו ואז ניתנה פקודה להפגיז את האוניה על ידי תותחים. האוניה נפגעה והחלה לעלות באש. נפגעו ונהרגו מספר לוחמים מארגון האצ”ל. היתה הרגשה של תוהו ובוהו. הנה עומדת לפרוץ מלחמת אחים. ראשי האצ”ל החליטו שלא להגיב וכך נמנעה מלחמת האחים.

אני מקימה משפחה

בשנת 1949 הגיעה אמי לארץ. עם הגעתה התחתנתי…

ובשנת 1950 נולדה בתי הבכורה אריאלה. בימים ההם המצב בארץ היה קשה. גרתי עם בתי הקטנה בצריף דל ועלוב. חיינו בצמצום רב. הייתה הקצבה במזון, קיבלנו תלושים ולפי גודל המשפחה הוקצבו מנות המזון. בשנת 1955 נולד בני יואב. נשואי עם בעלי עלו על שירטון והתגרשנו. בני יואב נשאר אתי ואריאלה נותרה בידי אביה. לאחר שנים מספר התחתנתי בשנית ונולדו לי שני בנים נוספים: חגי וצורי. נפרדתי מבעלי השני. יואב משוש חיי היה ילד פיקח מאד, נדיב ובעל לב רחב. מגיל קטן ועד היום דואג הוא לי ואני לו.

יואב הגיע לגיל שמונה עשרה והתגייס לצבא. לאחר שסיים את שרותו הצבאי עבד בליטוש יהלומים בנתניה שנקראה בזמנו עיר היהלומים בגלל מלטשות היהלומים הרבות שהיו ברחבי העיר. לאחר מספר שנים היגר יואב לארצות הברית וחי שם עד היום הזה. הוא התחתן ולו שתי בנות מקסימות: שרון וסופיה. ככל שמזדמן לו הוא מגיע לבקרני.

אהבתי לטפל בילדים ולכן עבדתי בגן ילדים בתור סייעת לגננת.

לפני מספר שנים פרשתי לגמלאות. רציתי להמשיך בעבודתי עוד ועוד. אהבתי את עבודתי ובמיוחד את הטיפול בילדים הרכים. קיבלתי הרבה הערכות ותשבחות מהגננות, מההורים ומהילדים עימם עבדתי. לעיתים אני פוגשת אבות ואימהות שהיו אצלי בגן והיום הינם מגדלים את ילדיהם. הדבר גורם לי נחת רב.

אני עם ילדי הגן

בגן הילדים בחג החנוכה

לאחר פרישתי התנדבתי למוסד לביטוח לאומי. במחלקת יעוץ לקשיש ומבצעת בקורי בית לקשישים. קבלתי תעודת הערכה מהמוסד לביטוח לאומי על פעילותי למען הקשישים במשך עשרים שנה.

את ביתי בניתי בעמל רב בעשר אצבעותיי. הגעתי, ברוך השם, אל המנוחה ואל הנחלה ומלבד הכאבים שאני חשה פה ושם אני שמחה ונהנית מזקנתי.

אפילוג

ממרומי גילי מביטה אני לאחור. סיפור חיי משולב בימיה של המדינה. הגעתי לארץ בטרום הקמת המדינה עברתי את מלחמת הקוממיות ורקדתי יחד עם כל עם ישראל ביום הקמתה.למחרת קמו עלינו מדינות ערב שמסביבנו להשמידנו ועד היום זה חלומן. עברנו ימי סבל ומחסור אך מעולם לא אחז בנו הייאוש שהרי עם כל נפילה קמנו מחדש, ניערנו את האבק שדבק על בגדינו והמשכנו הלאה.

חלום חיי היה להתגייס לצה”ל. לצערי לא התקבלתי כי לא היו לי כל מסמכים ולא תעודות המוכיחות את קיומי. בתחילת דרכה של המדינה היה אי סדר ברשומים ורק לאחר שהתחתנתי הונפקה לי תעודת זהות. גאוותי נתונה לצבא הגנה לישראל, חייליו ומפקדיו. אין בי כעס על שום אדם ואיני שומרת בלבי טינה.

בפרקי חיי פרקים נסתרים שאיני רוצה להיזכר בהם. אלה יהיו שמורים בסתר לבי לעד. “נערה הייתי וגם זקנתי” מאושרת ושמחה שזוכה אני לחיות בתקופת כה משמעותית בחיי עם ישראל: עלייה, הקמת המדינה, לראות את התפתחותה בזמן כה קצר ועוד מעשים רבים לפנינו.

על כל אלה מודה אני לאנשים שמלווים אותי במהלך חיי. מודה אני לאל במרומים. שזיכני בכל הנפלאות האלה.

סיפור חיי מוקדש לבני משפחתי, לילדי, נכדי ולכל מכריי. אוהבת אתכם ומחבקת.

יום נישואי

ביום נשואי עם אמי טובה, אחיי זכריה, שאול ויהודה

ואחיותיי שרה ושולמית

עם בעלי וילדי

טיול של שבת בפרדס הגדוד

ביקור בזיכרון יעקב

עם חברים מ”מאיר שפיה”

\