סיפורה של רינה-נח עיון מעיראק

*הסיפור נכתב במסגרת תיעוד סיפורי חיים של מועדון הגמלאים של בית רוזן, רמת גן

רינה נֹח-עיון

ילידת שנת 1936

ארץ לידה: עיראק

שנת עלייה: 1951

נשואה לאברהם עיון

בשם האב

רינה, בתם של חנינה ומאיר נוח, נולדה בבגדד בשנת 1936 . היא הבת השנייה אחרי אחותה הבכורה טובה ואחריה נולדו עוד שלושה ילדים – אברהם, שושנה-סוהם ותקוה-אמאל.

ההיכרות בין הוריה אירעה בביתה של אחת מהשדכניות היהודיות בבגדד, ומעשה שהיה כך היה.

מאיר נוח הצעיר ביקש לעצמו אישה ופנה לשדכנית. לפיכך הציגו לפניו עלמה טובת מראה ובעלת ייחוס, אך היא לא מצאה חן בעיניו. הצעיר המאוכזב חזר אל בית השדכנית ונקש בדלת. הנערה הנאה שפתחה בפניו את הדלת והובילה אותו אל חדרה של בעלת הבית מצאה חן בעיניו מיד. בין אכסדרת הכניסה לחדרה של השדכנית כבר החסיר לבו של מאיר נוח פעימה, ובשבתו על הכורסה מולה אמר לה: “אני רוצה לשאת את הנערה שפתחה לי את הדלת, היא נושאת חן בעיניי.”

השדכנית המופתעת הגיבה בחיוך: “’זו בתי חנינה. כרצונך. הבה נשאל את פי הנערה.”

כך נרקם אחד מסיפורי האהבה הידועים בקהילה היהודית בעיר, והשדכנית הפכה לחמותו של הלקוח מאיר נוח.

הזוג הצעיר נישא בשנת 1933 ותיעד את האירוע בתמונת נישואים שצולמה על-ידי הצלם של בית המלוכה העיראקי. לאחר הנישואים התגוררו השניים בבית החמות. מאיר עבד בחברה לייצור סיגריות בשם ‘רז’י’ וחלם לפתוח בית דפוס ולהיות עצמאי.

ילדות בבגדד

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, התנהלו חיי הקהילה היהודית בבגדד על-ידי ועד קהילה פעיל שדאג לשירותי חינוך ודת.

כאשר פתח אביה של רינה את בית הדפוס “מטבעת אל-מאמון” בשכונת תחת’-אלתקיה נקלעה המשפחה לחובות ומצבה הכלכלי לא אפשר לה לשלם את תשלומי ועד הקהילה. “זו הייתה הסיבה בעטיה נשלחנו, אחותי ואני,” אומרת רינה, “ללמוד בבית הספר המעורב ‘אל- נהדה’, שהעניק לימודי חינם וברמה גבוהה לילדים נוצרים ומוסלמים. בדיעבד נודע לי שגם עבור קבלתנו למסגרת זו נדרש מאמץ מיוחד – אִמי שרצתה בכל מאודה בהשכלתנו – שילמה שוחד לממונים ולפקידים במסדרונות השלטון העירוני, בתחילה עבור אחותי ואחר כך עבורי. הייתי ילדת צמר גפן מיוחסת והתחלתי ללמוד רק בגיל שמונה. זכיתי לפינוקים בשל תאונה שקרתה לי בהיותי קטנה; במהלך השתובבות נפלתי ואפי נחבט. מאז התאונה עברו עלי אירועי דימום קשים שזרעו בהלה בקרב רואיהם.”

בית הוריי

“במרוצת הזמן ואחרי ימים ארוכים של עבודה קשה ומאומצת מצד אבי, הפכנו למשפחה אמידה. כשהגיע זמנו של אחי אברהם ללמוד, כבר היה המצב הכלכלי של המשפחה בכי טוב והוא למד ב’אליאנס’. החיים בבית נעשו נוחים ולכל ילד הייתה מיטה משלו. הבית התנהל באווירה אירופאית והייתה בו משמעת מוקפדת. ידענו מה מותר ומה אסור, וכיצד להתנהג בבית ובחברה. למדנו לכבד את פרטיותם של ההורים ולכבד בשתיקה שיחות של מבוגרים. איני זוכרת אי פעם שהִתרו בנו או כעסו עלינו.

