סיפורה של נעמי בן שלום מתימן

*הסיפור נכתב במסגרת פרוייקט תיעוד סיפורי חיים של תחום הייעוץ לקשיש-המוסד לביטוח הלאומי סניף נתניה

רואיינה ע”י המתנדבת מרים סילבינגר ז”ל

 

ס י פ ו ר  ח י י ם

מ ב ו א

נעמי בן שלום היא היום אשה בת שמונים נאה ומטופחת ונראית צעירה בהרבה מגילה.

נעמי התאלמנה מבעלה ועדיין פעילה ומתנדבת במסגרת הביטוח הלאומי, באגודה לשימור מורשת יהדות תימן ושבטי ישראל ומוסדות נוספים.

היוזמה לכתיבת סיפור חייה באה מאהובה, מנהלת הסניף של הביטוח הלאומי בנתניה ושרה גנות מנהלת התחום לייעוץ לקשיש. נעמי סיפרה להן קצת על חייה ועל דרך עלייתה לארץ ישראל והן שכנעו אותה לתעד את סיפורה המעניין.

וכאן אני נכנסת לתמונה. במסגרת התנדבותי בביטוח הלאומי אני עוסקת בכתיבת סיפורי חיים לאנשים מבוגרים שמעוניינים בכך. הציעו לי ליצור קשר עם נעמי כדי שביחד נכתוב את סיפור חייה.

נעמי בן שלום היא אם לארבעה ילדים, תשעה נכדים ושני נינים.

אחד מבניה ד”ר יגאל בן שלום הוא כיום מנכ”ל המוסד לביטוח לאומי.

מרים סילבינגר

3/06/2007

בית סבי סלימן

בת שש הייתי כשעליתי לארץ ישראל מתימן עם הורי ואחותי הצעירה שרה.

המקום בו גרנו בתימן נקרא סדה, שם היה גם בית סבי, אביה של אמי. אבי, זכריה גרמה

התפרנס מאריגת בדים מכותנה. הייתה לנו בבית מכונת אריגה שבעזרתה אבי ארג ומכר את הבדים לערבים.

את סבי וסבתי סלימן וסעידה ואת ביתם אני זוכרת היטב. סבי היה מוכתר הכפר וסבתי הייתה מילדת כלומר לשניהם היו תפקידים מכובדים בכפר.

הם גרו קרוב לבית הכנסת של הכפר וסביב ביתם צמחו עצי ג’ת . הבית היה עשוי מלבנות חימר והיו בו חלונות קטנים. לא היו רחובות סלולים בכפר אלא רק שבילי עפר.

רוב הבתים בכפר היו בני שתי קומות.

ביתם של סבי וסבתי היה בן שלוש קומות וקומת גג. במפלס הקרקע היה המטבח ובו שני תנורים גדולים עשויים מחימר. אחד שימש לצליית הבשר והשני לאפיית פיתות, קובנות ומאכלים חלביים. את התנורים הסיקו בעצים ואת האוכל בישלו על גחלים. את המים הביאו מהבאר ואנו הילדים הלכנו לקושש עצים לתנור.

כמובן שלא היו לנו מים זורמים וגם לא מקרר והאקלים היה מאוד חם, לכן היו חייבים לבשל כל יום אוכל טרי, אחרת היה מתקלקל. שחטו כל יום תרנגולות או כבש ואותם בשלו ואכלו.

במפלס השני של בית סבי היה מחסן לתבואה ומצרכים יבשים וגם ריחיים לטחינת הקמח.

כל יום טחנו קמח ואפו ממנו פיתות לאותו יום.

ירקות ופירות טריים לא היו ועיקר האוכל היה בשרי. בארוחת בוקר אכלנו מלאואח עם סמנה. סמנה הוא ממרח שמכינים אותו על ידי בישול של חמאה עם חילבה.

השתיה המקובלת נקראת גישח, שזה משקה הדומה לקפה. מכינים אותו מקליפות של פולי קפה טחונות יחד עם חואג’ שעשוי מתערובת קנמון וזנגויל. את הקפה המתיקו בקוביות סוכר או בתמרים וצימוקים.

המפלס השלישי של הבית נקרא דיאואן שפירושו סלון או יותר נכון חדר אירוח, חדר אוכל וגם חדר מגורים. הריהוט היה מורכב מכריות פרחוניות שהיו מונחות מסביב לקירות כשבאמצע החדר היה פרוס שטיח גדול עבודת יד. כמו כן היו פזורים שולחנות נמוכים עליהם הגישו את האוכל . הסלון היה בגודל עשרה מטר על שמונה ושימש בעיקר לאירוח בשבתות ובחגים.

במפלס הרביעי היו שלושה חדרי שינה והגג. ישנו על מזרונים שהיו מונחים על הרצפה והבגדים, שלא היו רבים, היו בארגז בגדים. שירותים ואמבטיות לא היו כמובן .

בקיץ התרחצנו בנהר ובחורף היו מחממים מים ומתרחצים במטבח בגיגית.

חגים ומועדים בבית סבא

אני זוכרת במיוחד את ההכנות לשבת ולחגים שחגגנו בבית סבי וסבתי.

ההכנות לשבת התחילו ביום שישי.אפינו פיתות וקובנות. לא ידענו על קיום החלות .

כמ וכן בשלו מרק בשר או מרק עוף יחד עם תפוחי אדמה.

אחרי תפילת השבת סבי הזמין את כולם לביתו והיו מכינים כיבוד של שתיה ופירות יבשים. בנוסף כל אורח היה מביא אתו את הכיבוד שלו שכלל שתיה חריפה ופיצוחים.

הגברים היו גם מעשנים נרגילות ולעתים גם הנשים הצטרפו לעשן.

זכור לי שבכפר שלנו פרצה מגיפת טיפוס והיא גרמה למותם של הרבה אנשים. גם שני בנים של סבי כלומר דודים שלי חלו ונפטרו מן המחלה .

זה קרה בשבת בבוקר אך סבתא החליטה לא לגלות את האסון לבעלה עד צאת השבת על מנת לא לקלקל לו את שמחת השבת.

כשסבי חזר מבית הכנסת אחרי התפילה וכולם התאספו הוא שם לב ששני הבנים חסרים ושאל את סבתי: איפה שני הבנים?

הם למעלה , עוד מאט יבואו.

וכך היא מצאה כל פעם סיבה נוספת להעדרם. רק במוצאי השבת היא גלתה לסבי שהם נפטרו ואז מיד קברו אותם.

זכורות לי גם ההכנות לפסח. צבענו את המטבח ואת התנורים והכשרנו את הבית לקראת פסח. בחג עצמו אפו כל יום מצות לאותו יום וכך גם מאכלים אחרים.

הכנו כלים חדשים מחימר בהם אכלנו בחג.

