סיפור חייה של קלרט-אורה עזרא מעיראק

*הסיפור נכתב במסגרת תיעוד סיפורי חיים של מועדון הגמלאים של בית רוזן, רמת גן

קלרט – אורה עזרא

ילידת שנת 1938

ארץ לידה: עיראק

שנת עלייה: 1951

נשואה לויקטור עזרא

מבית מפואר לצריף דל

נעימה ועזרא אבולחייר התגוררו באחת השכונות המבוססות בבגדד וגידלו בביתם המרווח והמפואר את עשרת ילדיהם.

קלרט נולדה חמישית במניין − ילדת אמצע שזכתה לפינוקים מארבעת הגדולים והעניקה פינוקים לחמשת הקטנים שנולדו אחריה.

אביה, עזרא, היה סוחר אמיד ובעל מוניטין, בין עסקיו היו: מפעל גדול למשקאות חריפים וחנויות, מחסני סחורה, קשרי ייבוא נרחבים עם אנגליה ורשת הפצה נרחבת לסחורות מיובאות.

סביב הילדים טרחה האם, נעימה, בעזרתן של ארבע מטפלות שדאגו גם למשק הבית. נוסף על כך העסיקה המשפחה נהג קבוע והרכב הפרטי שימש לענייני עבודה ולנסיעות משפחתיות.

“לא היינו מושא לקנאה,” אומרת קלרט, “שהרי מרבית תושבי השכונה היו יהודים בעלי מעמד ורכוש וגם למשפחות האחרות היה רכב. נהגנו לצאת מדי שבוע לאזורים מרוחקים עם בני משפחה נוספים וחברים. עשינו פיקניק בחיק הטבע בשולי השדות, או ליד מים זורמים בין הבוסתנים. “

הודות לקשרים הענפים של אביה עם הסוחרים בעיר נודע לו מראש על הפוגרום העתיד להתרחש. “אבל אבא כמו כל היהודים שחיו בעיר,” אומרת קלרט, “כבר ידע בעצמו, שהחיים הטובים עומדים לקרוס. היתרון שלנו כמשפחה עשירה היה טמון בכסף שאבא שילם כדי שישמרו עלינו.”

הימים הנוראים בבגדד

התעמולה האנטישמית שקדמה לפּרעות בעיראק נתמכה על-ידי ממשלת גרמניה מרחוק ושגריר גרמניה בבגדד מקרוב. בין השנים 1932 – 1941 השפיעה גרמניה הנאצית על התנהלות השלטונות העיראקיים, ראוי לציין שחומרי תעמולה הופצו בכרוזים ובעיתונים וספרו של היטלר “מיין קמפף” התפרסם בהמשכים (בתרגום לערבית) בעיתון “אל-עאלם אל-ערבי” (העיתון נרכש על-ידי השגרירות הגרמנית). ההסתה נגד היהודים הייתה גלויה וההצטרפות לתנועת הנוער הלאומני “אל-פתווה” הייתה חובה על כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם.

לצד פיטוריהם של פקידי ממשל יהודים, חלו הגבלות על לימודי תלמידים יהודים בבתי הספר הממשלתיים, ובמקביל לתחילת המרד הערבי בארץ ישראל שפרץ לפני קום המדינה חלה התדרדרות גם במצב הביטחון האישי של היהודים.

בחג השבועות התש”א (1941) פשטו פורעים על הרובע היהודי, אנשים נרצחו ברחובות ובבתים, בתי עסק נבזזו והועלו באש, והסכנה ארבה בכל פינה. קלרט משחזרת את רגעי האימה שעברו עליה ועל משפחתה:

“אבא חסם את הדלת ברהיטים וחתם את המשקופים בברזלים כדי שלא יצליחו לפרוץ אל הבית. היינו כלואים במרתף בחשכה מוחלטת. אחרי יומיים או שלושה, העז אבי לעלות אל קומת המגורים ולהציץ מבעד לחלון. הוא ראה את הרחובות שוממים מאדם והבין שהוטל עוצר. היו אלה הכוחות הבריטים שנכנסו לעיר כדי להרגיע את הרוחות ולהשיב את הסדר על כנו. אך גם בשוך הפרעות התרחשו מפעם לפעם התנכלויות והתפרעויות. אנשים נלקחו לכלא והואשמו בהאשמות שווא, והיו ביניהם אומללים שגורלם נחרץ לתלייה בכיכרות.”