אִמי הייתה גזרנית ותופרת מקצועית בעלת טעם משובח, היא גם ידעה לסרוג בחסד. אחד מחדרי הבית הפך לסדנת העבודה שלה והייתה זו ממלכת טקסטיל צבעונית ובה יריעות, בדים וחוטים כחומר ביד היוצר, והיא הפליאה בהם את אומנותה. אבא נהג לקחת את אמא לבזאר הגדול לרכוש בדים – בקיץ בדי חורף, ובחורף בדי קיץ – כדי להתכונן מראש לעונה הממשמשת ובאה.

על אף מחלת העיניים ממנה סבלה אִמי באופן כרוני, היא תפרה לכל בני המשפחה את בגדיהם. עבודותיה היו מדויקות ומיוחדות ועוטרו בשובלי רקמה בדוגמאות יפיפיות.”

בחצי פה ובצניעות מגלה רינה שהבנות לבית נוח היו התלמידות הייצוגיות של בית הספר, לא רק בשל יופיין אלא גם בשל לבושן. לא אחת הן נבחרו, פעם אחותה ופעם היא להופיע בפני אורחים בהקראת ברכה או בהגשת תקרובת.

“מדי שנה נסענו בקיץ לחופשה ארוכה לעיר מוסול בצפון עיראק. בעיר המשתרעת משני עברי נהר החידקל היה מזג האוויר נעים שלווה במשבי רוח מרעננים. בעת השהות במוסול הייתה לאמא הקלה בצריבה הכרונית ממנה סבלו עיניה.”

עץ המשפחה

“כשידעתי לקרוא ולכתוב גייסה אותי סבתי מצד אִמי לתעד את קורות המשפחה. היא דלתה מנבכי זיכרונה את כל הפרטים החשובים על הענף המשפחתי שלנו כפי שסופר לה והונחל מדור לדור. כך הזדמן לי לשבת בחברתה ולרשום את תולדות המשפחה. שמות, מקצועות, רכוש, קשרי נישואים, הנדוניה שניתנה או התקבלה, כתובות מגורים, מועדי לידה ופטירה, מיקום הקבורה בבית העלמין ועוד. בדיעבד הבנתי שמטרת התיעוד על פרטי פרטיו נועדה לייצג את המשפחה בקשרי נישואים עתידיים.”

המסע של אִמי לירושלים

“בשנת 1941 לאחר פרעות הפארהוד שאירעו בחג השבועות התש”א, חלתה אִמי. הייתה זו השפעתן הישירה של הפרעות. אמנם לא נפגענו באופן פיזי מאחר שהוריי העבירו שוחד – סיגריות, קפה וכסף – לפרשי השלטון שדהרו על סוסים ברחובות, אבל הפחד גרם לאִמי לטראומה נפשית קשה ומחלת העיניים שלה החמירה.

דוקטור רובצ’יק, רופא העיניים היהודי שהגיע מגרמניה כדי לטפל בבני הקהילה היהודית וטיפל גם באִמי, המליץ בפניה לבקר במרפאתו של עמיתו, המומחה הידוע, דוקטור אלברט טיכו אשר גר בירושלים.

בשנת 1945 יצאה אִמי בתא שינה שאורגן למענה בתוך משאית שהובילה סחורה חקלאית לירדן ובאמתחתה מכתב מדוקטור רובצ’יק אל דוקטור טיכו.

אל יהי הדבר קל בעיניכם, היה זה מבצע מורכב שנוהל ביד רמה בידי אבי,” אומרת רינה, ומתכוונת בין השאר לסידורי ההסעה המיוחדים, אישורי מעבר בין גבולות, שהות באכסניה בירושלים המנדטורית, תשלומים למחיה, דמי טיפול רפואי ועוד.