את סדר הפסח ערכו כהלכתו מספר משפחות ביחד ולפעמים גם שכנים הצטרפו כשכל אחד הביא את האוכל שלו. ישבנו על הרצפה סביב שולחנות נמוכים עם קערת פסח והגדות. אחרי כן אכלנו מהמאכלים שהכינו.

בישראל אני ממשיכה את המסורת ומכינה מאכלים תימניים כגון מלאואח, גחנון, קובנה ועוד.

אני גם משתמשת בתבלינים תימניים למרקים ומאכלים שונים.

כמובן , בארץ הכל קל ופשוט יותר, מאחר ויש לי תנור חשמלי ואביזרים משוכללים שמקילים

על הכנתם.

העליה לארץ ישראל

עלינו לארץ בסוף הקיץ של שנת 1932 .

המועד לא היה מתוכנן מראש והתבצע במהירות ובחשאי עקב מאורעות שקדמו לכך.

יום בהיר אחד הופיע בביתנו ערבי שדרש מאבי שימכור לו אותי. הסיבה לדרישה זו הייתה העובדה שהוא סבל ממחלת עור מאוד קשה שגרמה לו לכאבים ופצעים בכל הגוף ולא הצליחו לרפא אותה. נאמר לו שאם הוא ישתה דם של יהודי תוך זמן קצר הוא יבריא.לכן הוא בא לקנות אותי על מנת שיוכל לשתות את דמי וכך להבריא.

הערבי הגיע יום בהיר אחד לאבי ואמר לו:

• אני רוצה לקנות את בתך נעמי, כמה תדרוש עבורה?
• מדוע אתה רוצה לקנות אותה, היא עוד קטנה.
• כי אני חולה ואמרו לי שאוכל להבריא ממחלתי רק אם אשתה דם של יהודי.
• בסדר , אני אדבר עם אשתי ועם נעמי. תחזור אלי בעוד חמישה ימים ונעשה הסכם.

באותו רגע החליט אבי לעלות לארץ ישראל. היה לו אח בארץ וגם לאמי הייתה משפחה. התחילו בחשאי להכין צידה לדרך כי היה צריך להגיע לעדן בחשאי. אבי שכר שני ערבים מובילים שהכירו את הדרך וגם שני חמורים. אחרי שלושה ימי הכנות יצאנו בחשאי לדרך והשארנו את הבית כולו כפי שהוא היה. בדרך אספנו את סבי וסבתי שגרו בכפר אחר.

שני החמורים שמשו להובלת האוכל והבגדים שלקחנו וגם הנשים רכבו עליהם. הגברים עשו את הדרך ברגל.

הערבי הגיע כעבור חמשה ימים כפי שסיכם עם אבי אבל באותה העת אנחנו כבר הספקנו להתרחק ממקום מגורינו.

הדרך הייתה מאוד קשה ומלאת תלאות. בדרך כלל הסתתרנו במשך היום במערות והלכנו בלילות כי אלה היו מקומות מסוכנים . יום אחד זכור לי במיוחד כי הלכנו על גדה של נהר על שביל מאוד צר, כל סטייה עלולה הייתה להיות מסוכנת ויכולתי ליפול לתוך המים ולטבוע.

כשהגענו לעדן היינו המומים מהקידמה. בתימן לא היו מכוניות וכשראינו לראשונה מכונית מתקרבת עם פנסים דולקים חשבנו שזאת איזו חיה לא מוכרת. מכאן המשכנו את דרכנו במשאית עד שהגענו לבית הגודש- מין אכסניה שם התאספו היהודים שחיכו לקבל מהבריטים אישור לעלות לארץ.

זה היה בתקופת הקיץ והיה מאוד חם. היה בלתי נסבל להישאר באותה אכסניה. כעבור חודש שכר אבי חדר בבית פרטי ושם גרנו במשך כחצי שנה עד עלייתנו לארץ.

הכסף אזל ולא נשאר לנו יותר כסף למחיה. סבתי עזל, היתה לוקחת אותי איתה בכל יום שלישי כדי שנבקש תרומה מהיהודים העשירים שחיו שם. בדרך כלל חזרנו עם כסף ומזה חיינו. היה נוהג בעדן שבכל יום שישי היהודים העשירים חלקו כסף לעניים. היה שם איש בשם אהרוני שטיפל בנושא העליה וקבלת אישורים מהשלטונות הבריטיים. האח של אבי שגר בארץ הגיש בקשה עבורנו ועבור הוריו כלומר סבא וסבתא שהיו איתנו. אנחנו קיבלנו את האשרה והם לא וזאת מפאת גילם. האנגלים לא רצו לאפשר לזקנים לעלות ארצה והם נאלצו לחכות עוד זמן מה. המשך הדרך היה באניה גדולה עם אולם מרכזי כשכל משפחה תפסה לעצמה פינה לשים בה את הראש.

אבי היה מעשן נרגילה שהייתה מאוד חשובה לו ואני הייתי זו ששמרתי על הנרגילה שלו במשך כל הנסיעה. האנייה הביאה אותנו לפורט סעיד ושם ירדנו כדי להמשיך את דרכנו לארץ באנייה אחרת. זו הייתה אניית משא הרבה פחות נוחה מהקודמת. על האנייה קיבלנו לחם לבן שקראו לו “רותי” ומרגרינה. לא הכרנו את המרגרינה ולכן מרחנו אותה על הפנים כמו קרם.

לאחר כחמישה ימי הפלגה הגענו לנמל יפו.

כל העולים ירדו מן האניה והגברים ברכו ברכת ” שהחיינו וקיימנו” ואבי נשק את אדמת ארץ ישראל. כולנו מאוד התרגשנו ובכינו משמחה. ידענו שכל התלאות של הדרך הסתיימו וציפינו לחיים החדשים בארץ ישראל.

שיכנו אותנו בשער העלייה באולם גדול. כעבור שבוע הגיע לבקר אותנו האח של אימי שלמה שגר בכרם התימנים, ליד שוק הכרמל והזמין אותנו אליהם לשבת. הלכנו ברגל מיפו עד כרם התימנים הלוך וחזור מפאת השבת אבל זו היתה השבת הראשונה בארץ .

אבי החליט שאם הוא עלה לארץ ישראל עליו לגור בירושלים. לכן נסענו לירושלים שם גר אח של אבי שלמה גרמה והוא שכר עבורנו מין מחסן שהיה בעצם בור מים מיובש. הקירות היו מלאי עובש וכדי להיכנס היה צורך לרדת כמה מדרגות. לא היו כמובן מים והיינו צריכים להביא מים מהבור שלידינו. גם השירותים היו בחוץ. גרנו שם במשך שנה ואני התחלתי ללכת לגן ילדים. מאוד שמחתי ללכת לגן כי שם קיבלנו כל יום כוס קקאו ופרוסת לחם.

בבית לא היו מטעמים כאלה.