באותם ימים התנהלה הפעילות הציונית במחתרת. גם הוריה ואחיה של קלרט נטלו חלק בפעילות החשאית. “ זכור לי שמשפחתי שיתפה פעולה עם שליחי העלייה ובביתנו היה סליק של כלי נשק ובקבוקי מולוטוב תוצרת בית, שיועדו להגנה עצמית.”

“ביום ה-29 בחודש נובמבר של שנת 1947 התרחשו ברחובות אירועים קשים,” מספרת קלרט, “במהלך ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל הסתגרנו בבית, הגפנו את הבריחים והתריסים וישבנו בעלטה. כל המשפחה התקבצה להקשיב לשידורי הרדיו למרות האיסור להאזין. היו אלה רגעי מתח ודאגה, מה יהיה? האם ההצבעה על מדינת היהודים תזכה לקבל רוב, אם לאו. וכאשר נשמעו תוצאות ההצבעה, כובו המַקלט והנרות ותוך דקות ספורות כבר ישבנו על גבי עגלה שנרתמה לסוסים עם סל מזון גדול שהוכן מראש. הייתה זו תוכנית שגיבשו הוריי כדי להתרחק ממוקדי המהומות. אני זוכרת היטב שמתחת לרגלי אבי ואחי הגדול היה רובה מוסתר ולאִמי היה אקדח חבוי בתוך שמלתה. אחוזי חרדה ודאגה הרחקנו לפאתי פרבר מרוחק אל בית דודתי עד יעבור זעם.

אני נפעמת גם היום כשאני מהרהרת בתוכנית המילוט שהגו הוריי, הם נהגו בתבונה ובאומץ רב.”

לאחר שהסתיימה מלחמת השחרור, פעלו שליחי העלייה ביתר שאת והגבירו את לחצם על הקהילה היהודית. רבים מבני הקהילה היהודית בעיר וביניהם הוריה ואחיה הבכור ניאותו להירשם לעלייה.

“ההרשמה נערכה בבית הכנסת ומאותו רגע נאלצנו להחזיר את תעודות הזהות. שלילת האזרחות נקבעה בחוק העיראקי כמו גם הלאמת הרכוש הפרטי. ואכן, בתוך פחות מיממה החרימו את כל הרכוש של משפחתי; המחסנים ננעלו, החנויות והמפעל נסגרו על הסחורות והציוד שבהם, ונותרנו רק עם הבית ותכולתו ובתים נוספים שבהם התגוררו בני משפחה.

אך ‘אליה וקוץ בה’, שכן אי-אפשר היה למכור את הנדל”ן לאיש, והכול נשאר מאחורינו בסופו של דבר.”

התרמית

“בתקופה בה היו עסקיו של אבי בשיא פריחתם וגם לאחר מכן, הוא קנה תכשיטי זהב מיהודים שרצו להמירם בכסף מזומן. אבא התיך אותם לשני גושי זהב בגדלים זהים שהוסתרו בביתנו בכספת. על האוצר הזה לא ידעו השלטונות ואבא שקל בכובד ראש את הדרך להברחתם לארץ. כל מחשבתו הייתה נתונה לנו, לבני משפחתו, כדי שיקל עלינו לפתוח דף חדש בישראל. אט-אט חדרה להכרתו ההבנה שהדרך היחידה לעשות זאת תהיה באמצעות שוחד. בלית ברירה פנה אבי לאחד ממקורביו המוסלמים, אדם שהיה בעמדת מפתח בשלטון. השניים סיכמו, שגוש אחד יועבר אלינו לאחר שנעלה למטוס ואת הגוש השני ייקח המוסלמי לעצמו ‘כתשלום’ עבור המאמץ.”

על-פי התכנון המוקדם היינו אמורים לעלות אחרונים למטוס. השתרכנו בסוף השיירה עד שהגיע תורנו לעלות למטוס. ישבנו במקומותינו חגורים והמתנו למוסלמי. הדקות חלפו בעצלתיים, דלתות המטוס נסגרו ונהמת המנועים כבר החרישה אוזניים, אך המוסלמי לא הופיע. ראיתי אגלי זיעה מבצבצים על מצחו של אבא ואת פניה הדאוגים של אמא, אבא התכנס על המושב וראשו נרכן אל חזהו. הייתי ילדה-נערה בת 12 והבנתי שאבי היקר, שהיה אדם נדיב וטוב לב, נבון וחכם, נפל בפח.