“אבא עמד בקשר עם קרובי משפחה שהתגוררו בירושלים והם דאגו לשכור עבור אמא חדר מגורים בשכונת תלפיות. הוא שלח לה קִצבה חודשית ודיווח לה במכתבים על הנעשה בבית.

במשך אחד עשר החודשים בהם נעדרה מהבית, טיפלו בנו סבתי ודודתי. איני יודעת איך בדיוק הגיעה השמועה על אודות מחלתו של אחי אברהם לאוזניה, נראה לי כי חבריו הסוחרים של אבי היו אלה שהעבירו את הידיעה. מכל מקום, עם היוודע לה דבר מחלתו של בנה, ארזה אִמי את חפציה ומיהרה לשוב הביתה. זכור לי שאבי לקח עמו את אברהם להמתין לה בתחנת הגבול, וזאת כדי שתאִמין שהילד בחיים. בתקופת הטיפול שעברה עליה בירושלים הייתה הטבה במצבה, אך בשובה לעיראק, שבה והתפרצה המחלה.”

פעילותו החשאית של אבי

“זכור לי שביום בהיר אחד, ראיתי שאִמי בוכה ועל פניה עננת דאגה. ראיתי שאבא לוחש לה מילות הרגעה, אך לא שמעתי את דבריו ולא הבנתי במה מדובר. רק לאחר זמן התברר לי שפנו אליו שליחים ופעילים ציוניים שפעלו במחתרת. העדויות שיש בידי כיום הן מעטות, אך גם מהן ניתן ללמוד על תרומתו של אבי בימים ההם למפעל הציוני. אני מניחה שאִמי בכתה, כי חששה לחיינו ולסיכונים שאבי לקח על עצמו. נודע לי שהיו שני סוגי פעילים, היו כאלה שפעלו בהסכמה ועבדו בצוות, כמו אבי, והיו כאלה שהופעלו ותרמו למען הפעילות הציונית בעקיפין וללא מעורבות אישית. כאמור נמנה אבי על קבוצת הפעילים בהסכמה שפעלה בצוות תחת הוראות של מפעילים. הם נדרשו לפזר עלונים וכרוזים בנושא העלייה לארץ ישראל, אך לפני הכול היה מוטל על אבי להדפיסם בבית הדפוס שבבעלותו.”

“על מנת להסתיר את מקורן של אותיות המתכת ששימשו אותו להדפסה, התחפש אבא לערבי וגנב אותיות מבתי דפוס שונים; של יהודים, ערבים ונוצרים ואף ממשרדי ממשלה. הוא הסתכן למען הרעיון הציוני ביודעין על אף היותו בעל משפחה. אבא ואמא לא שיתפו אותנו במעשים אלה, אבל הבנתי שדברים עלומים מתרחשים מתחת לפני השטח. עם זאת לא היה לי מושג שאבא בסכנה מתמדת וכי אם ייתפס בשעת מעשה, ירחף מעל ראשו גזר דין מוות.”

מעורבותי האישית

“כאשר פעילותו של אבי התרחבה הפכתי גם אני למעורבת במעשיו. בשעות הערב כאשר שב אבא הביתה נקראתי לבוא לחדר השינה שנמצא בקומה העליונה של הבית. אבא נתן בידיי חבילה עטופה, הוא קירב את השולחן לארון, עלה על הכיסא וממנו לשולחן ושלח את זרועותיו אל על כדי להסיר מן החלק העליון של הארון כמה לוחות עץ. ברווח שנוצר נטמנה החבילה שהייתה בידיי. לאחר מכן חזרו לוחות העץ למקומם והוא ירד לאט חזרה אל הרצפה. עמדתי לצדו בדממה, לבי הלם מהתרגשות ומפחד, המתנתי למוצא פיו. אבא היה מביט בי בעיניו הכהות ואומר בלחש, ‘רינה, לא ראית דבר ואינך יודעת דבר. אם תגידי מילה אחת ממה שראית, אני אשחט אותך,’ במילים המאיימות הללו, היה מסר ברור ולא כוונת מעשה חלילה.”