כיתה א’ למדתי בבית ספר “שפיצר” שהיה מאוד רחוק מביתי ולכן החסרתי ימי לימודים לעתים. לכתה ג’ הגעתי ללא ספרים ומחברות כי להורי לא הייתה אפשרות לרכוש לי אותם. המורה העירה לי על כך ובסוף אמרה : ” אם אין לך ספרים ומחברות בשביל מה את באה לבית הספר ” ? חזרתי הביתה, בכיתי מאד ויותר לא חזרתי לבית הספר. כך סיימתי את הלימודים שלי כילדה.

אבי עבד בעבודות דחק כי היה מאוד קשה להשיג יום עבודה בירושלים. אמי עבדה ככובסת בבתים של יהודים במאה שערים. גם אני התחלתי לעזור בפרנסת המשפחה והתחלתי לשמור על הילדים של השכנים שלנו. זכור לי מקרה בו השכנה קנתה לילדים שלה אסקימו ולי לא. אני הייתי בסך הכול ילדה ולא יכולתי להסתכל איך הם מלקקים בהנאה את האסקימו ואז ראיתי על השולחן מונח ארנק. הוצאתי כסף מהארנק ורצתי וקניתי גם לעצמי אחד. היא ראתה זאת ומאוד כעסה עלי על שלקחתי ללא רשות כסף. אבל אז אני עניתי לה: ” גם אני ילדה וגם אני רוצה ללקק אסקימו “. היא הבינה שטעתה ומאז היתה קונה לי אסקימו יחד עם ילדיה.

מגיל עשר התחלתי לנקות חדרי מדרגות. לא היו לי נעלים ונעלתי כפכפי עץ ולכן רגלי קפאו בחורף הירושלמי. גם בגדים חמים לא היו לי. לבשתי בגדים ישנים שאימי הביאה מהבתים בהם עבדה.

בגיל 11 נרשמתי יחד עם אבי ל” עבודה עברית” מטעם ההסתדרות. כל יום ראשון עלינו על משאית שהסיעה אותנו לחדרה לעבוד בפרדסים וביום ששי חזרנו הביתה. ישנו בבתי תימנים מחדרה. אבא עבד בקטיף תפוזים ואני ישבתי על הרצפה, על מחצלת ובררתי תפוזים. היה קר מאד וגם לבוש מתאים לא היה לי.

אחרי שנגמרה עונת הקטיף התחלתי לעבוד במשק בית אצל כמה משפחות אשכנזיות.

עבדתי בביתו של העוזר של הרב עוזיאל.

אחרי שהמשפחה סיימה לאכול אספו עבורי את השאריות . אני נגעלתי והעדפתי לאכול לחם יבש. יום אחד בעלת הבית בשלה אפונה עם בשר והריח מאוד גירה אותי. לקחתי קצת מהתבשיל והתחלתי לאכול. אבל אז בדיוק הגיעה בעלת הבית וצעקה עלי שאני אוכלת את האוכל של בעלה. אז עניתי שאני לא אוכלת את השאריות שהיא נותנת לי ומעדיפה לאכול לחם יבש. היא התלוננה על כך לאבי אבל מאז התחילה לתת לי אוכל ראשונה.

אבי היה בא לקחת את המשכורת שלי ואם רציתי לקנות לעצמי משהו הייתי צריכה לבכות ולהתחנן ולא תמיד קיבלתי. כשכבר קנו לי זוג נעליים או בגד הם היו גדולים מדי כדי שיספיקו גם לשנה הבאה. לכן לא נהניתי אף פעם ממה שקנו לי. בנעלים הגדולות מדי דחפתי צמר גפן ואז הם שפשפו לי ועשו לי פצעים ואחר כך נהיו קטנים ולחצו לי.

מקום עבודתי השני היה אצל משפחת זקס שהיו בעלי חנויות הלבשה.

כמו כן עבדתי במשק בית אצל משפחת בן-צבי שהיה באותו הזמן ראש הועד הלאומי ולימים נשיא מדינת ישראל. רחל ינאית אשתו הייתה מרכזת משק הפועלות ליד ארמון הנציב. אמה של רחל הייתה באותו זמן כבר אשה זקנה והתגוררה בבית משפחת בן-צבי. אני טיפלתי בה. אחד התפקידים של רחל היה לנסוע לדמשק ולחזור משם ברכבת כשהיא מביאה אתה מעפילות באופן בלתי חוקי ומשכנת אותן במשק הפועלות שרכזה. הם גרו אז בצריף, היו אנשים צנועים והתייחסו אלי מאוד יפה.

בנוסף עזרתי לאבא ברוכלות. הוא קנה משקל והיה מביא ארגזים של ענבים ותאנים אותם אני הייתי מוכרת ברחוב.

שכר הדירה בירושלים היה מאוד יקר ונאלצנו לעתים קרובות לעבור דירה.

בינתיים משפחתנו גדלה ובארץ נולד לי עוד אח שמואל ועוד 3 אחיות: מזל ברכה ואתי.

בת שבע–עשרה לחופה

בגיל שבע עשרה התחתנתי לפי החלטת אבי. בתחילה ארסו אותי עם בחור שהיה סנדלר במקצועו מבלי לשאול אותי אם הוא מוצא חן בעיני. הורי עשו הסכם עם אביו ואחד הסעיפים בהסכם היה שאם אחד הצדדים יתחרט הוא ישלם 5 לירות פלסטיניות.

החתן המיועד הביא לי במתנה זוג נעלים וגם בד לשמלה חדשה. הוא היה מגיע כל שבת לביתנו ולומד את פרשת השבוע עם אבי. אני לא התעניינתי בו והייתי הולכת לטייל עם חברותי באותו הזמן. לא היה לי שום רגש כלפיו ולא רציתי להתחתן אתו. אבל מה עושים?

שבת אחת פניתי אליו ואמרתי לו: “בוא נצא למרכז גאולה”. הוא הסכים ואף שמח כי חשב שיש תפנית חיובית ביחסים בינינו. אבל מה שאני התכוונתי היה שונה לגמרי.

אמרתי לו שאני לא רוצה להתחתן איתו כי אני לא מרגישה כלום כלפיו. גם כן שכנעתי אותו שיגיד לאביו לבוא לביתנו כדי לקרוע את ההסכם שכתבו וכך אף צד לא ישלם קנס.

התרגיל הצליח וכך השתחררתי מארוסי.

אבי היה מוכר דברי קודש והיה נוסע למקומות שונים בארץ ביניהם היה מגיע גם לנתניה.

כשהוא בא לנתניה הוא התארח בבית משפחת בן שלום. בני המשפחה שאלו אותו אם יש לו בת לחתן ואז הוא ענה להם: “יש לי בת יפה כמו הירח”. זה היה עוד בתקופה שהייתי מאורסת. בפעם השנייה שהוא הגיע לנתניה כבר הייתי חופשייה ואז הוא הזמין את עובדיה, בעלי לעתיד, ואת אחיו הגדול לבא להתארח אצלינו ולפגוש אותי – הכלה המיועדת. אביו של עובדיה כבר לא היה בחיים ולכן אחיו התלווה אליו.