המטוס החל לנוע על המסלול והמריא אל על, ישבנו קפוצים ושותקים על מקומנו, כתפיה של אמא רטטו ועל לחייה זלגו דמעות, אבא שילב את ידו בידה וליטף את ראשה. הסטתי את מבטי מהם ולא יכולתי להתנחם, גם המראה המרהיב של העננים שחלפו לנגד עיניי מבעד לחלון המטוס, לא ריגש אותי בצערי. כעבור מספר שעות בתאריך ה- 1951.8.2 נחתנו בישראל בחוסר כל.”

קבלת הפנים בלוד

את קבלת הפנים בשדה התעופה לוד, קלרט לא תשכח לעולם.

“כאילו לא היה לנו די בצרות שנפלו על ראשינו, זכינו למנה הגונה של הלם והשפלה שמדינת ישראל דאגה לספק לנו ברוחב לב.

עם כניסתנו לאולם הנוסעים בשדה התעופה הגיחו מולנו אנשים עם מְכלי ריסוס בידיהם וכולנו רוססנו בדי.די.טי. כאילו היינו פשפשים ולא בני אדם נאורים.

אחרי חווית החיטוי המזעזעת נשלחנו ל’שער העלייה’. עמדנו בפתחו של מחנה מעבר שהיה מודל מפואר להזנחה ולעליבות וראינו את האוהלים המרוטים שבהם נצטרך לגור. בראייה לאחור שאלתי את עצמי לא פעם, מי היו האנשים במוסדות השלטון בישראל שהיו אחראים לצורת הקליטה המבישה הזאת.”

“כשאבא נשאל לאן נרצה לעבור לגור, הוא לא היסס ואמר מיד, ‘בעיר הקודש, יש לנו משפחה בירושלים, משפחת מצליח ונַמרודי (נִמרודי), אני רוצה לגור לידם בעיר הקודש.’

אמרו לו: ‘בסדר, תבוא משאית ותיקח אתכם עם הציוד.’

המילה ‘הציוד’ הייתה כואבת במיוחד. היו לנו מזוודות אחדות עם פריטי לבוש ומעט חפצים אישיים שנשארו בשלמותם אחרי הבדיקה האלימה והפולשנית של השוטרים בשדה התעופה בבגדד.

המשאית הגיעה. הייתה זו משאית עטופה בברזנט עם דרגשי עץ לכל אורכה. במשך כל הנסיעה היטלטלנו מצד לצד כמו בובות סמרטוטים.”

“מעברת מקור חיים”

“מעברת מקור חיים” הוקמה בדרומה של ירושלים באזור עמק רפאים. התושבים התגוררו בצריפים בעלי קירות ברזנט וגג אסבסט מרוח בזפת שחורה, ללא תנאי סניטאציה מינימאליים, פחוני השירותים ניצבו בין הצריפים, המים סופקו במְכלית שהגיעה רק פעם בשבוע וחנתה במרחק של יותר משני קילומטרים מהמעברה.

“סחבנו מים שהיו צריכים להספיק לכל צורכנו למשך שבוע ימים בדליים ובגיגיות, וכבר אז למדתי על בשרי את תורת המִחזור. ראשית דבר ישמשו המים לשתייה ולבישול, את מֵי הרחצה שחוממו על הפרימוס בסירים והועברו לגיגיות יש לנצל בהמשך לכביסה ולניקיון ואחריתם תהיה בבור השירותים. היינו תשעה ילדים, המצב היה בלתי נסבל מכל הבחינות ומצוקת המים הייתה עונש כבד עבור כולנו.”

מים לכבוד שבת

“זכור לי שבבוקר יום שישי אחד אזלו לנו המים. אִמי שלחה אותי ואת אחותי בת השמונה לבקש מים לשבת מדיירי השכונות הסמוכות. צעדנו כברת דרך ארוכה והגענו עד שכונת בקעה. למרבה הצער, לא היו אנשי השכונה נדיבים כלפינו ועברנו מבית לבית עד שבאחד הבתים קיבלה את פנינו אישה טובת לב. היא מִלאה עבורנו את הדליים עד שפתם ושלחה אותנו לדרכנו. כל אחת מאיתנו אחזה ביד אחת בדלי אחד והדלי השלישי נדד בין שתינו.

“הדרך חזרה ל’מקור חיים’ התארכה בשל כובדם של הדליים שהיטלטלו בידינו הקטנות ואגב כך ניתזו מהם מים לכל עבר. עד שהגענו אל המעברה נותרה בדליים רק כמחצית מכמות המים.