התנכלויות ומעצר

“הייתה זו תקופה לא קלה ליהודים בבגדד ובערים האחרות, וגם אצלנו בבית שררו מתח ואי-שקט, כולנו נגררנו לחרדות בגלל פעילותו הציונית של אבי.

השלטונות העיראקים עקבו אחרי ההתכנסויות החשאיות של התנועה הציונית. הקהילה היהודית סבלה מהתנכלויות ורבים נעצרו כמו גם אבי בהמשך, על בסיס של הלשנות. מבני ציבור נסגרו, מפעלים נחתמו בחותמת ממשלתית וכך גם תעודות ומסמכים בעלי ערך. כספים שהופקדו בבנקים, כמו גם רכוש פרטי – בתים, עסקים ואדמות הוחרמו והולאמו, בהם גם בית הדפוס של אבא על תכולתו המרשיעה. בבית הדפוס נמצאו אותיות דפוס בעברית ותבניות הדפסה של כרוזי המחתרת, ואף ניירות ומודעות שהודפסו. בימים ההם נאסר על יהודים לצאת מעיראק, אולם למרות העונשים החמורים הצפויים לנמלטים ולסייענים, הוסיפו יהודים רבים לערוק מעיראק בדרך בלתי לגאלית ובעיקר דרך פרס השכנה.

ידוע לי כי אבא סייע להברחת יהודים דרך הערים כירכוכ וחאנקין הסמוכות לגבול איראן. בין המשפחות שאבא סייע להן לעזוב את עיראק היו בני דודים שלו ממשפחת לוי. לאחר שבני משפחה זו הגיעו לישראל הם שלחו אלינו מכתב תודה עם דרישת שלום. המכתב התמים נתפס על-ידי המשטרה ובעקבותיו אבי נעצר ונחקר.

בעת שבתו במעצר סייע לאבי אחד המקומיים, אדם זה דאג להביא לו חפצים שימושיים כמו כרית ושמיכה. האיש שנודע בקשריו עם השלטונות שילם שוחד עבור שחרורו של אבי, מה גם שתוכן המכתב שקיבלנו מישראל לא היווה עילה רצינית למעצר. הודות לתעצומות הנפש שלו וכוחותיו הפיזיים, אבא עמד בכל התלאות בגבורה. באותם ימים לא ידעתי שבחוכמתו הרבה גם צפה את הנולד ודאג להעברת מסמכים וכסף דרך ‘בנק זלכה’ בלונדון.”

קידוש בניכר

“ביום הכרזת המדינה ביום שישי, ה’ באייר התש”ח, 14 במאי 1948 הדפיסה המחתרת עלון ברכות עם קידוש. אבא יצא להפיץ את העלונים למרות סוכני החרש והמלשינים ששוטטו ברחובות. כששב הביתה ערכנו קידוש לכבוד תקומת מדינת ישראל ונשאנו ברכות הודיה. רגעי התפילה הייחודית הזו חקוקים בזיכרוני עד היום כרגעי אושר עילאי. לאחר מכן שרפנו את העלונים המפלילים בתנור עד שפיסת הנייר האחרונה הפכה לרמץ עַֹשֵן.

גם ביום בו פשטו השלטונות העיראקים על בתי היהודים ועל בתי המסחר, מיהרנו לשרוף את כל החומרים המרשיעים שהיו בבית, ורק את האותיות העבריות עם המגן הדוד החבאנו בתוך קופסה מתחת לאחת מקורות הרצפה.

בהמשך, לאחר הקמת מדינת ישראל ולאחר מגעים ממושכים בין ממשלת ישראל והשלטונות העיראקיים הותרה עליית יהודים, אך כידוע הדבר היה כרוך בהשפלה. מי שנרשם לעלייה החזיר את דרכונו ונאלץ לוותר על רכושו.”

“ערב אחד נלקח אבי למקום מסתור על-ידי אנשי המחתרת הציונית, אלה הסבירו לאִמי שהדבר נעשה כדי להגן עליו. נוסף על כך, הורו לה מה לומר במקרה שתיחקר על אודותיו: ‘עלייך לומר, שהוא נעדר מהבית מזה זמן רב ונלקח על-ידי אנשים שהכו אותו, או בגרסה אחרת, שנאלץ לברוח בגלל שהכו אותו.’