הפעם אבא כבר שאל אותי: נו, מה את אומרת?

אבל אני לא עניתי כי לא הספקתי להכיר אותו, אבא פירש זאת כהסכמה. הם חזרו ובאו שוב להתארח אצלנו ואז עובדיה הזמין אותי לצאת איתו. הוא הזמין אותי לבית קפה ושם אכלנו גלידה ושוחחנו.

אחרי מספר ביקורים נוספים התארסנו והוחלט שהחתונה תתקיים בעוד שנה.

עובדיה היה פועל יהלומים ופתאום פרצה שביתה. אז בקש עובדיה להקדים את החתונה והיא התקיימה בדצמבר 1943. זה היה בתקופת מלחמת העולם השנייה וכל ערב הייתה האפלה מפחד הפצצות. התנאים לחתונה היו כדלקמן:

• על החתן להביא 30 לירות פלסטיניות בשביל מוהר והוצאות החתונה.
• על החתן מוטלת חובה לקנות לי נדוניה: 6 קומבינזונים, 6 זוגות תחתונים, 6 חזיות, 6 מגבות , חלוקים לבית וכו.

החלו הכנות לחתונה.

עובדיה חסך כסף לחתונה והחביא אותו ברגליים החלולות של המיטה, מאחר ולא היה נהוג לחסוך כסף בבנק. נהוג היה לשטוף את הרצפה עם הרבה מים ואלה חדרו והרטיבו את שטרות הכסף. כאשר עובדיה הוציא את הכסף שחסך התברר שחלקו נרקב והלך לאיבוד. חלק אחר הבנק היה מוכן להחליף וחלק שמו לייבוש. מסתבר שהחמור שלהם אהב מאוד את שטרות הנ”ל ואכל את כולם.

החתונה וחיי המשפחה

החתונה התקיימה בירושלים בחצר ביתנו שבשכונת הבוכרים. הבתים בשכונה היו קטנים בני חדר אחד, מטבח וחצר. השירותים היו בחצר- בורות. התרחצנו בגיגית בתוך המטבח ופעם בחודש לקחו אותנו לבית המרחץ לרחיצה יסודית. אמי כמובן הלכה כל חודש למקווה.

גם אני הלכתי למקווה לפני החתונה אחר כך עשו לי חינה. האורחים שבאו לחתונה יחד עם החתן ישנו בבית הכנסת. הם היו כעשרים איש, כולם גברים. הם הביאו איתם שקי תירס, בוטנים, תפוזים וכן תופים שאיתם תופפו. למזלנו בוטלה ההאפלה בערב החתונה והדלקנו פנסים כך שהחצר הייתה מוארת.

החתן ואבי החליטו שעלי ללכת בכסוי ראש והלכתי לקנות לעצמי כובע.

אחרי החתונה נסענו לנתניה לבית של בעלי. המשפחה גרה בשכונת בן ציון בצריף של שלושה חדרים. קיבלנו חדר אחד בדירה וגרתי יחד עם גיסתי.

אני הייתי בת שבע-עשרה ובעלי עובדיה היה בן עשרים. כל משפחתי הגיעה איתי לנתניה כדי לחגוג את החתונה והם נשארו במשך כל ימי המשתה.

בנתניה עשו שבעה ימי משתה, שחטו פרה והכינו הרבה אוכל. היה להם משק ובו: רפת, דיר ולול. לזוג הצעיר הכינו אוכל מיוחד ואמרו לנו ללכת לנוח.

שנינו נרדמנו כי לא ישנו כל הלילה הקודם. בהמשך רקדו ושרו כל הלילה עד אור הבוקר.

עובדיה היה בחור מאוד עדין ואני הייתי ביישנית ואחיו הוא זה שלימד אותנו איך להתקרב אחד לשני.

עובדיה לא עבד אז כי הייתה שביתה בענף היהלומים ואני התחלתי לעבוד במשק בית אצל ד”ר בין. כעבור זמן נכנסתי להריון והרופא המליץ לי להפסיק לעבוד. בינתיים הסתיימה השביתה ועובדיה התחיל לעבוד . בכסף שאני הרווחתי קניתי לי פתיליה, דוד כביסה, גיגית כביסה סירים וצלחות מפח.

ילדתי את דליה שנה אחרי שנשאתי ואחרי שנתיים נולד יגאל.

בנינו בית מבלוקים שכלל חדר, מטבח, אמבטיה ושירותים על קרקע שעובדיה קנה לפני שהתחתנו.

בפברואר -1946 פרצו גנבים לביתנו. יגאל היה בן שלושה חודשים וישן בתוך אמבטיה מפח שהייתה רב שימושית: שמשה לכביסה, שמשה כאמבטיה לתינוק וגם כעריסה. התעוררתי בשעה שתיים בלילה ושמעתי אנשים מסתובבים בבית. גם ראיתי אותם והם היו עם פנים רעולות ולבשו מכנסיים שחורים. הם הוציאו את כל הבגדים שהיו בארון והכניסו אותם למזוודה של בגדי הקיץ. לקחו גם את הבגדים של גיסי שלמה, שעון וכל מה שמצאו בבית. התחלנו לדבר איתם והסתבר שהם היו ערבים. בקשתי מהם שלא יקחו לנו את הכל אבל הם לא התייחסו אילנו. הם התיישבו ועישנו סיגריה, אחר כך נעלו אותנו מבפנים והזהירו אותנו שאם נפנה למשטרה הם יחזרו ויהרגו אותנו.

בעלי יצא דרך החלון, לקח את אחיו ושניהם הלכו להודיע למשטרה. המשטרה הבריטית לא התייחסה לתלונה ואמרה שבלילה הם לא מטפלים בגנבות ורק בבוקר יחפשו אותם. בבוקר המשטרה עקבה אחריהם והגיעה עד בית ליד ושם מצאו פתקים שהיו במכנסיו של בעלי אבל אותם לא מצאו.

אז הוחלט בשכונה לעשות שמירה כל לילה.

אני נתקפתי בפחד נוראי וסרבתי לישון בבית שמא הם יחזרו ויהרגו אותנו. הלכתי עם שני הילדים לגיסתי וישנתי שם.

כעבור שבועיים הגיעו שוב הגנבים אבל הפעם השומרים שלנו תפסו אחד ודקרו אותו ביד אבל הם הצליחו לברוח. הודיעו פעם נוספת למשטרה והפעם תפסו אותם.

הייתי בטראומה ופחדתי כל הזמן שיחזרו ויהרגו אותנו ולקח לי יותר משנה לצאת מזה.