בעוד ידי פותחת את דלת הצריף בא לקראתנו אבי כדי לקחת מידינו את הדליים, עיניו של אבא הבחינו בעשן ובלהבות שעלו לפתע מהצריף הסמוך. אבא חטף מידינו את הדליים ורץ לכבות את השריפה. התברר שהגורם לשריפה היה פרימוס שהתפוצץ בפינת המטבח. סופו של הסיפור עצוב, אנו נותרנו באותה שבת בלי מים, אבל המצוקה שלנו הייתה כאין וכאפס לעומת השכנים שלנו שכל רכושם עלה באש.”

מדלגת מכיתה לכיתה

“בהגיענו ל’מקור חיים’ לא ידעתי מילה בעברית,” אומרת קלרט, “רק אחרי כשנה לשהותנו בארץ נשלחתי ללמוד, הישר לכיתה ג’ בבית-ספר ‘גאולים’ בשכונת בקעה. כשנכתבו על הלוח מילים לא היה לי מושג מה נכתב, אבל כאשר הופיעו על הלוח תרגילים בחשבון התעוררתי לחיים, הצבעתי וניגשתי ללוח ללא היסוס ופתרתי הכול בהצלחה. זכרתי גם את יסודות האנגלית והצלחתי להשתלב גם בשיעורים אלה. אחרי חודשיים הקפיצו אותי לכיתה ה’ ואחרי חודשיים נוספים לכיתה ו’. שוב חלפו חודשיים וכבר למדתי בכיתה ז’. תהליך דומה עבר על אחי ואחיותיי ואין לי מושג איך החזקנו מעמד במעברים החדים הללו, ללא אולפן ובתת-תנאי מגורים. אולי היו בנו תעצומות נפש שהצלחנו לגייס מתוך צורך קיומי ראשוני – לשרוד בכל מחיר.”

המספרה של עזרא

“בנסיבות יוצאות דופן אלה של החיים במעברה, גברה רוח האִלְתור והיצירתיות של כולנו. אבא שלי אף הגדיל לעשות והתקדם בצעדים בוטחים אל קריירה חדשה. מי היה מאמין שעזרא אבולחייר שעִבְרֵת את שמו עם הגיעו לישראל ל’ברטוב’ יפתח מספרה בעיר הקודש בלב-לבו של שוק מחנה יהודה?”

“אבא לווה כספים כדי לקנות חנות וציוד בסיסי שכלל: כיסא וכלי גילוח, כמה מגבות וסינר. היו לו ידיים טובות וחוש אסתטי מפותח. ‘המספרה של עזרא’ הייתה המספרה היהודית הראשונה ברחוב יפו במתחם השוק והפכה למקור פרנסה.”

“לימים, כששאלתי את אבא מהיכן צץ במוחו הרעיון הגאוני, הוא סיפר לי שבילדותו נשלח לסייע בשעות אחר הצהריים במספרה של בן משפחה. ‘למזלי הטוב,’ אמר אבא, ‘נפלתי לידיו של דודי שלא ביטל את זמני בשליחויות סתמיות, אלא דאג ללמד אותי פרק או שניים בהלכות מספריים.’ הנה כי כן, אבא הימר על כל הקופה וזכה להצלחה רבה במקצועו החדש והמפנק. הוא פרנס אותנו בכבוד, החזיר את ההלוואות, דאג שנמשיך ללמוד כדי שנתקדם בחיים. המספרה של אבא הייתה תחילתה של התאקלמותנו בישראל.”

ירושלים של חום וכפור

“בהמשך עברנו ל’מעברת תלפיות’ לצריפים בעלי קירות פח דקיקים ושוב למדנו על בשרינו שיעור חשוב – פעם על עוצמתו של הקור הירושלמי ופעם על חמתו של השרב. היה זה תענוג מפוקפק ביותר.

בשנים הללו (1952 – 1953) ירד שלג בירושלים ובצריפים בהם התגוררנו לא היה חשמל. התחממנו לאורם של פתיליות ונרות והתהלכנו כמומיות מגושמות עם מספר שכבות של בגדים ובמגפיים מרופדות בגזירי עיתונים.

החורף התארך והטמפרטורה בצריף ירדה אל מתחת לנקודת קיפאון. הצריף הפך למקפיא. בקושי הצלחנו להפשיר ולחלץ את עצמותינו בבקרים. זכור לי שאחותי הקטנה כבר למדה בכיתה א’ ואני נשלחתי לייצג את אִמי באסיפת הורים שהתקיימה בערב חורפי וגשום.