לא ידענו לאן אבא נלקח ודאגנו מאוד. הבית היה כל הזמן תחת מעקב של המשטרה החשאית העיראקית וגם אנשי המחתרת תצפתו על הבית כדי להגן עלינו. אמא אסרה עלינו לצאת לטייל או לשחק בחוץ. היינו הולכים לבית הספר וחוזרים הביתה בסיום הלימודים.”

מבית הכנסת לשדה התעופה

“חלפו עשרה ימים בהם השתדלנו לחיות חיי שגרה, והנה קיבלנו הודעה שבמקום ללכת לבית הספר עלינו להגיע למתחם בית הכנסת שם רוכזו העולים. בקושי הספקנו לארוז ומיהרנו לצאת אל מקום הכינוס. רבים מבני הקהילה הסתופפו בתוך מבנה בית הכנסת וסביבו. משם הוסענו לשדה התעופה של בגדד ולשמחתנו הרבה פגשנו שם את אבא ממתין לנו בעיניים זוהרות משמחה. השומרים והשוטרים העיראקים שהופקדו על מעבר הנוסעים היהודים בשדה התנהגו כחיות פרא, הם חיבלו ברכוש הדל שנשאנו עמנו, קרעו וזרקו כל דבר. גם המזוודה האחת והיחידה שהותרה לכל נפש, נפתחה בפראות ותכולתה פוזרה לכל עבר. היו אלה רגעים קשים.”

גיבורים אלמונים

“לימים קראתי את ספרו של שלמה הלל, ‘רוח כדים’, ולהפתעתי נעדר מן הספר שמו של אבי ואין אִזכור כלשהו לפועלו. כששאלתי את אבי, כיצד ייתכן הדבר, השיב לי אבא, כי מרבית האנשים שהיה עמם בקשר נפטרו או שלא הגיעו כלל לארץ, וממילא מעשיו היו לשם שמיים ולא למען האדרת שמו ומעשיו ברבים.”

“מיותר לציין עד כמה נפגעתי והתאכזבתי מדבריו של מר הלל ועד היום יש בלבי תסכול עמוק. הרי לא מדובר רק באבי, מדובר בגיבורים נוספים שהסתכנו וסיכנו את בני משפחותיהם, אנשים מסוגו של אבא שנותרו אלמונים וגם אם סופר על פועלם באופן חיובי בספרי ההיסטוריה, שמם לא נרשם ותרומתם האישית נותרה סמויה.

“אבי וחבריו הופעלו על-ידי המחתרת הציונית במשך שנים, מעשיו אינם ידועים לילדיו ולנכדיו, אך היו ידועים למפעיליו. שלמה הלל ידע היטב שאנשים אלה היו גיבורים ואף כי לא ציפו לקבל תמורה כלשהי על מעשיהם, היה ראוי לכבדם ולהעלות את שמם ופועלם למען המדינה בספרו.”

החיים בישראל

“הגענו לישראל ל’שער העלייה’ בשנת 1951 בחודש ניסן לפני חג פסח התשי”א,” היא ממשיכה בסיפורה, “לאחר 17 ימים הועברנו לבקעת אונו, לאזור אור יהודה של היום ל’מעברת כפר ענה’. במקום ציפו לנו אוהלי ברזנט אפורים וסביבם שיממון גדול של חול. עדיין היו בידנו מעט אמצעי קיום ולאחר כשנה עברנו להתגורר במתחם הצריפים זעירי הממדים שהוקמו בשטח המעברה. עלי להודות שגם אחרי הבית המרווח והנאה שגרתי בו בבגדד, המעבר לצריף היה משמח לעומת המגורים באוהל. באותה תקופה העיב ענן קודר על חיינו, שכן, אבי, חלה ואושפז בבית-חולים.