כשתפסו את הגנבים עשו מסדר של עשרה איש והיה עלי לזהות את הגנבים. הצלחתי לזהות את שני הגנבים שהיו אצלינו בבית. אסרו אותם והכניסו אותם לבית הסוהר בטול כרם. התקיים משפט ובעלי ואני היינו עדים. הם קיבלו שנה מאסר בבית סוהר.

אני המשכתי להיות בטראומה ונדמה היה לי שרודפים אחרי בסכין לדקור אותי. לקראת לילה כשהתחיל להחשיך הייתי מתחילה לבכות ונכנסת להיסטריה עד שהיו צריכים לתת לי זריקת הרגעה.

נסעתי מספר פעמים לירושלים להורי כדי להירגע אבל לא הצלחתי.

שלחו אותי לפסיכולוג במרפאת זמנהוף שבתל אביב. שוחחתי עם הפסיכולוג כשעתיים , אבל תרופות לא קיבלתי. הוא בקש שאחזור אליו אבל לא הסכמתי.

אז גיסי החליט לטפל בי ברפואה תימנית. עשו לי כוויה בראש עם מוט ברזל מלובן. זה גורם כמובן לזיהום ומתמלא במוגלה. עם המוגלה הזאת אמור לצאת כל הלכלוך מהגוף וגם הפחדים.

מאחר והכוויה בראש לא הצליחה לרפא אותי הוחלט על כוויה נוספת על הבטן. גם כאן נוצר זיהום ופצע מוגלתי אבל אני לא הבראתי. פעם שלישית עשו לי כוויה בגב שנקראת “חזאם” התהליך הוא כדלקמן: לוקחים מסרגה מלובנת מהאש ומשחילים אותה מתחת לעור של הגב. אחר כך לוקחים חוט עבה משחילים גם כן וקושרים חזק. כמובן שגם בטיפול זה נוצרת מוגלה אבל החוט צריך להישאר ארבע חודשים. גם זה לא עזר פרט לכאבים ולסבל שהטיפולים גרמו לי.

אחר כך הציעו לנו ללכת לפסיכולוג מומחה בירושלים. הפסיכולוג שמע את הסיפור שלי ואז הוא פנה לעובדיה ואמר לו: כשאתה רואה שהיא מתחילה לפחד תן לה שתי סטירות לחי כדי שתשכח מהגנבים.

מלחמת השחרור

בינתיים פרצה מלחמת השחרור, התחוללו קרבות באזור ואז חשבתי שבטח הערבים האלה נהרגו ולא יחזרו יותר. הצלחתי לשכנע את עצמי שהערבים כבר לא יבואו ויצאתי מן הטראומה. הלכתי לקורס עזרה ראשונה אצל מלכה נחמה. היינו שש נשים והיא למדה אותנו לעשות חבישות ולהגיש עזרה ראשונה לפצועים.

התחלתי להתנדב למגן דוד אדום שהיה ליד בית ספר ביאליק והלכתי פעם בשבוע להתנדב.

פעם הוטל עלי ללוות ארבע חיילים פצועים מבית ליד לבית חולים בלינסון. היו שלושה גברים ובחורה אחת בין הפצועים. הבחורה נפטרה בדרך ודם שלה נזל על החבר הפצוע. היה מאוד קשה לראות זאת.

במחנה דורה היה בסיס צבאי אנגלי. ברגע שהאנגלים עזבו את הארץ החיילים שלנו נכנסנו למחנה והכנו להם סנדויצים ושתיה חמה. הנשים הצעירות השאירו את הילדים אצל הסבתות והתנדבו לכל עבודה אפשרית במאמץ המלחמתי.

במלחמת השחרור נפגע הבית של הורי שברחוב אברהם בשכונת הבוכרים בירושלים. השכונה קרובה לגבול עם ירדן וכל הזמן היו הפגזות. פגז פגע בבית שלנו והתקרה כולה קרסה. רק אימי היתה באותה השעה בבית והצליחה להכנס לארון הבגדים וכך ניצלה. שאר בני המשפחה היו אצל סבתי שגרה בשכונת שערי פינה שהיתה מרוחקת יותר מן הגבול ולא סבלה מהפגזות כמו שכונת הבוכרים.

אחותי מזל איבדה עין במלחמת השחרור. היא היתה בת אחת עשרה והיתה בדרכה מהבית לסבתא.רסיס מפגז ירדני פגע בעינה והיא אבדה את העין. היא לא התחתנה. היא למדה באוניברסיטה העברית ביולוגיה ואחר כך תנ”ך עבדה קצת עד שנכנסה לדיכאון ונאלצנו לאשפז אותה. כיום היא נמצאת בבית אבות. אני טיפלתי במסירת הבית שלה לאפוטרופוס וכך הבטחתי שכל עוד היא תחיה תוכל להיות באותו בית אבות.

לאחר שביתנו הופגז אבי החליט לחפש מקום אחר למגורים ונודע לו שבשכונת הקטמונים יש בתים שהערבים נטשו. ניתו היה לפלוש לבתים האלה. הם נכנסו לדירה בת חמישה חדרים אבל אכלסו רק שניים ואז הצטרפה אליהם משפחה נוספת. בנו עוד מטבח אבל האמבטיה והשרותים נשארו משותפים. הם המשיכו לגור בדירה זו שברחוב שמשון גם אחר כך.

ירושלים היתה במצור והיה מחסור במים נפט ומזון.היו עומדים בתורים ארוכים בשביל כל דבר והאנשים סבלו מקור מחסור במזון ותרופות. אני שלחתי להם חבילות מזון כדי לעזור להם.

אנחנו נשארנו בביתנו ולא סבלנו מהפגזות. עובדיה התגייס לצבא אך שוחרר אחרי שלושה חודשים כי הוא עבד ביהלומים והיה פועל ייצור מבוקש.

החיים במדינת ישראל

לאחר שהסתיימה מלחמת השחרור הגיע גל העלייה הגדול. הוקמו מחנות עולים בנתניה,

בית ליד, פרדסיה ועוד.

התנדבנו לעזור לעולים ובין השאר התרמנו בגדים עבור העולים שהגיעו חסרי כל.

ב-1950 נולד יורם ואז הוספנו חדר לבית הקטן שלנו.

כשהיו לי שני ילדים עבדתי מחוץ לבית בבית חרושת לאיטריות שהיה בטוברוק. חמותי שמרה על הילדים אבל כעבור כמה זמן החלטתי להפסיק לעבוד ולטפל בילדי.

ב-1950 התחיל עובדיה לעבוד בלשכת העבודה של ההסתדרות. כל העולים החדשים שהגיעו היו זקוקים לעבודה וביניהם גם עולים מתימן. עובדיה טיפל בעיקר בתימנים.

מקומות עבודה לא היו ולכן בסידור העבודה ישבו נציגים של כל המפלגות והעבודה חולקה לפי מפתח מפלגתי. עובדיה היה שייך למפלגת מפא”י.