המורה שאלה אותי, ‘תגידי, כמה פעמים בשנה אמא שלכן יולדת?’ השבתי לה בשיא הרצינות, ‘מאז שעלינו מעיראק עם אחי בן שלושת החודשים אמא לא ילדה.’ ‘מעניין מאוד,’ אמרה המורה, ‘בכל פעם שאחותך מאחרת או לא מגיעה לבית הספר היא טוענת שאמא שלה ילדה.’

לא יכולתי להימנע מלחייך, הבנתי שהייתה זו דרכה של הקטנה להמציא תירוץ דמיוני במקום לדבר על הקושי של כולנו להתעורר בכפור הנורא. הסברתי למורה שבתנאים הקיימים בצריף אנחנו עוברים יומיום גיהינום. היא קיבלה את הדברים בהבנה ולא העירה לאחותי על השקרים הילדותיים שהגתה בפניה.”

נעורים ונישואים

“סיימתי את כיתה ח’ ב’גאולים’ ועברתי לתיכון ‘אורט למקצועות התפירה והרקמה’. במהלך התיכון הכרתי באמצעות חברתי הטובה, יפה, שהתגוררה גם היא במעברה את אחיה ויקטור. הקשר החברי בין ויקטור לביני הפך עם הזמן לקשר רומנטי.

אחרי ארבע שנות לימוד זכיתי לקבל תעודת הצטיינות מקצועית וחשתי גאווה רבה. על הגיוס לצה”ל נאלצתי לוותר בגלל היותנו משפחה מסורתית ובשל התנגדותו של אבי לגיוס בנותיו.

יצאתי לעבוד במקצוע שרכשתי ובשעות הערב נפגשתי עם ויקטור. הזמן חלף בנעימים והצעת הנישואים מצדו לא אחרה לבוא. בשנת 1959 נישאנו. אחרי הנישואים עזבנו את ירושלים ונדדנו לרמת-גן בעקבות בני משפחה של אִמי שהתגוררו במרכז.”

“לא מזמן קיבלתי תזכורת מרגשת ליום נישואינו, היה זה במסיבת הזהב שנערכה לכבוד 50 שנות נישואים מאושרים. בין שאר התשורות קיבלתי תמונה בה מוצגת לראווה שמלת הכלה שלי בצד שמלותיהן של בנות משפחה. כל השמלות לכבוד האירוע נתפרו על ידי.”

ויקטור

בהיותו בן 15 עלה ויקטור ארצה במסגרת בלתי לגאלית. התחנה הראשונה שלו בישראל הייתה בקיבוץ מעגן מיכאל, לאחר תקופת מה הוא זייף את גילו כלפי מעלה כדי להשיג צו גיוס, והתגייס לצה”ל.

“להבדיל ממני,” אומרת קלרט, “ויקטור נאלץ להתמודד עם קשיי הקליטה בארץ לבדו בעוד משפחתו שוהה בעיראק. ויקטור זכה לפגוש את הוריו רק לאחר מספר שנים כשעלו ארצה. בתום שירותו הצבאי החל לעבוד בנגרות ובבניין, ונוסף על כך מצא זמן לעסוק גם בספורט. הוא התמקד בהרמת משקולות ובאיגרוף והגיע עד למקום השני באליפות ישראל בהרמת משקולות.

עד למלחמת ששת הימים ויקטור עבד בתחום הבניין ובשנה זו החל לעבוד בחברת ‘אביק’ כפועל ייצור, לאחר תקופה קצרה השתלם והתמחה בקורסים בתחום החשבונאות והנהלת חשבונות. בתחום זה עבד בכל השנים הבאות בחברה.”

“במהלך נישואינו נולדו לנו שלושה ילדים, יוסי, אילה ודרור – כולם נולדו ברמת- גן. הילדים גדלו, צמחו, פרחו מהקן והקימו משפחות. זכינו ליהנות מחמישה נכדים. כל נכד מיוחד במינו ואני גאה בהוריהם ובהם.”

סוף טוב

“לאחר שילדי בגרו עבדתי בתפירת שמלות כלה קרוב ל-20 שנה, עם פרישתי קיבלתי פניות לסייע בטיפול בילדיהם של שכנים וחברים והפכתי למטפלת של הדור הבא. כל זה היה נכון לי עד הגיעי לעשור השביעי לחיי. החלטתי לפרוש סופית וליהנות מזכויותַי כגמלאית לכל דבר.

במסגרת מעמדי החדש אני מבקרת ב’בית-רוזן’ לעתים תכופות ומוצאת במקום עניין רב, סיפוק וחברה נעימה.”