באותם ימים נשלח אחי לקיבוץ גת. בעזרת אחד הדודים שלנו, אחותי ואני התקבלנו לעבוד בבית-חרושת לייצור חוטי כותנה. את השכר החודשי הצנוע שקיבלנו העברנו כמובן לאמא לצורך מחיה.

כשאבא החלים הוא נשלח לעבוד בעבודות דחק, לא היה לו מושג באיזה סוג עבודה מדובר, ולכן לבש חליפה חגיגית וחולצה לבנה והתייצב בנקודת האיסוף. אני זוכרת כיצד חזר בערב הביתה מאובק וחולצתו קרועה, הוא היה פצוע וחבול פיזית ובעיקר נפשית, הייתה זו עבודה בחפירות ובסלילת כבישים תמורת שכר זעום.

יום אחד שמעתיו אומר לאמא: ‘זה לא בשבילי, אני הולך לחפש עבודה במקצוע שלי בדפוס.’ אבא היה נחוש לעשות שינוי בחייו. הוא פנה לבעל הבית ב’דפוס יקהל’ ברחוב אבא הלל ברמת-גן והלה קיבל אותו ליום עבודה כניסיון. אחרי שעה ניגש אליו בעל הבית ואמר, ‘מאיר, אני מבקש שתישאר לעבוד אצלי.’ ברגע זה אורו עיני אבא והלהבה שכבתה בתוכן מזה זמן, שבה והתלקחה.“

“המשכנו להתגורר בצריף ב’מעברת כפר ענה’ וחיינו בצמצום. בכל ביקור של אחי הקיבוצניק בבית, הצלחנו להעשיר את ידיעותינו בעברית. הוא נהג לשבת אתי ועם אחיותַי וללמד אותנו לקרוא ולכתוב. אף שלימודי הפורמאליים הופסקו אחרי שמונה שנות לימוד, אני יכולה להעיד על עצמי שמעולם לא הפסקתי ללמוד. אהבתי לקרוא והפכתי לתלמידה המצטיינת של עצמי. נהגתי לקרוא גם לאחר רדת החשיכה לאורה של הפתילייה בפינת הבישול וגם לאורו של נר. בשנת 1956 עברנו לפרדס כץ לבית פרטי והעמקנו את שורשינו בארץ.

במשך למעלה מארבעים השנים בהן עבד אבא ב’דפוס יקהל’ (גם אחרי גיל הפנסיה הקבוע בחוק), הוא זכה לשבחים על מקצועיותו ומסירותו למקום. נוסף על עבודתו כדפס וכמנהל עבודה, התגייס אבא להקמת בית כנסת בשכונת מגורינו פרדס כץ. במשך תקופה ארוכה הוא עבד בשעות אחר הצהריים בשטח שהוקצה לו, חפר ויצק מלט, הניח לבנה על לבנה, גייס תרומות בארץ ובחו”ל, ולימים זכה לקבוע את השלט של בית הכנסת על שם יוסף חיים ולהתפלל בין כתליו.”

נישואים והקמת משפחה

“את אברהם, בעלי, הכרתי במסגרת משפחתית,” מספרת רינה, “הוא חיזר אחרי בעקשנות רבה עד שנעתרתי לחיזוריו, ובשנת 1963 נישאנו. אברהם עבד בחברת חשמל בתל- אביב במחלקת הגבייה עד צאתו לגמלאות.

במהלך השנים נולדו לנו שתי בנות ושני בנים, ארבעה ילדים נפלאים – סמדר, לילך, דוד ומאיר. כל אחד מהם משכיל ובעל משפחה למופת. יצאתי לעבוד לאחר שהילדים גדלו והמשכתי את מורשת אִמי בתחום התפירה. עבדתי במשרה חלקית כמבקרת איכות ב’דורינה’; שנודע כבית-חרושת לבגדי יוקרה לנשים, כשהמקום נסגר עברתי ל’שילב’ ועסקתי בבקרת אפליקציות.”

“עד היום נולדו לנו עשרה נכדים, כן ירבו, ואנו נפגשים עמם לעתים תכופות ומבלים בחיק המשפחה המורחבת ככל האפשר.”