היה בנתניה בית חרושת לעיבוד עורות אבל אף אחד לא היה מוכן לעבוד בו. היו מאט מאוד מקומות עבודה כמו בית חרושת גמיד, מפי ובעיקר עבודות יזומות. מאוחר יותר נבחר עובדיה למועצת העיריה של נתניה ואחר כך זכה בתואר יקיר העיר.

ב-1954 נולד אילן וכשהוא הלך לגן חזרתי לעבוד מחוץ לבית.

מאז שעובדיה היה עובד ציבור הוא היה מאוד עסוק ואני ניהלתי את כל ענייני הבית. הוא הכניס את המשכורת שלו לבנק וסמך עלי בכל ההוצאות של הבית. את הבית הנוכחי קניתי לבד וחתמתי על החוזה והצ’קים.

יחד עם זה השתדלתי להשלים את הלימודים שהפסקתי בגיל כה צעיר. למדתי בשעורי ערב קרוא וכתוב וגם חשבון בסיסי. למדתי גם אנגלית בשעורים פרטיים ובמסגרת תהילה השלמתי לימודים של בית ספר יסודי.

עבדתי כעוזרת לגננת במשך 25 שנה מזה 8 שנים בבית ספר בארי שם הייתה כתה א” גנית. כמו כן עבדתי בשכונת “עמידר” וגם בשיכון ותיקים.

כאשר התחלתי לעבוד כממלאת מקום עבדתי בגן של תמר אגסי אבל מאחר והיא רצתה שאעבוד שמונה שעות ואני לא יכולתי, עברתי לעמידר. אחרי שעברתי ניתוח עברתי לבארי ועבדתי רק ארבעה שעות.

ב-1963 קניתי דירה בבית משותף ברחוב שמואל הנציב פנת ששת הימים. הדירה הייתה בקומה רביעית ללא מעלית. התחלתי לסבול מאנגינה פקטוריס והיה לי קשה לטפס ארבע קומות. אחרי זה קנינו דירה עם מעלית ברחוב לבונטין ,שם אני גרה עד היום.

המשכתי להתנדב מטעם נעמת בבית גולדמינץ ובית פלדמן. הגשנו אוכל ושתיה לחיילים.

בגיל 60 פרשתי לגמלאות.

ד ל י ה

בתי הבכורה דליה נולדה בחודש דצמבר 1944 שנה אחרי נשואינו. היא גדלה בשכונת בן ציון בנתניה, הלכה לגן חדוה ואחר כך לבית הספר הדתי תחכמוני.

באותו זמן הגיעה עליה חדשה ופתחו 2 כתות מול ביתינו. אז העבירו גם את הילדים של עדות המזרח לאותן הכתות החדשות ואת הילדים האשכנזיים השאירו בבית הספר תחכמוני הישן.

כך למעשה יצרו הפליה בחינוך הדתי בין האשכנזים לבין העולים ועדות המזרח. לא היינו מרוצים מרמת הלימודים בבית הספר החדש וגם נושא ההפליה הרגיז אותנו ולכן העברנו את דליה לבית ספר חילוני – בית ספר איתמר.

גם הילדים הבאים למדו בבתי ספר חילוניים למרות שביתנו היה בית דתי והבנים הלכו בכסוי ראש ושמרו על המצוות.דליה היתה ילדה שמחה ואהבה לשיר ולרקוד. היתה תלמידה בינונית ובכיתה ח’ היא לא עברה את בחינות הסקר שקבעו מי מהתלמידים רשאי להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון ומי יילך לחינוך מקצועי. גם אותנו שלחו ליעוץ פסיכולוגי לד”ר ורשבסקי והצעתו היתה שדליה תלך ללמוד תפירה או ליטוש יהלומים. אני התנגדתי להמלצתו והתעקשתי שיאפשרו לה להמשיך ללמוד בתיכון טשרניחובסקי. לקחתי לה שעורים פרטיים באנגלית ומתמטיקה והצליחה לסיים כתה ט’ וכתה י’ .

אחרי כן היא עברה ללמוד במכינות לסמינר מורות בפרדס הגדוד.

היא למדה שם בכתה יא’ אבל לא התקבלה לכתה יב’. אז מצאנו עבורה סמינר דתי למורות בירושלים בתנאי פנימיה. היא סיימה את הסמינר וקיבלה תעודת הוראה לבית ספר יסודי. עם סיום הסמינר היא התגייסה לצבא ושרתה כמורה חיילת בכור האטומי בדימונה – היא לימדה עולים חדשים ובעלי מקצוע עברית.

היא הכירה שם את בעלה לעתיד. עבדה אחר כך בירוחם ומשם עברה לאשל הנשיא.

דליה נישאה וילדה שם את בנה הבכור רגב.

אחרי מלחמת ששת הימים הם עברו לחבל ימית במושב שדות. בעלה היה עובד משרד הבטחון והיא המשיכה בהוראה.

כאשר החזירו את חבל ימית בהסכמי השלום עם מצרים הם הקימו את המושב עין הבשור ושם הם מתגוררים עד היום.

דליה עברה הסבה מקצועית אחרי 20 שנות הוראה והיא רכזת התרבות של חבל הבשור. לדליה עוד שתי בנות ענבר ומעין.

הבן רגב הוא מהנדס מיזוג באינטל, נשוי ואב לבן. גם הבת מעין נשואה ואם לבת.

ענבר לא נשאה ועובדת כמרכזת כח אדם בתנובה.

י ג א ל

נולד בדצמבר 1946 ובגיל שמונה ימים ערכנו לו ברית מילה. הברית היתה בשבת ולמחרת ערכנו סעודה לכבוד הברית וגם חנוכת ביתנו (בנינו בית שכלל חדר אחד מטבח ואמבטיה). לרגל המאורע שחטנו עז, בשלנו מרק ואפינו פיתות . ערכנו שולחנות והזמנו כ- 50 איש. בזמן שישבנו ליד השולחנות ולקראת סיום הארוחה הגיע איש אצ”ל והודיע לנו להתפזר מיד כי עוד מעט יטילו האנגלים עוצר. לא ידענו את הסיבה אבל עשינו כדבריו. כולם התפזרו ואנו אספנו מהר את השולחנות והכסאות לבית. מיד שמענו את הרמקולים מכריזים על עוצר.

כל פעם שקרה משהו האנגלים היו מכריזים על עוצר ועורכים חיפושים אחרי חשודים. למחרת נודע לנו שהאצ”ל חטף שני סמלים אנגלים, הכניס אותם למלון , הרביצו להם מכות רצח ואחר כך שחררו אותם. יגאל עבר את כל החוויות הקשות אתי, בגלל הטראומה שעברתי עקב הפריצה בביתנו. לא הייתי מסוגלת לטפל בו וגם לא הנקתי אותו.

הוא הלך לגן ילדים בשכונת בן ציון ואחר כך לבית ספר איתמר. בכתה ז’ הוא עבר לבית ספר שורשים שהיה בית ספר חדש שנבנה לילדי השכונה. בהמשך למד בתיכון טשרניחובסקי והיה תמיד תלמיד מצטיין. הוא חבש כובע ברט כפי שהיה נהוג אז ( לפני דור הכיפות) למרות שהתחנך בבתי ספר חילוניים .

הוא השתתף בתחרות חתן התנ”ך עם עמוס חכם וזכה למקום חמישי בתחרות. אחר כך השתתף בתחרות שארגן רוטרי בנושאי פולקלור עולמי. התחרות היתה ארצית והתקיימה בתל אביב.הוא נבחר שם כנציג רוטרי וקיבל גם תעודת הוקרה.

בהיותו תלמיד בתיכון הוא גם עבד בחלוקת עיתוני בוקר ובחופשות עבד בבנין כברזלן

וחסך כסף ללימודים באוניברסיטה.

עם סיום התיכון למד שנה אחת כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים .

אחר כך התגייס לצבא ועם שחרורו המשיך בלימודים וסיים תואר ראשון בכלכלה.

את השרות הצבאי יגאל עשה תחילה בצנחנים ואחר כך העבירו אותו לשריון. בזמן זה פרצה מלחמת ששת הימים והוא נלחם והגיע עד לתעלת סואץ. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים לא שמענו עליו זמן רב והחלטנו לנסוע לחפש אותו.

בדרך לכוון הנגב עצרנו טרמפ לחייל שביקש להגיע לצאלים. לקחנו אותו ובדרך סיפרנו לו שאנו מחפשים חייל בשם יגאל בן שלום ואם הוא יפגוש אותו שימסור ד”ש . אז הוא אמר לנו שהוא מכיר את יגאל והוא נמצא לא רחוק מצאלים. שמחנו מאוד ונסענו לפגוש אותו.

בקשנו רשות ולקחנו אותו לבאר שבע לבית של דליה ושם הוא התרחץ, אכל ונח קצת. החזרנו אותו לבסיס ולמחרת פרצה מלחמת ששת הימים.

אחרי שהסתיימה המלחמה חזר הביתה רק לאחר שקודם איפשר לחייליו לצאת לחופשה.

בהיותו סטודנט יגאל התגורר בעליית גג בשכונת רחביה בתנאים קשים ואפילו צילמו אותו בעיתון כדוגמה לחיים הקשים של סטודנטים. הוא גם למד מחשבים והתקבל לעבודה במוסד לביטוח לאומי בירושלים. הוא הכיר שם את אשתו.

בשנת 1970 הייתה ליגאל תאונת דרכים קשה ממנה ניצל בנס. הוא גר אז במחנה יהודה ואהובה אשתו לעתיד סעדה אותו לאחר התאונה. מכאן התפתח הרומן ובשנת 1971 הם נשאו.

אהובה נאלצה להתפטר מעבודתה כי אסור היה ליגאל להיות ממונה עליה.

אחרי שנתיים נולד הבן הבכור ובהמשך שאר הילדים. ליגאל 3 בנים ו-2 בנות. כיום יגאל הוא בן 60 והוא מנכ”ל המוסד לביטוח לאומי.

י ו ר ם

יורם נולד בשנת 1950. רשמנו אותו לבית ספר איתמר אבל הוא לא רצה ללמוד שם כי כל החברים שלו למדו בבית ספר “תחכמוני”. אחרי שנה העברנו אותו אבל הוא לא למד בצורה מסודרת. אחרי כתה ח’ יורם לא המשיך ללמוד והתחיל לעבוד בבנק הפועלים.

יורם למד בשעורי ערב והצליח לקבל תעודת בגרות. הוא התגייס לצבא ושרת בחיל המודיעין ואחרי שהשתחרר פתח משרד לנדל”ן ובטוח. נסע לארצות הברית ושם למד באוניברסיטה וסיים תואר שני ביחסים בין לאומיים. באותה תקופה הוא התחיל לעבוד באו”ם. כעת הוא שגריר שלום מטעם האו”ם בארצות מתפתחות ומקום מושבו הוא בניו יורק. הוא לא נשוי, נוסע הרבה בעולם ומגיע לעתים לישראל.

א י ל ן

אילן נולד ב-1955 למד שנתיים בבית ספר שורשים ואחר כך כשעברנו דירה לרחוב שמואל הנציב, בבית ספר ביאליק. בית ספר תיכון למד באורט ליבוביץ אבל הפסיק אחרי שנתיים. בהמשך למד בבית הספר הטכני של חיל האויר במשך שנה אך לא סיים. התחיל לעבוד ביהלומים, ניסה ללמוד בשעורי ערב אבל לא סיים בגרות.

התגייס לצבא אחר כך התחתן והתגרש. אחר כך הכיר בחורה ממוצא קנדי, נסע אתה לקנדה ושם פתחו מסעדה. לאחר מספר שנים התגרש וחזר לארץ.

כאן הכיר את אשתו השלישית טובה ואחרי שנתיים נולדה להם בת בשם עדן. הוא עסק בנדל”ן.

בגיל שלושים וחמש חלה ונפטר באופן פתאומי ממחלת לב.

הבת גרה בנתניה עם אמה ואני מטפלת בה כמו בבתי. היא בת שש- עשרה וחצי ולומדת בבית ספר שפירא. היחסים בינינו מאוד טובים ואני תומכת בה כלכלית.

אחרי מותו של אילן אמה לא נתנה לנו לראות את הילדה במשך חמש שנים. רק בגיל שתים- עשרה, בבת מצווה שלה הוזמנו למסיבה ומאז אנו בקשר טוב. אני תומכת בה נפשית וכלכלית ומשתדלת למלא את החסר של אבא.

עובדיה

עובדיה נולד בתימן לאביו סאלם ואמו מרים. כשהוריו התחתנו אביו היה בן שבעים ואשתו בת עשרים. מרים היתה אשתו השלישית והיא ילדה לו ארבע בנים ושתי בנות. הילדים של שתי נשותיו הקודמות מתו כולם. שני הבנים הגדולים החליטו לעלות לארץ ישראל לאחר שנשאו ואז גם אבא של עובדיה החליט לעלות למרות גילו המופלג.כשהגיע לעדן לא נתנו לו להכנס עקב גילו ואז הדוד של עובדיה לקח אותו והצהיר שהוא בנו וכך הביא אותו לארץ. הוא היה אז בן שמונה ונסע תחילה לקרוב משפחה שגר בכרם התימנים. הוא התחיל ללמוד בבוקר בתלמוד תורה ואחר הצהרים עבד כסבל- הוא סחב לאנשים את הקניות לביתם.

כשאחיו הגדול אהרון הגיע לישראל הוא עבר לגור אתו בנתניה. כאן הוא המשיך ללמוד בבית ספר ביאליק ואחר כך נסע לישיבה בירושלים. כעבור שבוע הוא חזר מירושלים ואז שלחו אותו לישיבה ברחובות. היה נוהג באותה תקופה להזמין בחורי ישיבה לבתים פרטיים בליל שישי. יצא שעובדיה הוזמן להתארח בביתם של חיים וורה וייצמן.

הוא נכנס לביתם וכשראה את השולחן הערוך עם כל הגינונים והכלים הנוצצים נתקף פחד ונסוג לאחור. גב’ וייצמן קלטה זאת ואמרה לו:

“השולחן הזה הוא לא בשבילנו, מחר יש לי אורחים חשובים וזה הוכן עבורם. בוא למטבח, אנחנו נאכל כאן.” אז עובדיה התאושש והרגיש בנוח בהמשך הערב.

הוא למד ליטוש יהלומים ועבד במלטשה של דנקנר. עם פרוץ מלחמת השחרור הוא התגיים לצה”ל אך שוחרר עקב היותו פועל נדרש. כשהתחיל גל העליה הגדול הוא עבר לעבוד בהסתדרות מטעם מפא”י . משם עבר לעבוד בלשכת העבודה ובהמשך התמנה למנהל קרן ביטוח פועלי בנין שם עבד עד 1970.

ב-1970 הוא החליט להקים את האגודה לטיפוח מורשת יהדות תימן ושבטי ישראל. בתחילה הצטרפו לאגודה החברים שלנו ובהמשך האגודה התרחבה ונוספו חברים מכל הארץ.

התחלנו כחוג בית שנפגשים בו כחמישה עשר זוגות חברים ובהמשך כשגדל מםפר החברים נזקקנו לבית שבו האגודה תוכל להמשיך לפעול.

עובדיה שכר חדר ומשם התחיל לארגן טיולים של סופי שבוע במקומות שונים בארץ.

אחר כך התקיים קונגרס של האגודה בארצות הברית ובנורבגיה. היום האגודה מונה כחמשת אלפים חברים. כל חבר משלם מאה עשרים שקלים דמי חבר לשנה ומקבל את כל השרותים. הפעילויות של האגודה נקבעות על ידי ועדת התרבות. האגודה נתמכת על ידי משרד החינוך ונעזרת גם בתרומות של אנשים פרטיים.

אני ליויתי את עובדיה בכל הפעילויות של האגודה ועזרתי בארגון ותכנון.

בהסתדרות שמו לו רגליים והחליטו להעביר אותו לתל אביב בתפקיד מפקח של קרן פועלי בנין. המשרה לא התאימה לו ואז הוא החליט לצאת לפנסיה מוקדמת בשנת 1983.

מאז הוא התמסר לעבודה התנדבותית בעיקר באגודה שהקים לפני כן וגם כחבר במועצת עירית נתניה.

הטיול הראשון לחו”ל

ברצוני לספר על הטיול הראשון שנסעתי עם בעלי לחו”ל ועל החויות שחויתי בו.

בקיץ 1963 בעת שעמדתי וגהצתי נכנם בעלי ושאל אותי:

“את רוצה לנסוע לאמסטרדם עם אחותך וגיסך? אם כן, תפסיקי את הגהוץ ולכי מהר להצטלם עבור דרכון כי האניה מפליגה בעוד שישה ימים.”

“המצב הכלכלי שלנו לא כל כך טוב, קנינו דירה ויש לנו משכנתה. יש לנו ארבע ילדים ואיך אשאיר אותם לבד?”

” אם את לא רוצה אני נוסע לבד.”

” מה פתאום שתיסע לבד, אני לא מסכימה לזה. אבל איך נפתור את בעית הכסף והילדים?”

” אל תדאגי אני אטפל בזה.”

עזבתי את הגהוץ והלכתי להצטלם. עובדיה טיפל בהשגת הדרכון ורכישת הכרטיסים באניה טורקית שהפליגה מחיפה למרסיי.

הילדים הגדולים הסתדרו לבד ולקטנים סידרנו שיאכלו ארוחת צהרים במסעדה של הרשלה

( מאוד מוכרת בנתניה ). את אילן הקטן חברה שלי הסכימה לארח.

וכך יצאנו לדרך. האניה הפליגה ובשבת בבוקר נערכה תפילה כדין. האשכנזים לקחו את כל הכיבודים ואז עובדיה ניגש ואמר שיש לו יארצייט ומגיע לו כיבוד. אחרי ששמעו אותו מתפלל התלהבו ובקשו ממנו לבא להיות חזן בחגים. הוא כמובן סירב.

ממרסיי היה עלינו לנסוע ברכבת עד אמסטרדם שם חיכה לנו אחי שמואל.

הרכבת ממרסיי לאמסטרדם יצאה בלילה ואנחנו קנינו כרטיסים והמתנו בתחנה. כאשר הרכבת הגיעה, עלינו וראינו קרון שינה עם ארבעה מיטות וזה מאוד מצא חן בעינינו. התמקמנו והלכנו לישון כי היינו מאוד עיפים. כעבור שעתיים של נסיעה שמענו דפיקות חזקות בדלת. זה היה המבקר והוא בקש לראות את כרטיסי הרכבת. הוא הסביר לנו שאנו לא רשאים להמצא בקרון השינה מאחר והכרטיסים שלנו הם לקרון רגיל. יצאנו מקרון השינה וגם שילמנו קנס גבוה עבור השעתיים בהם ישנו בקרון השינה.

באמסטרדם חיכה לנו אחי ואשתו ולקחו אותנו לביתם. טיילנו תחילה בהולנד ואחר כך שכרנו רכב וטיילנו במשך חמישה שבועות באירופה. זה היה טיול נהדר ואני זוכרת אותו עד היום.

לאחר מכן בקרתי מספר פעמים בחו”ל אבל טיול זה היה מיוחד.

ב י ו ם נ ש ו א י נ ו

ליד לוח הזכרון של עובדיה ז”ל במוזאון מורשת יהדות תימן

משפחתי המורחבת

ס י ו ם

יש לי מסר שאני רוצה להעביר למשפחתי.

אני רוצה שימשיכו לאהוב אחד את השני. שיקחו דוגמה מהבית בו גדלו ויזכרו שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיים. ביתנו היה תמיד בית פתוח , ארחנו הרבה אנשים .

כמו כן התנדבנו במתן עזרה לאנשים נזקקים ואני מקווה שימשיכו בדרכנו.

לעצמי אני מאחלת בריאות טובה על מנת שאוכל להמשיך לרוות נחת ממשפחתי וכן על מנת שאוכל להמשיך להתנדב לעזור לאחרים.

כמובן שהייתי מאוד רוצה שיהיה שלום בארץ ולא נדע עוד מלחמות.